קו יכול להיות קו

רם סמוכה יוצר מיצגי רישום בהשתתפות הקהל. בשיחה עם מירב שין בן אלון הוא מדבר על המעבר מרישום למיצג, על ההכנות לפעולה ועל הניסיונות לאתר בה משמעויות.

כשהגעתי לגלריה בטבעון החלל כבר היה מלא באנשים. ככה זה בפרובינציה, מתחילים בזמן. מול הכניסה, קיר שחור ענק והצייר, לבוש חליפה שחורה ומסכה שחורה רץ לאורכו כשהוא חמוש במרקרים צבעוניים, משאיר את עקבות הפעולה על הקיר תוך שהוא צועק, נאנח וחוזר וממלמל "תיק תק תיק תק". הקהל דרוך. רק הילדים בקדמת החדר פולטים הערה שמשחררת את הלחץ ומעלה חיוך.
מצד לצד, מצד לצד, הצייר רץ עם הקו, מתנשף, פולט אנחות, עד שהקיר מתמלא בקווים צבעוניים: צהוב, כחול, ירוק, כתום. כמו ססמוגרף ענק ומתקתק. הצייר במסכה הוא דמות בציור שהולך ונבנה לעיני הצופים, וכשהציור הושלם הוא מסיר את המסכה, פניו חשופות והוא פונה לקהל, מזמין להצטרף אליו לפעולת הציור.

אשה באדום יוצאת מתוך גוש האנשים ומצטרפת ככתם צבע לקיר המצטייר, הולכת לאורכו וגוררת אתה קו והצייר עוקף אותה ומצייר מעליה. שתי ילדות מצטרפות ומקבלות הנחיות לצייר קו י-שר קו י -שר והצייר מרקד אתן, לפניהן ואחריהן ואז הוא פונה לקהל ומחפש מישהו גדול וחזק. מישהו שיכול להחזיק אותי הוא אומר, והאיש החזק מרים את היד ואז את הצייר ומתחיל לרוץ אותו לאורך הקיר כדי לצייר את הקו הגבוה מכלם. את הקו העליון. האולטימטיבי. שאי אפשר להגיע אליו אחרת כי צריך בשבילו  'לאבא של יש סולם'. ולרגע העולם נראה כמו מקום בטוח שיש בו אבא וצייר וצבעים. ולפתע הצייר קופץ מהידיים החזקות  וצועק 'צהוב' אני צריך צהוב. והוא מזנק על הצהוב שזרוק על הרצפה, ואז חוזר לזרועות האיש החזק כמו בוקר על סוסו וככה הם רוכבים אל האופק כשהצייר מטה את ראשו לאחור ומצייר את הקו היפה ביתור בציור. את הקו הצהוב העליון.

רם סמוכה בפעולה (מתוך התערוכה). צילום: אמיליה שוחט

מרב שין בן אלון: בתערוכה שהצגת בתמונע ב-2005, במסגרת פרויקט פסאג' שאצרתי, החלל כלו היה צהוב. אבל לפני שהוא היה צהוב, צבעת אותו בצבע מתכתי שאפשר לך לפזר עליו מגנטים לבנים שסידרת על הקיר ברישום מתוכנן מראש. אז הקהל לא צפה בך בזמן פעולה אבל הוזמן להתערב בעבודה ולשנות אותה מיד. זה היה מיצב חי של דיאלוג בינך לבין הקהל. הקהל פרם את העבודה ואתה חזרת ובנית את הרישום מחדש. זה אמנם לא קרה בזמן אמת כמו במיצג אבל זה אפשר להפוך את החלל של התערוכה למרחב דינמי של דיאלוג בין ציור, צייר וקהל. איך הגעת מרישום למיצגים שאתה עושה בשנים האחרונות?

רם סמוכה: המיצג הראשון שעשיתי היה בבית שלוש בנוה צדק ב-2004. זה היה מיצג של חמש שעות שבו רשמתי על הקירות כשעל הרצפה היו מפוזרים סלילים של סרטים ישנים. בעבודה הזו לא היתה תקשורת ישירה עם הקהל אלא התנסות בפעולה המתקיימת במרחב חשוף המאפשר לקהל להתבונן בי בשעת מעשה. מבחינתי זו היתה חוויה ראשונה של אינטראקציה עם קהל שהיתה מאד שונה מחווית הבדידות של הסטודיו שחוויתי עד אז.

מה התפקיד של הקהל בעבודה שלך?
המיצג החי בנוכחות קהל מאפשר לי לחשוף את תהליך היצירה ודרך כך להוציא את הקהל מהאדישות והפאסיביות שלו ביחס לעבודת אמנות. גם כשהקהל אינו שותף באופן אקטיבי בציור הוא מעורב ומשפיע על העבודה מעצם הנוכחות שלו. זו חוויה דו כיוונית.

למעשה אתה הופך את הקהל לשותף שלך בעבודה?
כן ולא. לפעמים אני מחפש רק את הנוכחות של הצופה כצופה ולפעמים אני מתכנן את העבודות כך שהן יבנו לעבודה אקטיבית עם קהל. תוך כדי העבודה אני נותן לקהל הנחיות מה מותר ומה לא. אני מתכנן את המהלך ומנצח עליו כי בסופו של דבר אני רוצה להיות חתום על התוצאה הסופית. לפעמים בגלריה מסחרית זו יכולה להיות בעיה, כמו במיצג שעשיתי בגלריה גולי מ. בקנדה. אחרי חמש שעות של עבודה הקהל התחיל להתערב בעבודה והגלריסטית לא אהבה את זה. הגבולות של העבודה כעבודת אמנות חייבים להישמר. גם בעבודה בטבעון האוצרת אספה את הטושים עם תום המיצג כדי שהקהל לא יוכל להמשיך את הפעולה.

רם סמוכה בפעולה (מתוך התערוכה). צילום: אמיליה שוחט

עד כמה אתה מתכנן את המהלך של המיצג ושל הציור שיקרה במהלכו?
למיצג שעשיתי עכשיו יש סקיצה שעשיתי בסטודיו ב-2009. ידעתי שאני רוצה קיר שמאל ימין וידעתי שהוא יהיה בצבע שחור. אני כותב את הכוריאוגרפיה של המיצג כמו ריקוד עם 'קיו' שאומר מתי הקהל אמור להכנס ומה אני רוצה לבקש ממנו. אבל יש גם, כמו בכל עבודת מופע, מקום לאימפרוביזציה.

התזמון מתוכנן לזמן קבוע?
כשאני עושה מיצג ארוך אני בונה אותו בפרקים של חצי שעה עבודה וחצי שעה הפסקה. פעם עשיתי מיצג של חמש שעות והרגשתי בסופו כמו אחרי התעללות, אבל כעבור כמה ימים הגוף חזר לעצמו.

אמנית המיצג מרינה אברמוביץ' מתארת את ההכנות שלה ואת התרגילים המנטליים והפיזיים שהיא עושה כדי לחשל את הגוף לאתגר של עבודת מיצג. יש המון פיזיות בעבודת מיצג. איך אתה מתכונן לזה. איך אתה מכין את הגוף?
בניגוד למה שנראה אני לא עושה כושר ולא עושה הכנה מוקדמת. אני מרים את הילדות שלי על הידיים וזה הכושר שלי. הרעיון לבקש ממשהו שיקח אותי בא מלהיות הורה עייף. משם גם מגיעה הגרסה שלי לתנועת הגוף אחורה שאני מכיר מהבת הקטנה שלי.
יש עבודות שבהן אני מנסה לאתגר את עצמי בכוונה כחלק מחיפוש אחרי דימוי רישומי חדש. היה מיצג שבו תליתי את הבד גבוה וכל הזמן קפצתי.

מה המקום והתפקיד של המצלמה במיצגים שלך? האם המצלמה מתעדת את מה שקרה מול קהל או שזו עבודה בפני עצמה מבחינתך?
בקנדה, שם גרתי בשש שנים האחרונות, התחיל להתפתח תהליך של תיעוד מיצג מול מצלמה וגם מול קהל חי. בהמשך פיתחתי את זה למיצג מול מצלמה שמתרחש בסטודיו כשאני מצלם תוך כדי עבודה ואז עורך. אלו עבודות שהתוצר הסופי שלהן הוא עבודת וידיאו. בעבודה שעשיתי בתערוכת סיום של לימודי התזה שלי בקנדה עשיתי מיצג שנקרא Cover Up. זו היתה הקרנה של מיצג וידיאו על קיר שחור. אני עמדתי עם הגב לקהל וביקשתי ממישהו מהקהל שיצבע לי את הגב בלבן ואז המשכתי לצבוע את הקיר ולאט לאט ככל שהלבן התחזק נחשפה התמונה שהיתה מוקרנת עלי מסרט הוידיאו. כשהצגתי את זה לאחר המיצג הקרנתי את הסרט על הקיר שעליו נעשתה הפעולה. זה קיבל אפקט מאד חזק.

רם סמוכה בפעולה (מתוך התערוכה). צילום: אמיליה שוחט

מה התפקיד של התלבושת/תחפושת במיצג? האם זה אמור להרחיק או לקרב את הקהל או שזה חלק מטקס שיש לו משמעות עבורך?
הלבוש מאד חשוב כי מדובר במופע לכל דבר ומבחינתי אני נכנס לדמות. אני לא רם, אני הצייר, האמן. התלבושת היא גם סוג של כלי עבודה בדיוק כמו החלל והצבעים. התלבושת היא כלי משחרר.

איך אתה מסביר את השינוי שהדמות עוברת במהלך המיצג?
הורדת המסכה מאפשרת דיאלוג, אינטימיות ותקשורת. למיצג שעשיתי בטבעון קוראים 'קשרים' Connections. החליפה היא מעין דמות של פוליטיקאי, משהו מזויף כמו משחק. כשאני מוריד את המסכה הציור כבר קיים על הקיר, אז אני יכול להיות דמות אחרת. הפוכה אולי.

אז מה הסיפור מאחורי המיצג הזה?
בארץ הכל מאד טעון. מחפשים את מה המשמעות שמאחורי מה שרואים. ההתרחקות מהאמנות הישראלית והשהיה בחו"ל עזרו לי לפשט את מה שאני עושה. לקבל את זה שתנועה של קו היא פשוט תנועה של קו. נקודה בזמן. אני מנסה שיהיה פחות רעש. אין לי רצון לספר סיפור. קו יכול להיות קו.

"שבע שנים" – תערוכת יחיד מיני רטרוספקטיבית של האמן רם סמוכה מוצגת בימים אלו בגלריה של מרכז ההנצחה בטבעון וכוללת עבודות משבע השנים האחרונות בהן חי האמן בחו"ל (אוצרת: טלי כהן גרבוז).

5 תגובות על קו יכול להיות קו

    קרית טבעון כמשל.
    הייתי ביום חמישי בשתי נקודות משני צידי הגבעה עליה מונחת הקריה.
    בצד אחד באורנים מוצגת תערוכתה של תמי גטר – זנב סוס (ננעלת מחר)
    בצד השני ביד לבנים בטבעון מוצגת התערוכה של רם סמוכה – שבע שנים.
    שתי התערוכות הן תוצר של אמנות פעולה – בשתיהן ישנם קירות ארוכים צבועים התוחמים את החלל ואת הצופה. קווים רבים נמתחים על הקירות, למעשה זהו קו הנמתח בין שני דורות של האמנות הישראלית. מלבן על שחור לצבע על שחור. מקונקרטי למופשט. כך בדרך פלא מתהווה לה ההיסטוריה – ללא תיאום מראש. משני צדי גבעת שיך אבריק. זה קורה רק עוד יום אחד. סעו לשם.

    התערוכה של רם סמוכה תימשך כל חודש יוני, כך שתהיה לכולם הזדמנות להגיע. סיכום שבע שנות פעילות אמנותית בקנדה התאפשר בחלל תצוגה בקנה מידה מוזיאלי שכל מי שמכיר אותו – יודע להעריך. השילוב בין רישום עדין, ציור בצבעוניות חריפה, וידאו ותנועה בתערוכה של רם סמוכה מרתקים. זו אחת התערוכות הכיפיות שאצרתי, וכבר אצרתי לא מעט…
    זמן הנסיעה מתל אביב לגלריה מרכז ההנצחה בטבעון: 1 שעה. הגלריה פתוחה כל יום, כמעט כל היום, ובשבתות בין 11:00 ל-13:00

    טלי כהן גרבוז

    לאן נעלם הטקסט של אורי דסאו על תערוכתו של אורי ליפשיץ?

    הטקסט הוסר (לפחות באופן זמני) לבקשת הכותב.

    צבע לקיר מקבל כאן משמעות מיוחדת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.