משברי (אבל מגניב)

מן התערוכה "חיפה-ירושלים-תל אביב" במוזיאון חיפה עולה מסר של חובבנות לשמה, והיא מספקת סיבה לדון במשבר הכללי המאפיין את עולם האוצרות והמוזיאונים.

חיוני ואף חשוב לקרב ולהכיל את הקהל הצעיר במוזיאונים המרכזיים. לשם כך, כל מעשה שיחבר את הסצנה התוססת של תל אביב, ירושלים ואפילו זו המתעוררת של חיפה לעשייה הוא טוב וראוי. עם מסר זה אף אחד מהמבקרים בתערוכה "חיפה-ירושלים-תל אביב", שהוצגה עד סוף השבוע האחרון במוזיאון חיפה, לא יתווכח. אולם הביצוע של התערוכה בפועל, פרט לנושא יחסי הציבור, מעורר תהיות רבות באשר למצבו של מקצוע האוצרות כיום.

המסר שעלה מביקור הוא של חובבנות לשמה. התערוכה היא כמעין מעבדת התנסות המתאימה לגלריה צעירה בדרום העיר, אך בוודאי לא למוזיאון בשום רמה ומיקום. הדבר מצער מאוד, היות ותוצאה זו פוגעת ושמה לעיל את המאמצים הרבים שהושקעו בשנים האחרונות בשדרוג המוזיאון מבחינה פיזית, תדמיתית ובעיקר בתחום התכנים. לאחר שורת תערוכות מעניינות ומעוררות מחשבה, נפל המוזיאון לפח שיוצר הזדמנות פז לדון במשבר האוצרות והמוזיאונים, לא רק של מקרה זה, אלא בכלל.

כדי לחבר את המוזיאון למרחב ולדבר עם הצעירים, הוזמנו אנשי אמנות המפעילים גלריות שיתופיות בערים הגדולות (חללית, אלפרד וחנינא מתל אביב; האגף מחיפה, ברבור מירושלים ואחרות), קיבלו חללים וגלריות והתבקשו "לשחק לפנינו". אכן, רעיון התערוכה מדליק, חשוב מאוד ומאתגר את המחשבה. הוא מצביע על אחת התופעות המרתקות הנרקמות בשדה האמנות של השנים האחרונות.
הסוגיות העולות דנות במשמעות הפעילות המקומית בכל אחת משלוש הערים המרכזיות בארץ, וכיצד המצב המקומי משפיע, אם בכלל, על יצירתם של אמנים מקומיים ועל אופייה; מה משמעות האתגר שמציבים חללים אלטרנטיביים מול הדומיננטיות של המוזיאונים ומול תפוצת תופעת הגלריות המסחריות והקבוצתיות. כל אלה הן שאלות נכונות, אמיתיות, אפילו עקרוניות. אך השאלה הבולטת ביותר שעלתה ממראה התוצאה עוסקת במקומה של התערוכה המוזיאלית בתרבות ובמה היא אמורה להיות שונה, אם בכלל, מתערוכה בחלל הניסיוני ו/או שיתופי בדרום העיר.

האם מוזיאון האמנות השלישי בחשיבותו בארץ יכול להרשות לעצמו להפקיד את חלליו בידיהם של אוצרים/אמנים לא מנוסים, מבלי לפקח, לכוון ולמיין, וכן, אפילו לדרוש שלא להציג מוצג מסוים או מערך מסוים, בשל היותו מוסד שאמון על ערכים אמנותיים וערכים איכותיים? התחושה שעלתה מסיור בתערוכה הייתה קשה ועוררה את השאלה עד היכן משבר האוצרות ומשבר הוראת מקצוע האוצרות חודר למוסדות המרכזיים ועד כמה חשוב לעצור ולבחון את מה שמתרחש בהם.

ציור של יהושע גרוסברד מתוך התערוכה

לא כל אמן יכול להיות אוצר ולא כל מי שמגדיר את עצמו אוצר יכול להתמודד עם המשימה של אוצרות מוזיאלית. לא כל מי שתולה או מציב עבודות בגלריה ציבורית, שיתופית או מסחרית מבין את ההשפעות ואת ההשלכות של המעבר ממקום צנוע ופרטי לתצוגה מוזיאלית, ואין סיבה להטיל מעמסה זו עליהם. ביתר שאת עולה השאלה מהי אחריותם של האוצרים הבכירים והאם עליהם מוטלת האחריות לברור את התערוכות ולכוון אותן במקצועיות; עד כמה תערוכה מסוג זה עולה על רצפת הגלריה בשל בעיות תקציב ועד כמה לחצים פנימיים וחיצוניים משפעים על מה שהציבור רואה, סופג ולומד להעריך כאיכות מספיקה לתצוגה במוזיאון מרכזי.

הצהרת הכוונות של התערוכת מלמדת כי "משאלת הלב שעומדת בבסיסו היא, בין השאר, למוסס את הפערים שבין מרכז לפריפריה, ולבסס את העוצמה הפוטנציאלית של השוליים" – ללא ספק משאלה ראויה לציון, ועליה יש רק לשבח את המוזיאון. אין ספק כי הפערים בין מרכז לפריפריה פוגעים בעשייה בתחומי חיים רבים ובכללם גם באמנות. חשיפת פוטנציאל העשייה הפריפריאלית העצומה בארץ גם היא חשובה ביותר, אך נדמה כי יותר מכל, אופן התצוגה, השקעת המשאבים והביצוע רק מחזקים את הסטיגמות והפרדיגמות שהתקיימו טרם יצא הפרויקט לאור.

כאשר מעבירים יצירת אמנות ממקום למקום יש ללוות אותה בתהליך ארוך ומורכב של התאמה, הנחלה, ביסוס היסודות ובעיקר מתן משאבים הולמים כך שתיראה כמתאימה למקום, למימדים להיקפיים ולמשמעויות. במעבר מן הסטודיו אל הגלריה חלה ביצירת האמנות טרנספורמציה משמעותית, המחוללת באובייקט וברעיון שהוא מוסר שינויים ממשים וסימבולים. בנקודה זו כשל המוזיאון לחלוטין. הדוגמא הבולטת ביותר לכך הוצגה באחד החדרים שהוקדשו לאמנות בחיפה. בקדמת הגלריה נתלו עבודות של יהוש גרוסברד – אחד האמנים החיפאים המיוחדים והפחות מוכרים לציבור הרחב. ציוריו העדינים וצנועי המידות נתלו על מחיצת עץ עשויה פסים פסים של עץ לא מעובד, כאשר בין פס לפס רווח של מספר סנטימטרים. העבודות הצנועות פשוט הלכו לאיבוד ונראו כאילו היה המוזיאון צריף משנות החמישים. תצוגה זו פגעה אנושות ביצירות.

מעבר למחיצת העץ עוצב מעין חלל של בר שהועבר מגלריה האגף ואמור היה לצור תחושה של מאורת אמנות של צעירים, כאשר מסביב תלויות או מוצבות עבודות האמנות ובמרכז החלל שולחן ועליו חומרי קריאה. שוב רעיון מדליק, אך הביצוע לא התאים למעבר מחלל אחד לחלל אחר. דלות החומר ותחושת הבר נדמתה לדלה לא רק בחומר אלא  גם ברוח. תהליך הטרנספורמציה לא הושלם ולא עובד מספיק.

האמנים והאוצרים לרגע של החללים הקטנים אינם מיומנים די הצורך בהעברה רב-מדרגית שכזו. הם אינם יודעים עדיין כיצד פועל החלל המוזיאלי, כיצד יש לטפל ולהציג יצירת אמנות על הקירות הגדולים או הגבוהים, כיצד להתמודד עם שטחי הרצפה הנרחבים ועוד אין ספור פרמטרים שהם ערכי היסוד של התפישה המוזיאלית.

עמידה על יסודות האיכות, שהיא אחת מאבני הבסיס של מוסד המוזיאון, גם אם יש בה מידת-מה של פטרונות, היא חשובה. חשיבותה אינה רק בשמירה על שמו הטוב של המוסד ועל מידה מסוימת של רף איכותי, שאמור להיות מועבר לצופים, אלא גם בשמירה על מעמדם של היוצרים עצמם. איכות המינימום אמורה לשמור על האיכויות האינדיבידואליות של היוצר, כדי שהאמירה והמסרים שהוא חפץ להעביר אכן יתווכו ויעברו אל הציבור הרחב בצורה המיטבית.

עוד בנושא: סיכום אמצע – רותי דירקטור על מרתון התערוכות של גלריה אלפרד במוזיאון חיפה.

3 תגובות על משברי (אבל מגניב)

    סבא שגב אומר ש"עמידה על יסודות האיכות, שהיא אחת מאבני הבסיס של מוסד המוזיאון, גם אם יש בה מידת-מה של פטרונות, היא חשובה" – איפה הוא חי האיש הזה? חשובה למי – אולי היה יכול לשאול שאלה בסיסית קטנה, לחשוב בעצמו? מאידך – למי איכפת שבחיפה מישהו מציג אמנות חובבנית – לעומת מה? לעומת מוזיאון תל אביב ששם לא מוצג אמנות חובבנית אלא "איכותית" – בעיני מי? מתי הוא הי השם לאחרונה וארה למשל את תערוכת הצילום באגף החדש!!! דווקא היה נחמד מאד לטייל בחיפה ולא רק לנסוע לשם בשביל המוזיאון, אמנות יואת החוצה, פוגשת עיר, פוגשת בני אדם – מה חובבני ומה לא איכותי בזה?

    צריך להיזהר מלהתלהם.יש לבחון תערוכות ואוצרות. לא ביקרתי בתערוכה החיפאית, אבל ה'וייב' סביבן היה רב. הגעתי להליכו חיפה בשבת אחת ונדהמתי שהמוזיאון לא היה פתוח. ההליכה היתה בשעת אחר הצהריים וכל אנשי המישור יצאו כשחצי תאוותם בידם. מצד שני ולזכותה של רותי דירקטור היא העובדה שהתערוכות במוזיאון חיפה איפשרו..וזה הרבה במערכת הבעייתית הקרויה עולם האמנות הישראלי. בחולשה רבה, בעודף קשקוש, ובפרויקטים חסרי השראה לוקות גלריות תל אביביות רבות. לעיתים קרובות לוקה מוזיאון תל אביב בחולשות . חולשה היא הזדמנות להעלות שאלות. חגי העלה שאלות נוקבות, חלקן הגדול ראוי לבחינה. התערוכות היוו טריגר לא רע לשאילת שאלות וגם זה מצוין!

    "סבא שגב", מעבר לציניות בשימוש בצמד המילים, בולטת ההתגרות.של כותב ללא שם!
    שגב שהכרותי איתו ארוכת שנים ניחן בכמה תכונות חשובות שאוצר רציני מומלץ שיזכה בהן. חקרנות שואלת שאלות, ידע וניסיון, מחוייבות גדולה לאוצרות ואמנים. קשר עם אמנים רבים מכל קשת הגילאים, ואומץ להביע את קולו. (אחד מהאוצרים שלמד ממנו
    ועבד במחיצתו הוא יונה פישר הענק). אז אנא, יהירות צינית לא הופנתה לאיש הנכון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.