רווח נקי

התערוכה הקבוצתית "אנחת רווחה" שאצרה נטלי לוין במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד, עוסקת במחיריו של עולם שהרצאות על ביצועים פיננסיים של יצירות הן אחת מתופעות הלוואי שלו.

בבניין תיאטרון הבימה, מטרים ספורים מהמקום בו נטעה דפני ליף אוהל בליל ה-14 ביולי, יתקיים השבוע כנס בינלאומי שבו ניתן יהיה לשמוע הרצאות על "עליית כוחה של תעשיית האמנות והפיננסים", "ביצועים פיננסיים של שוק האמנות בשנת 2011", "דגשים בבניית אוסף אמנות בחברות" ועוד. בין כמעט 30 הדוברים והדוברות בכנס שינעל בקוקטייל חגיגי לא נמצא אפילו אמן אחד. מחיר הכניסה (450 ש"ח), מבהיר שאמנים לא ישתתפו גם כקהל. היוצרים, ובמידה רבה גם היצירות, משמשים בקושי כשחקני משנה בהפקת הלהיט שובר קופות החיסכון המכונה "שוק האמנות", שפונקציונרים מטופחים לעילא מדלגים בין ירידיו ומשלחותיו ועל ראשיהם כובעי אוצרות ויזמיות, דירקטורים ויועצים.

תמר הירשפלד - התגלמות (צילומים: אריאל קן)

תערוכה שעוסקת במחיריו והשלכותיו של עולם שהרצאות על ביצועים פיננסיים של יצירות הן אחת מתופעות הלוואי שלו, היא "אנחת רווחה", שאצרה נטלי לוין במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. זו תערוכה שלוקחת את האמנות בקלילות ועושה זאת ברצינות גמורה. היא מפקיעה את הקלילות האמנותית ממחוזות הלייף סטייל המעושרים, ומנכסת אותה מחדש כאסטרטגיה של מאבק.
12 אמנים ואמניות משתתפים בתערוכה, כשהמשותף לכולם הוא העיסוק במכלול התנאים, השיקולים, האילוצים והפיצויים המחוללים את יצירת האמנות בימינו. "כילידי שנות השבעים והלאה", כותבת לוין, "האמנים המשתתפים בתערוכה גדלו אל תוך מציאות ניאו-ליברלית שהחליפה את החזון הסוציאליסטי. הדור החדש של ההפרטה לא חווה את החלום הגדול, אלה רק את שברו. הוא נולד אל תוך התפוררותה של מדינת הרווחה – ומתגעגע לדבר שמעולם לא היה לו". ה"געגוע אל דבר שמעולם לא היה" בא לידי ביטוי ממזרי אך גם אמפתי, בדימויים המחצינים את המנגנונים המכוננים אותם ומפוגגים את ההילה הנסוכה עליהם (מהלך שמייצר, בתורו, הילה מסוג חדש).

"אנחת רווחה", אם כן, קשורה לאירועי הקיץ שחלק מן העבודות אף מתייחסות אליהם במישרין, אולם היא אינה עושה זאת בצורה פלקטית (למעט במקרים שבהם פלקטיות משמשת כאמצעי הבעה אירוני). יותר מאשר ניסיון לחשוף את האמת הכלכלית הידועה זה מכבר, יש בעבודות רצון להפעיל את הידיעה – להציבה במוקד העיסוק האמנותי באופן המונע מן היצירות לחמוק מלב העניין ולתפקד כדובדבן שעל העוגה, המוגשת בחגיגה שאפילו האמנים עצמם לא הוזמנו אליה. זה קורה, למשל, בעבודתו השנונה של שי יחזקאלי "מכתב לשרת התרבות לימור לבנת", המלווה ברישום גדול של עץ דקל. הדקל ולימור לבנת הם סמלים שלא ממש קשה לחבוט בהם, אולם לא פחות מכפי שיחזקאלי לועג לממסד הימני הוא מסמן את הפער שבין האינדיבידואליזם האמנותי והכלכלי שעל ברכיו חונך, לדיוקנו העצמי המצטייר מן העבודה כאמן בן חסות מתרפס וכנוע – זונה של דימויים "ראויים" ה"ידוע בציורי ורישומי הדקל הארץ-ישראלי" אך "מתפרנס מעבודה כקופאי בביתו של ח"נ ביאליק, המשורר הלאומי", ומצהיר כי "אשמח לשמוע ממך באם את רוצה לעטר את משרדך/ביתך הפרטי באחת מעבודותיי. יש לי הרבה עבודות ללא עירום גברי או נשי, חלקן מופשטות לגמרי וניתנות לכל פרשנות רצויה".

אריאל קליינר - להקה

"להקה" של אריאל קליינר היא מיצב קינטי הנראה מרחוק כלהקת ציפורים הדואה ברוח בתנועה אחידה. כשמתקרבים מתגלה שהציפורים עשויות מלהבי סכינים יפניות, וכי תנועת הדאיה נוצרת באמצעות מנוע קטן המסתובב סביב עצמו ומושך בחוט ניילון שמטלטל את ה"ציפורים". הקסם האמנותי חושף את עצמו כתצוגת תכלית של אלימות אסתטית ואדישות מכאנית. יפים גם "קליידרמן" של אלישבע לוי – פסנתר עשוי מפורמייקה בגוון קרם מבריק שאינו יכול להשמיע צליל ונותר כסמל חלול ומתקתק, פסל "תולעת שקלים" של שי-לי עוזיאל העשוי מ-1200 מטבעות של ש"ח (ונמכר ב-1200 ש"ח), תבליט גוף של תמר הירשפלד הנותר כהבטחה לא ממומשת במתכוון, ושולחן משרדי ישן ומטופל של טמיר ליכטנברג, ה"ממית" את הצופה שיבקש להאזין לשיר אהבה הבוקע מחור במרכזו.

לאחרונה אפיין מבקר הספרות אריק גלסנר את השירה העברית הצעירה של שנות האלפיים כמעשה של מחאה הנובע לא רק מתוכני השירים השונים וה"ויטאליות" שלהם, כהגדרתו, המנוגדת כל-כך לרוח המאפיינת את הזרם המרכזי ביצירה העברית, אלא גם מעצם הבחירה בשירה – אולי סוגת היצירה האחרונה שנותרה מחוץ לסדר הקפיטליסטי. אמנות, כפי שמדגים הכנס שהוזכר לעיל, ממוקמת בקוטב השני, ומבחינה זו נדרש מאנשיה אומץ רב אף יותר על מנת לדבוק בהתנגדות.

טמיר ליכטנברג - הפגנת אהבה

אנחת רווחה – מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב מאוחד, עמק הירדן
משתתפים/ות: תמר הירשפלד, שי יחזקאלי, טמיר ליכטנברג, הראל לוז, אלישבע לוי, ערן נווה, יריב ספיבק, שי-לי עוזיאל, נועה צאושו, אריאל קליינר, כוכבית קדושים, רומן באימבאיב
אוצרת: נטלי לוין
נעילה: 25.4

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט"

11 תגובות על רווח נקי

    "היא מפקיעה את הקלילות האמנותית ממחוזות הלייף סטייל המעושרים" לטובת מחוזות הלייף סטייל של הלוזרים. כמה אפשר להשתכשך במי האפסיים האלה של החולשה והכישלון? איך בכלל אפשר לחשוב שהסנטימנטים הבנאליים, מחממי הלב והמצטנעים האלו יכולים לתת קונטרה לשוק האמנות, או לאיזשהו דבר בעולם הזה???

    איך הסקת מהביקורת שמדובר על עבודות חלשות של לוזרים? אני חושב שיש בתערוכה עבודות מצויינות ותוהה איזו יצירה לדעתך כן תוכל "לתת קונטרה לשוק האמנות, או לאיזשהו דבר בעולם הזה".
    אני לא מכיר שום יצירה בודדת שיכולה לתת קונטרה לעולם (גם הפגנה של חצי מליון אזרחים וישיבה של חודש וחצי באוהלים לא עשתה זאת, לפחות לא בטווח הקצר), ולא מצפה מאמנים לתפקד כמו גנרלים, נערי אוצר או עובדים סוציאליים. הם יכולים להציע אלטרנטיבות, להשתמש במרחב האמנותי כמעבדת ניסוי ולקחת חלק כאמנים וכאזרחים במגמות כלליות יותר – מאירועי הקיץ בארץ עבור דרך אוקיופיי וולסטריט וכלה בשוק האמנות – ולהתייחס אליהן מנקודת מבטם. גם הרוכל הטוניסאי שהצית את עצמו לא באמת "נתן קונטרה לעולם" אלא שימש כגפרור במדורה גדולה שכבר נוצרה ורק חיכתה לו.

    מי שהכניס את שאלת הקונטרה היית אתה כשתיארת את התערוכה הזו על רקע הכנס "ביצועים פיננסיים של שוק האמנות בשנת 2011".
    לא הסקתי שמדובר בעבודות חלשות של לוזרים מתוך הביקורת שלך, אלא מהעבודות עצמן ומהרקורד של האמנים שעשו אותן. בכל העבודות אנחנו נשארים עם אמנות שלא מסוגלת להרחיק לכת מעבר לאסתטיקה מעמדית בכיינית.
    מה יותר לוזרי מלקחת 1200 שח ולהוציא אותם על פסל ממטבעות שקלים, ששוויו כסחורה זהה לשווי אמצעיו (וואו! הסימטריה!) ושמורכב באופן מטופש וחסר דמיון. מה זה אם לא חגיגה קטנונית של אפסות (מכמירת לב?).
    מפול מקארתי ודמיאן הרסט אפשר לקבל כלכלה של בזבוז כי יש להם יותר כסף ממה שאפשר לדמיין (ראוי לבזבז רק ממה שאין לו גבול), אבל משי לי עוזיאל שמתפרנס מצילום חתונות, הבזבוז הזה הוא כשלון אישי, לא כישלון של השיטה.

    איזה מין הקשר דחוק, ובחייאת אני בעד המאבק אבל די עם הבכיינות הסופרת. זה לא עשירים נגד עניים או אספנים נגד אמנים

    אני לא חושב שהעבודה של שי לי עוזיאל ממציאה את הגלגל. היא גם לא ממש מנסה לעשות זאת. לכל היותר היא מבקשת שלא להכניס גלגל לתחפושת של פירמידה, ומה שאת מכנה לוזריות והשתכשכות במי אפסיים הוא בעיני ניסיון להנכיח את חוקי המשחק המצופים מהאמן מבלי לשחק את התפקיד שנשמר עבורו.
    זה מטופש וחסר דמיון? נו, אפשר לחשוב שגולגולת שצופתה ביהלומים (הו! ניהיליזם מורבידי מודע לעצמו!) מעידה על דמיון מתפרץ ושאר רוח. כך או כך, אני רוצה להאמין שיש עוד דרכים ליצור אלטרנטיבה לשוק האמנות חוץ מלהיות ממש ממש עשיר, ולצחוק על זה.

    איפה קראת שאני חושבת שדמיאן הרסט הוא אלטרנטיבה? הזכרתי אותו כדי להצביע על ההבדל בין בזבוז כביטוי של כשלון מסחרי, לבין בזבוז כביטוי של הצלחה מסחרית.
    איך בדיוק עבודת השקלים מנכיחה את חוקי המשחק? יש לי תחושה שהם טיפה יותר מורכבים מההצעה הפרימיטיבית הזו. ונניח שהיא מתחילה לגרד התחלה של הנכחה כזו, מה מעניין בזה? "להנכיח את חוקי המשחק המצופים מהאמן מבלי לשחק את התפקיד שנשמר עבורו" – נשמע לי כמו משהו שנלקח מיומנו של מתבגר. מאינפנטיל בגיל ההתבגרות אפשר באמת לצפות שיעסוק במה שמצפים ממנו, אבל מאמן בוגר אפשר רק לצפות שיעסוק במה שהוא מצפה מעצמו.
    התפקיד היחיד שראוי שאמן ישחק הוא את תפקיד האמן המעניין ביותר. וזה גם התפקיד היחיד שראוי שמבקרים ישחקו.

    עולמה של עדי הוא עולם של מנצחים או מפסידים. צריך "לתת קונטרה", לא במובן של מחאה והתנגדות אלא במובן של לחסל את האחר. להתנצח, לנצח.
    ראוי לבזבז רק מה שאין לו גבול, אומרת עדי. נראה כי אין גבול להתנשאות.
    ואולי כדאי לצפות בתערוכה, לקרוא את הטקסט ולהגיב לטיעונים עצמם. נראה שהחמצת את הפואנטה לגמרי. לא יזיק גם לפרסם תגובות בשם מלא, גם הומור עצמי לא יזיק ואז לקחת אחריות ולכבד את האחרים.

    עולמו של חן הוא עולם של כבוד לאחר.
    נראה כי אין גבול לשממת הכבוד בעולמו של שפירא, שבגופו האיבר החושב הוא המצפון.

    כל אחד ואחד מהאמנים שהציגו היו שמחים למכור את העבודות שלהם למרבה במחיר. במרחק הזמן גם אין ספק שחלקם ימכרו ויתפרנסו יפה מאמנותם. כולנו הרי נסכים שאין ראוי מאדם המתפרנס ממה שהוא עושה הכי טוב.
    לכולנו גם ברור שהתערוכה הזאת, ואמנות בכלל, לא יכולים ולא רוצים לצאת מ"הסדר הקפיטליסטי". (הבאנרים המנצנצים פה באתר על שנת האמנות יעידו על כך היטב).
    כך שכל הביקורת הזאת מנותקת לחלוטין מהמציאות, מתקיימת באיזו אטמוספירה אוטופית שבינה לבין העבודות או האמנים שהיא מסקרת לא נשאר כמעט דבר.

    דמיאן הירסט מציב מראה מול העולם והשוק. מול המראה הזאת כולנו חיים, גם אם עוצמים עיניים…

    עידו ו-devi,
    בניגוד למשתמע מהקריאה האוטומטית שלכם אין פה כל התייחסות למלחמת אספנים ואמנים או התנגדות למכירת אמנות ופרנסת אמנים. הטקסט מצביע על מגמה שבאה לידי ביטוי גם בכנס וגם בתערוכה, וקשורה בהפיכת השוק למערכת כלכלית אוטונומית המשרתת בראש ובראשונה את עצמה. זה נכון באמנות כפי שזה נכון בתחומים אחרים, וכך אפשר לנהל שוק אמנות משגשג על סמך השקעות ספקולטיביות ויצירת בועה פיננסית, בלי יוצרים ובמובן מסוים גם בלי יצירות, ולשמור על אחוז אבטלה נמוך ומשק יציב וצומח שמתקבל למדינות ה-OECD בלי שלאנשים יהיה כסף לשלם על חינוך, בריאות ושכר-דירה.

    אהה… עכשיו הכל מובן וברור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.