מחשבות על כאן ושם

ביום סגרירי של סוף החורף הגעתי לסטודיו של ניר אדוני. באזור סמי-תעשייתי בלב רחוב שלמה, בינות אתרי הבנייה על גדרותיהם הרעועות ומנופיהם האדירים, וכשצריחי המסגדים של יפו מבצבצים בין גגות הבתים ומדמדמים באור השקיעה. נדמה שאדוני בחר את המיקום המושלם ליצור בו. שהרי כל אלה הם המרכיבים הבולטים ביצירותיו.

אדוני בלט בפרויקט הגמר שהציג עם סיום לימודיו במדרשה לאמנות בבית ברל בשנת 2009. מאז, וכמעט בכל עבודותיו, הוא מתחקה אחר גורמים יוצאי דופן בנוף: מבני דת שונים, ממגרות, גשרים וגורמים תעשייתיים אחרים. ללא אבחנה היררכית אדוני מרדד את אלה לסימנים והופך אותם למגזרות דו ממדיות המודבקות יחד ויוצרות נוף דמיוני חדש (טכניקת חיתוכי לייזר של מתכת, קרטון ופרספקס). לאחר מכן הן מוצבות סמוך לקיר ומוארות מאחור באופן שהופך אותן לסילואטות מוצללות, ואת האור למעין שמש בשקיעה נצחית.

הסטודיו של ניר אדוני

לא מזמן חזר אדוני מיריד אמנות בהולנד שם הציג מעבודותיו. באופן טבעי השיחה החלה כשהיא סובבת סביב נושא זה. סצנת האמנות שם, הוא טוען, נקייה יותר, מושקעת יותר וניכרים בה סימני התקציב והתמיכה המעודדת שמקבלים אמנים צעירים ווותיקים. זה מסתמן בעיניו בראש ובראשונה בהשקעה המסיבית ובאיכות של היריד עצמו – חללי תצוגה מעניינים, פרסום וחגיגיות, אשר רק מתגברים בקסמיה של אירופה הקפואה. כל אלו השאירו חותם בולט על העבודות עצמן. אדוני טוען כי אפשר היה “ממש להרגיש את הזמן והכסף שהושקעו בכל עבודה”.

לאור חוויותיו של אדוני, התגברה התחושה שבאמנות הישראלית, אולי כמו בכל דבר כאן – תמיד מסתמנים עקבותיו של איזשהו מאבק פנימי, משהו שמנסה לגשר בין שאיפות גדולות לבין מקומיות לבנטינית מדשדשת. היטב הגדירה זאת לפני שרה ברייטברג-סמל במאמרה המכונן “דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית”. היא כותבת: “עולה תמונה של כאן – שם; שם האסתטיקה, שם התרבות הגדולה של המערב. שם לחומרים יש נשמה ומשמעות, היין הוא הדם, הלחם הוא הגוף, הצלב הוא הגאולה. כאן החומרים הם דלים, חסרי משמעות ודווקא משום כך הם משמשים מקור עשיר לאמנות. כאן ההפשטה, כאן המחשבה המשוחררת מסמלים…”.

ניר אדוני - ללא כותרת. חיתוך לייזר ותאורה, 2010

הפער הזה משתקף גם בעבודותיו של אדוני, ונדמה כי הוא מקצין אותו עד לכדי מה שנראה במבט ראשון כמעין כתב שירה נוגה על עולם מתועש, מבולבל ועשוק. עולם בו החתירה לגלובליזציה הגיעה לשיא כזה שהכול כבר נראה אותו דבר. אדוני מרוקן את המבנים והחפצים ממשמעות, והפעם באופן סופי. הם הופכים להיות שום דבר, אין משמעות לגודל שלהם (אדוני משחק עם יחסי הגדלים באופן חופשי), אין משמעות למקור שלהם ולא לסגנון, לא לצורה ולא לפונקציה.

אם כי, ייתכן ודווקא כאן טמון הפתרון, במקום בו כל חומר הופך לגיטימי לשימוש ובתוך היצירה הוא מקבל מעמד שווה לאלה הנושקים לו. שם מצליחים להדבק זה לזה ההדר של זה והזילות של זה – מסגד, כנסיה ובית כנסת, מנוף גדול, אנשים תלויים ויעל אחת – סימן לטבע הארצישראלי. האם יתכן שהחיבור הכמעט שעטנזי שקורה בעבודות יכול להסתמן גם כחתירה לקראת עולם טוב יותר?

בתוך דלות החומרים מנסח אדוני שפה חדשה. הוא מציע אלטרנטיבה אשר מערערת על תוקפן של ההפרדות הפנים אמנותיות, על ההגמוניה שבתרבות החזותית שלנו ובסופו של דבר גם על המצב הקיומי בעולמנו העכשווי. קסמן של העבודות טמון ביכולת לקחת חומרים “דלים” – כמעט מכל הבא ליד – ולהצליח להפוך אותם ליצירה מגובשת אשר מצהירה עוז ורהב – בדומה לעבודות שראה בהולנד, כלומר בדומה לאמנות שהתפתחה מתוך המסורת האירופאית העשירה.

ניר אדוני - ללא כותרת. חיתוך לייזר ותאורה, 2010

לא בכדי מעוררות עבודותיו של אדוני תחושה עזה כל כך. מצד אחד ניתן לזהות את הסימנים שבהן, ומצד שני מתעוררת איזו פליאה לנוכח החיבור שביניהם. אנחנו כישראלים, מזהים בעבודות הללו את הדיסוננס שמתארת ברייטברג-סמל ומזדהים עמו באופן מידי. העבודה של אדוני נוגעת בנבכי הרגש הקולקטיבי ומעוררת את הכמיהה העתיקה לפרוץ את גבולות הלבונטין. בה בעת, היא מאפשרת נחמה שנובעת מתוך תחושה כלשהי של ניצחון – דווקא מתוך שטיחות החומרים מהדהדת עוצמה שלא מסתמנת בהרבה עבודות אמנות ישראליות עכשוויות. עוצמה גותית כמעט, עוצמה של “שם”, טעונת היסטוריה, עשירה, מהפנטת.