הפשיזם של התחושה

המבנה הילדי בעבודותיה של שרון אייל הוא מה שמאפשר לה לפלוט בכל פעם אסתטיקה פשיסטית שמוגדרת כ"אינטואיציה", כשבעצם מדובר בחוסר מודעות טוטלית, שלעיתים הופך בעצמו למחווה יצירתית.

ביצירותיה של שרון אייל, כוריאוגרפית הבית של להקת בת שבע, יש סוד שנאמר רק בשיחות סלון: הן פשיסטיות. העובדה שהדבר לא נאמר בפרהסיה היא תוצאה של שיח שתוק ואוהד של להקת בת שבע ושל אייל – תוצר בת שבעי מובהק – בפרט. אין הכוונה לטעון כאן שאין טעם ביצירות פשיסטיות. כמו בפוליטיקה, הן מעוררות, מלהיבות ובדרך כלל מרהיבות אסתטית (בפוליטיקה מדובר באסתטיזציה של ההיות-ביחד), אך לא נראה שההיגיון הפשיסטי של אייל ובן זוגה ליצירה גיא בכר מודע לעצמו כיוון שהם לא מתכתבים עם חברה פשיסטית או מדברים עם הרעיון הפשיסטי, אלא מפגינים אחדות אסתטית והומוגנית של גופות שנעים תמיד ביחד בחלל ותמיד אותו דבר. הדבר לא מפתיע שכן הפשיזם של אייל ובכר הוא היחיד שמחול בן זמננו מסוגל להגות: הפשיזם של העדר המחשבה, או הפשיזם של התחושה.

העבודה על חופש, שרון אייל. צילום: גדי דגון

תחושה ללא רפלקסיה היא האופן שבו אייל יוצרת. התוצר מכיל שטיחות מבנית שיצירת אמנות לא אמורה להכיל: ביצירותיה של אייל אין תחושת זמן. הזמן זורם, אנו ישובים בכיסאות והמוזיקה מתנגנת, אבל היצירה מתקיימת רק ברובד הליניארי הזה. כל יצירה אמורה לאכלס מכונת זמן נסתרת, הזמן שלוקח לה להגיע לסוף, הזמן שלוקח לה ליצור קונסטלציה של דימויים ולהראות את הזמן שהיא לוקחת לעצמה. ביצירתה של אייל פעלו שני רבדי זמן: הזמן הספיר, ההופעה שבין תשע לעשר, והזמן של המוזיקה, אסופת ביטים ממסיבות אלקטרוניות של שנות ה-90, שגרמו לתחושה של אין זמן. הממד השלישי של הזמן – הזמן הדיסקרטי, הזמן הפנימי של היצירה – לא התקיים בה, וכיוון שלא היתה בה רפלקסיה, מרחב תודעתי – נפש – אפשר לומר שיצירתה פשוט לא היתה נוכחת.

מה, אם כן, עולה לבמה ביצירות של אייל? קודם כל, אייל. ביצירתה האחרונה, "העבודה של חופש", שעלתה בחודש שעבר במרכז סוזן דלל בערב משותף עם הכוריאוגרפית יסמין גודר, אייל ביצעה כמה קטעי סולו שחיברו בין הקטעים של היצירה. אלה היו הקטעים הטובים: ראינו את הדגם שממנו משוכפלים כל הדגמים האחרים של הרקדנים, כלומר חזינו במקור, לב יצירתה של אייל. אייל עלתה לבמה לבושה באוברול וניל שחור, בחירה סדרתית שלה, וביצעה קטעים תנועתיים שתמצתו את היצירה למה שאפשר לקרוא לו הוויה של חישה.

המחשבה היחידה ביצירה שפותחה ברמה שהותירה זמן להרהר בה השתייכה לתחום האופנה, עקב ההשקעה המוגברת של אייל בבגדים, בתנועה ובתאורה שנפלו במקרה הזה לאותה קטגוריית ייצוג. כל העבודות של אייל, למעשה, יכולות להיות הפקות אופנה נהדרות, צילומי סטילס או קליפים בסגנון של ליידי גאגא. הפקת אופנה, למעשה, היא המדיום האמיתי שבו היום שרון אייל עובדת: הזמן ספיר לחלוטין והגוף מראה את רצף הבגדים, התנועות והמחוות, שמתפקדים כמו לבוש. המוזיקה משמשת ברוב תצוגות האופנה רקע, בדיוק כמו הטראנס שמאחד את הרקדנים ביצירותיה, לא מתערב או מנכיח משהו אחר מלבד הקומיוניון שהוא מלווה על הבמה. צילום הוא מה שאייל אולי היתה יכולה לעשות בעמל רב: העדר הרפלקסיה שלה יכול להתקיים במובהק במדיום האמנותי נטול הזמן ביותר שיש, אבל כדי לעשות זאת היא צריכה לפתח תפיסה של נצח, או תודעה טרנס-היסטורית.

העבודה על חופש. צילום: גדי דגון

יצירותיה של אייל הן, אם כן, תמצות והחסרה של המורשת של נהרין לכדי מעבדת התענגות ומניפולציה על הקהל דרך המכונה המשומנת של בת שבע: התאורה של במבי, החלל הנהריני והגופות הגאגאיים. כולם נכלאים בחגיגה הדוניסטית שבה הקהל, ללא ידיעתו, משתתף באורגיה של המקור, שערכו האמנותי הוא של אלילת פופ. אם נהרין משתמש בגאגא, שפת התנועה שלו, כדי לבחור, לסנן ולהרכיב דימויים שבהם הגופות ממשיכים להתענג אך מציגים בדרך כלל משהו מורכב מהם, אייל נופלת לדומות קיצונית יותר ויותר, ולא מדובר כאן בסגנון או בשפה שחוזרים על עצמם. יצירותיה הן תחושה עצמית ללא היסטוריה, מה שלא תופס עצמו כמה שמתקיים בזמן, שלא מפתח זכירה. המבנה הילדי הזה הוא מה שמאפשר לה לפלוט בכל פעם אסתטיקה פשיסטית שאותה כולם ממשיכים להגדיר כ"אינטואיציה", כשבעצם מדובר בחוסר מודעות טוטלית שהופך בעצמו, לעתים, למחווה יצירתית.

העבודה על חופש. צילום: גדי דגון

באמנות כמו בפוליטיקה, פשיזם הוא הפתרון הקל ביותר שיש כדי לנהל את הזמן, המרחב והאינטרסים של סך כל החיים בתחום מסוים על ידי הפרשה וייתור של אחרים בעוד שהזהים נעשים יותר ויותר זהים. יש יצירות אמנות פשיסטיות ששייכות לזמנן ומשרתות אג'נדה פוליטית, ויש יצירות אמנות, כמו של הכוריאוגרף הבלגי יאן פאבר, שמודעות לפשיזם שלהן ומתענגות על כל רגע בהגייה שלו, עובדות עם מיתוסים כמו של פרומתאוס ("Prometheus Landscape II", 2011) ומאפשרות מרווח ביקורתי מהן. הפשיזם של אייל הוא רק אפקט קונטינגנטי של חוסר היכולת לחשוב, להתרחק ולהבדיל בין דברים, כלומר חוסר עניין גמור בעולם.

צילום: גדי דגון

בדומה ליצירתה האחרונה של הכוריאוגרפית יסמין גודר, "סוף סופה בוא", גם במופע החדש המוצג יחד עם יצירתה של אייל, ממשיכה גודר לתמצת את השפה שלה לנראות. ביצירה הזו יש תמה, כצפוי, למי שמכיר את גודר: החייתיות, אך ההלבשה שלה על גופותיהם של רקדני בת שבע הראתה, ובכן, את ההלבשה שלה על גופותיהם של רקדני בת שבע. כלומר, נעדר ממנה המחקר הנפשי ההכרחי ליצירתה של גודר והתרחשה אסתטיזציה גמורה של ה"דבר" הגודרי: השריגות הספקטקולרית של גופניות ורגש. נראה שהנפש הגודרית עברה ביצירה הזו את הרדוקציה הסופית שלה לכדי נראות.

להקת בת שבע מסתמנת כמתיישנת בזמן שבו המחול דורש מחקרים נפשיים, פוליטיים ונפשיים-פוליטיים. כיוון שביצירותיה של אייל אין מחקר כזה, לגודר נותר רק להלביש נפש על גוף ולתת לחזות באופן אפלטוני במקור והעתק. זה לא רק אנכרוניזם, אלא חוסר עניין מרהיב בכאן ועכשיו. יצירות בעלות אסתטיקה פשיסטית שמוצגות היום ללא מודעות מסמנות במובהק לא פשיזם, אלא ניתוק מוחלט של המחול מהחברה ומהמחשבה שמבנה אותה. המחול הופך, בערב מסוג זה, למה שיכול להתקיים רק במדיום של תצוגת אופנה, במקרה של אייל ממש כזו ובמקרה של גודר תצוגה של "דבר" – הוויה אסתטית שלקח לה שנים של מחקר מעמיק ליצור.

יסמין גודר, "סוף סופה בוא". צילום: גדי דגון

מחול שהפך להפקת אופנה הוא מחול שמנוטרל מהיכולת לעשות ולהגיב למציאות בצורה שתבנה אותו כמדיום שראוי להגיד משהו על העולם. ההצלחה של אייל בעולם המחול השמרני והנאו-קלאסי, אם כן, מובנת, וגם הנזק שהיא עושה למחול האמנותי. הקהל, שמראש חשב עליו כעל סוג של אוטופיה גופנית מופעם מן האפקט הפשיסטי ומורדם עוד יותר מחשבתית.

אייל היא הדי.אן.איי של המפעל של נהרין. היא מסמלת את שיא אתיקת שכלול העצמי שלו והפתיחה של הגוף לביצועים אינסופיים, כמו גם שיא ההתעסקות של הרקדן בעצמו, כלומר תמצית הנרקיסיזם של השיטה. אין פלא שבהעדר קישור היסטורי התפלק לה פשיזם – כשכולם עסוקים בשכלול עצמי ואין אף אחד שחושב על הביחד, הוא נופל לאינדיבידואליות קיצונית והמשותף היחיד הוא הנראות-ביחד, כלומר צעדות צבאיות והפקות אופנה. שימת הלב למצב המדורדר הזה היא המרחק הרפלקטיבי שהיה יכול להיות לאייל מיצירותיה, שגם לא ייתן לאף אוטופיה להתממש במציאות או באמנות. בשדות אחרים האמן היה מוכתר בעקבות יצירה כזו כחסר מודעות, אבל במחול זה נחגג עקב היכולות המופלאות של רקדני בת שבע, הנטייה להעריצן והיעדר שיח שמתבונן ביצירות אמנות בתור מופע סינגולרי של כוחות היסטוריים.

33 תגובות על הפשיזם של התחושה

    סטגדיש! שיר חכם חוזרת ובגדול

    ביקורת מרתקת, מעוררת מחשבה ומחדשת. תודה.

    מדהים מה שכתבת. אני תוהה האם הייתי חש בכך. במדיומים אחרים אני מזהה זאת.
    ודבר שני: אולי היא כן מתכתבת עם חברה שגולשת לפשיזם ממילא?

    ביקורת מדויקת ומעוררת מחשבה. מה שבכל זאת טורד אותי בהתייחסות לכוראוגרפיה כאל אירוע שמונח בתוך סדר סימבולי או מופע סינגולרי של כוחות היסטוריים זו ההתעלמות מהכוח האינהרנטי של המדיום הספציפי הזה של יצירת האמנות, הריקוד, כמחשבה שמתעוררת ומשיגה את עצמה בו בזמן, וככזאת נעדרת כל ממד של זמן. הריקוד הוא אירוע לפני הרישום שלו בשפה, במובן זה הוא טרום-זמני וזה בדיוק האלמנט הטרום זמני הזה שמשחק בחלל, הריקוד הוא מה שמשהה את הזמן בחלל.נשאלת השאלה כיצד מייצרים כוראוגרפיה של דבר כזה, אם בכלל? יכול להיות שזה מה שאייל מנסה לעשות על ידי ההמנעות מהסדר הסימבולי (או מה שאנשים כינו אינטואיציה), באופן לא מודע אולי, לסנתז את הכח האינהרנטי הזה לכדי נראות, מבלי לוותר עליו, ואולי באופן טראגי, דווקא משם נובעת האסתטיקה הפשיסטית שלה כי זו, כפי שנאמר, הדרך הקלה ביותר לארגן את הזמן או לייצר זמן (שלא באמת קיים במקרה הזה) בחלל.

    תודה על התגובה האחרונה. אייל לא "נמנעת" מהסדר הסימבולי אלא מתעלמת לחלוטין מקיומו. יצירתה היתה יכולה להיות פרי "אינטואיציה", אך גם אינטואיציה – היפרשות מהסדר הסימבולי – אינה הנושא שלה, אלא האופן שבו היא יוצאת לפועל. ליצירתה של שרון אייל, למעשה, אין כלל נושא, כי אייל כלל לא חושבת על שום דבר. למצב הזה של העדר המחשבה אני קוראת הפשיזם של התחושה. המצב הזה מתקיים בלי שום קשר לזמניות הפרה-סימבולית של המחול, שהוא תיאור מדויק של כל יצירת מחול באשר היא אבל לא מספיק מדויק כדי לאפיין את יצירתה של אייל, ולשם כך אנו זקוקים לסינגולריות ההיסטורית של גילויי הפשיזם באמנות ובפוליטיקה.

    מה זו הגישה המגוחכת הזו שמבקשת מיצירה נושא כתנאי למחשבה? אנחנו בשיעור ספרות בתיכון?

    בשלד האדם אין מחשבה???
    המחשבה של שלד האדם צריכה נושא כדי להתממש???
    קחי את כף הרגל למשל: "עשרים ושש עצמות, רבע מכל עצמות הגוף נמצאות בכף–הרגל, שלושים ושלושה מפרקים ויותר ממאה שרירים, גידים ורקמות חיבור שבינם לבין העצמות, בנוסף לרצועות ולמיתרים הקושרים את כל העצמות הללו יחד במבנה גמיש מאין כמוהו של מערכת קשתות קמורות, ערוכות לבלימת כל זעזוע, ועל כל אלה רשת סבוכה של כלי–דם, עצבים, ושלל סוגי מרקמי עור".

    שלום שיר. אני חייבת לקבול על הקביעה הנחרצת שלך לגבי "העדר המחשבה" או כפי שכינית זאת במדיום אחר "טיפשות" של שרון. כשאת אומרת מחשבה את מתכוונת למחשבה במובן האידאולוגי שלה ובכך חוטאת ליצירה וליוצרת כי את שופטת אותה לפי קטגוריות חיצוניות למדיום של הריקוד ולפיהם קובעת שאין שם מחשבה. רק בגלל שזה לא תואם את הקולטנים של גילמן לא אומר שהמקום ריק או לא ראוי. ההפך, מה שאני אוהבת אצל שרון זו דווקא העובדה שהיא לא משתמשת במחסה של השם, של הרישום בשפה: הריקוד נגזר מההחלטה הרגעית ובמובן הזה יכול לגלם גם מחשבות לא גמורות או לא פתורות, ילידות ופראיות. היכולת שלה לשהות במקום הזה הוא משחרר ומעורר קנאה והתפעלות. (זה לא המקום שכולם רוצים להגיע אליו בסופו של דבר? אני יכולה להעיד על רק עצמי אבל זו הסיבה שאני רוקדת)והשכלול של היכולת הזו מניח אינטילגנציה מסוג אחר, קינטית, שלא פותחה במעבדות של גילמן אלא בסטודיו שבו דוברים גאגא. יש לזה מקום וזה נהדר. במובן הזה, לא רק שאני בתור צופה לא מחפשת או זקוקה ל"סינגולריות ההיסטורית של גילויי הפשיזם באמנות ובפוליטיקה" ההפך אני מחפשת להעביר את עצמי אל מעבר להם והתמה הזו של הטראנס זו תמה ששרון מתייחסת אליה במפורש לאורך היצירה שלה. מה שהפריע לי, בעיקר בחלק השני של המופע זה באמת הסינתוז של הכוחות האלה, משהו באיזון ובבעבוע של החומרים יחד עם יתר מרכיבי המופע (תלבושות,תיאורה ומוסיקה) אשר יותר משהצליחו לייצר אפקטים טרנסגרסיביים ותחושות (גם צריך להפסיק להתייחס למילה הזאת "תחושה" כאל מילה גסה, כמו בדרך כלל נוטים לעשות באקדמיה, בטח כשמדובר בריקוד) יצרו אפקטים אסתטיים בעיקר, של וידיאוקליפ. שמרפררים יותר לגאגא הליידי מאשר לשפה.

    ההיפך.
    העבודה נכשלה בין השאר כי הרקדנים לא הצליחו לנוע כאיש אחד, כי הם לא הצליחו להיות שווים.

    ועוד איך היתה שם רפלקסיה עצמית. במובן הרע ביותר.
    במובן שבו כל רישול מכווון בביצוע הוא אקט רפלקסיבי. רפלקסיה עצמית נתחבת אוטומאטית לכל רווח בין תכנון לביצוע.

    אין שום פשיזם ברעיון שלהקה של רקדנים מבצעת תנועות unisono, כמו שאין פשיזם באוטובוסים שמגיעים לתחנתם בזמן.
    זה היופי של החוק.

    לא מבין על מה כל המהומה. העבודה הזו במילה אחת: שעמום!! אין ממש למה להתייחס…

    כל התיאורים המתוכשטים והאקסטרווגנטיים הללו על אופן היצירה של אייל\גודר יכלו להצטמצם לשתי מילים פשוטות- אימפרוביזציה וחיבור.

    לימור- תענוג לקרוא את התגובות שלך, ומסקרן לקרוא עוד ממך…
    שיר- תודה על הרשימה

    הי שיר. גוף העבודה שלך, שהולך ומתרחב, הולך ומשתכלל, מייצר מרחב חדש שבו דיון אחר יכול להתקיים על מחול בארץ. מרחב דיון חדש הוא אחד שיש בו פרמטרים אחרים מהרגיל וצורת תקשורת אחרת בין הסוכנים שמפעילים אותו. עצם העובדה שהדיון מתמקד בעבודת המבקר, דרך פוסטים שונים המתעדים את אותו דיון (כמו זה), כבר מייצר תנועה אחרת המשתמשת בצורה אינטליגנטית במדיום של עתונאות אונליין. זאת פעילות רנסיירית מובהקת שמשנה סדרי התנהלות קיימים, ולפיכך פוליטית ביסודה. במילים אחרות: היא מבורכת. לעומת זאת, יש לשים לב לפרקטיקה שמייצרת את אותו דיון.

    אני אשתמש בציטוט מפוסט קודם, של "לימור", ואפתח אותו: "כשאת אומרת מחשבה את מתכוונת למחשבה במובן האידאולוגי שלה ובכך חוטאת ליצירה וליוצרת כי את שופטת אותה לפי קטגוריות חיצוניות למדיום של הריקוד ולפיהם קובעת שאין שם מחשבה." לימור מציינת שהחטא ליצירה היא השפיטה שלה ע"פ קטגוריות חיצוניות לריקוד. אני אקח צעד אחורה ואדגיש שהחטא הוא למעשה הכפייה של אידיאולוגיה כלשהיא, בתור ה"נכונה", על צורות אחרות של עשייה. האידיאולוגיה הראשית שנדמה שמאפילה על כל גוף העבודה שלך היא האדרת ה"מחשבה". בתוך אידיאולוגיה זו, מספר פרקטיקות באות לידי ביטוי: ההפרדה בין הגוף לנפש, בין התחושה למחשבה, בין האינטואיציה למודעות, בין הנכון ללא נכון. פרקטיקות הפרדה אלו באות מתוך מודל פשוט ו(אם אשתמש באסטרטגיה שלך, אגיד – ) מיושן קצת: הדיכוטומי, הבינארי, ההטרוסקסואלי.

    עבודת המבקר היא עבודה אפיפיטית. סחלב, לדוגמא, הוא אפיפיט. הוא צריך צמח אחר בשביל לגדול עליו. הוא מקבל את התזונה והמים שלו מהאויר מסביבו ומשתמש בצמח עליו הוא גודל רק כמשטח. בניגוד לצמחים טפיליים, צמח אפיפיטי חי בהדדיות עם הצמח שעליו הוא גדל. אותו מאמר שכתבת, אותה יצירה שלך, מבוססת לגמרי על גוף עבודה אחר מעצמה. התלות הזאת יכולה לייצר קרש קפיצה לפתיחה של שיח אחר מאותו מקור שבו את משתמשת. שיח על האסטתיקה הפאשיסטית הוא שיח סופר מעניין, שיכול להפרות לא רק את הקהל שלך אבל גם את המקור עליו את נשענת כדי לייצר את הטענה שלך. אבל משום מה את בוחרת לחזור אל המקור ולתקוף אותו, או יותר נכון, את הזהות שלו. משהו באסטרטגיה שלך דורש אחידות אידיאולוגית שנובעת מסמכות אקדמאית. טקטיקת ההתקפה (הברוטאלית) שלך היא להשתמש בעגה נרכשת ובקאנון המבוסס על מערכות כוח, אפקט המייצר התפעמות מהסגנון האקסקלוסיבי ולאו דווקא מהתוכן. אז בעצם אנחנו מדברים על רצון לאחידות (אידיאולוגית), שמבוססת על טקטיקות של כוח… אם כך, אפשר להתחיל לדבר על פאשיזם בגוף העבודה שלך?

    מצד שני, השתמשתי בכלים שאת נתת במאמר כדי להגיע למסקנה הזאת. אולי ארים טלפון לשרון אייל ואודה על כל זה.

    סחטיין. לגמרי.

    אהוד ,לך לשחות חביבי,אתה משעמם.

    לא ברורה לי ההבחנה בין פשיזם לבין אחדות אסתטית והומוגניה גופנית בחלל ובזמן. כמו כן לא ברורה לי הקביעה לפיה אייל לא מתמודדת עם חברה פשיסטית.

    לדעתי מערך הזמן שקיים בעבודה מאוד דומה למערך זמן רגיל ויומיומי – כפי שאת מתארת אותו: יושבים על הכסאות והמוסיקה מתנגנת. ניתן לראות דומות זו כשטחית ומכך להסיק שהעבודה נטולת כל מחשבה, אך אני חושב שזה לא מתחייב. ניתן גם לראות דומות זו כשטחית ואת השטחיות כנושא. לאו דווקא שנושא טעון הסטורית פוליטית וכו' אלא כעניין שזוכה להתייחסות בכל מיני רבדים בעבודה ועל כן הוא, בהעדר מעטפת תמאטית אחרת, הנושא. שטחיות באה לידי ביטוי לא רק באופן ההתנהלות בזמן אלא גם בבחירה במוסיקה בעלת מספר שינויים מינימלי, עיצוב דמויות בעלות מספר שינויים מינימלי, וכך גם בתלבושות, ואפילו ביחס שבין קטעי הסולו של אייל לבין שאר העבודה – ניגוד מוחלט: צבעים, יחידה מול ריבוי, ומתיחת רגליים אל מול תנועה יחסית פורמליסטית.

    המוסיקה בעבודה היא נקודת השקה מעניינת עם המציאות שכן אותו dj סט, ממש כמו שהוא מתנגן על הבמה – כמוסיקה לריקוד – יכול להתנגן גם במועדון, בו הולכים, באים, נראים וכו'. זו הסיבה לדומות בין הזמנים. כל שאר האמצעים האומנותיים הם קריקטורה מצד אחד, וביקורת די נוקבת מצד שני, על חלק מסוים בחברה.

    היה נחמד לו היה זיק של זיקה בין התופעה החברתית שמוצגת בעבודה לבין האלמנטים התנועתיים שקיימים בה, ולא רק לאלמנטים הפלסטיים. גם אם הנושא הוא פלסטיקה והתוצר הוא פלסטיקה אנחנו מצפים לטיפול ועיבוד שהוא עמוק יותר.

    אינני מתחבר באופן אישי לסגנונה של אייל ולמוסיקה המתישה של בכר ולא למסורת הבת-שבעית, ובכל זאת אני מזהה דווקא בעבודה הנוכחית הצלחה מסוימת בנסיון של אייל להביע את כוונותיה – נסיון שלא צלח בעבודות הקודמות.
    בסופו של דבר היא מציגה צדדים פלקטיים בחברה באופנים פלקטיים על הבמה. נורא חבל שהיא נכנסה לכובע הה של כוריאוגרפית הבית של בת-שבע, הייתי שמח לו הייתה עובדת במקום סטרילי יותר עם שלושה-ארבעה רקדנים וממשיכה לנסות ולטפל באותם נושאים.

    ביקורת מבריקה וסופר אינטליגנטית.שיר הלל לשיר,הללויה!

    כל מילה בסלע.צומחת כאן מבקרת תרבות מן המעלה הראשונה.

    קראתי וחזרתי וקראתי ולא הבנתי דבר. הלו! זה כתוב בעברית? זה נראה נפיחה אחת גדולה מלאה בג'יבריש. מדוע אי אפשר לכתוב ולתקשר בעברית נורמלית שמובנת לקורא המצוי? מה זה בכלל ריקוד פשיסטי? מה ההבדל בינו לבין ריקוד קומוניסטי לדוגמא? איך אפשר בכלל לשייך תווית פוליטית מובהקת לחבורה של אנשים שמתנועעים שמאלה ימינה למעלה ולמטה ושסביר שרובם בכלל לא מבין מה זה פשיזם.
    בנדטה קרוצ'ה

    תגובה ל-u. התיחסותך החלולה מלמדת על חוסר הבנה בסיסי לממדי העומק של אמנות המחול ככלי ביטוי(ושל כל שדה פעולה תרבותי אחר).הביקורת של הגברת שיר חכם היא מבריקה,רעננה, מתוחכמת, ולעתים קצת מתגרה ופרובוקטיבית.אין מנוס,לך ללמוד!

    זו לא חוכמה לכתוב כך. החוכמה היא לתרגם את הרעיונות ה"גבוהים" הללו לשפה שגם מי שלא עבר שני תארים בגילמן יבין. תראו איך כותבים ביקורת בניו יורק טיימס, יש מה ללמוד מהם…

    צודק וולטר. פשוט לכתוב גילמנית וקשה לכתוב בהיר. אבל הכותבת צודקת.

    למרות שהכותבת מתנסחת היטב, חוטאת היא בעצמה בטענותיה כלפי שרון אייל ויצירתה. המאמר לא מגבה את דבריו והוא עצמו עוסק בתחושה בלבד – תחושת המיאוס של הכותבת משרון אייל. ראשית ההאשמה בפאשיסטיות: אינני יודע אם כותבת המאמר ערה כלל למהו "פאשיזם" ועל כן היא נעה בין טרשים על הקו בין הפאשיזם כשיטה והפאשיזם כמבע. אם אכן פאשיזם כמבע מסתכם רק בתחושות המרהיבות שהוא משרה על הצופה אז אנו יכולים לעצור את הדיון כאן ולא להמשיך. אינני בא להגן על אסתטיקה פאשיסטית אלא ברצוני להבהיר ולחדד מדוע יצירתה של שרון אייל נתפשת ע"י הכותבת כריקה ולא מודעת לעצמה. אייל היא אכן תוצר מובהק של בת שבע ומפעלה הנהריני. היא חונכה על ברכיה הגאגא טרם מינויה לכוראוגרפית הבית של הלהקה. ואכן, ניתן להבחין בגאגאיות של יצירתה. אבל שלא כמו נהרין, אייל הפרידה את השפה הגאגאיסטית מביטויה על הבמה. נדמה לצופה כי ההופעה הינה רק דימוי ריק של שפת הגאגא – פרול ללא לאנג. זהו מהלך סבוך שאייל מגיע לפיסגתו ביצירתה החדשה. ההתנתקות משפת הגאגא הכרחית כדי ליצור את האסתטיקה הייחודית של אייל. לכן, לא לחינם רואה כותבת המאמר באייל כמעצבת – נדמה כי יצירתה איננה עבודת אמנות מכיוון שהיא, לכאורה, שוללת את תוכנה. נותר רק הדימוי – רק התבטאות השפה, רק עיצובה וצורתה. בכך מבצעת אייל אקט פאשיסטי המבוסס על פטישיזם לדימויים. זה פאשיסטיות כמבע והיא חוזרת על עצמה אצל אמנים גדולים מכל הדיסיפלינות.
    טענותיה של חכם נעים בין ההתרשמות הפאשיסטית הריקה לדעתה לבין מקום אפל אחר – המודעות של אייל ובכר ליצירתם שלהם. תנועה זו היא בלתי אפשרית – כיצד יכולה חכם לדבר על מודעתם של היוצרים? לדעתי, חוסר המודעות עליה היא מדברת, הינו אחד התחבולות בהן נוקטים שני היוצרים. שוב כחלק מדימוי שניתק מהמכנה שלו, כך גם נותרת התחושה של ניתוקה של המודעות. הדימוי אינו מודע למקורותיו וכך, לכאורה, אייל ובכר.
    ניתוק המודעות וריחופו של הדימוי מתחברים היטב להבחנתה המדהימה של חכם בדבר הזמנים השונים ביצירה. אך בעוד היא טוענת כי נשלל הזמן הפנימי של היצירה ובכך היא מתרוקנת ממשמעותה לדעתי באמצעות שלילה זו מודגשת הן התימה והן התחבולה של היצירה. זו יצירה שעוסקת בפלאשבקים, בדז'ה וו ובתנועה סינכרונית של מיניות. לכל אלו אין זמן. הם מחזיקים בכל הזמנים יחדיו – האירוע, ההזכרות והמבט העתידי גועשים ביצירה בה בעת ומונעים איתורו של זמן נאראטיבי.
    ליצירה אין נאראטיב. אין לה זמן פנימי. היא בוחנת את דימוי הגאגא מכל כיווניו. התעלמות מהבחנה זו בהחלט משייכת את היצירה לאיזה אסתטיציזם יבשושי – אבל התמקדות בה מראה כי אייל ובכר נמצאים בחוד החנית של היצירה הישראלית.

    לא מסכימה. יש יופי של אינדיבידואליזם אצל שרון אייל, אבל עםהתעסקות עצמית מסנוורת ולכן שטחית.חבל

    אני מאד מסכימה עם הביקורת על העבודה של שרון אייל.אני הולכת לכל העבודות שלה ושל בת שבע בכלל-ותמיד -יחד עם ההערכה לכוראוגרפיה ולרקדנים-יש בי תחושת אי-נוחות}שלא מגיעה מהסיפור} שלא יכולה להגדירה במילים.בביקורת-היא הוגדרה יפה.

    כיף לקרוא ביקורות ותגובות עם מחשבות ודעות חדשות! תודה וכן ירבו.

    תגידי מה את רוצה?! היית כותבת באמהרית וזה היה יוצא יותר מובן!

    אני חושב ש…נהדר שיש דיון, נהדר שהכתבת והיוצרת גורמות לחשיבה, לתגובה, ל…
    ומרענן שבהקשר של מחול- יש התעמקות אחרת

    האילוזיה הבת-שבעית כבר מזמן לא משרתת את החברה המודרנית של היום. ההתמכרות העוורת לנרקסיסזם של הרקדנים והכוראגרפים של הלהקה מעורר דאגה ותמיהה

    בעקבות קבילתו המוצדקת של יונתן, אעביר בהודעה הבאה את שרשור הדיון המעניין בתגובה למאמר שרץ בפייסבוק. למי שימצא זאת מייגע, אתנצל, ואתמצת את עמדתי: ללא קשר למידת הרפלקסיה והמודעות של האמן, אין דבר כזה אמנות או אסתטיקה פאשיסטית. ישנה אסתטיקה, אמנות, ארכיטקטורה מונומנטלית, ישנה מוסיקה מונומנטלית וקולנוע מונומנטלי. המשותף לכל אלה הוא העברת תחושה של הגדול מהחיים ו/או מהיחיד/ה. אכן, במהלך כשני עשורים במאה העשרים היו אלו משטרים טוטאליטריים שלקחו לעצמם בעלות על המונומנטלי. אבל המונומנטלי היה חלק מנוף החוויה וההבנה האנושית אלפי שנים קודם לכן, וממשיך להיות כזה היום. הטאבו השמאלני/ליברלי על המונומנטלי הוא מה שהופך את המונומנטלי לפאשיסטי – מעצם הפקרת השדה האסתטי הזה בידם של פאשיסטים.

    ראוי להוסיף שלא ראיתי את המופע של אייל ובכר, ואעשה זאת ברגע שיעלו הצגות נוספות

    2 shares
    Avi Pitchon קשה לי לשפוט כי לא ראיתי את ההופעה אבל זה נשמע כמו הצקצוק העיגולדי הקומיסרי הרגיל והטרחני מהסוג שבד"כ אנו רגילים לראות ביחס לסרטים של אוליבר סטון ולארס פון-טרייר, רק עם רקע מעמיק יותר בדוקטרינות פוסט-משהו. אותי זה שכנע ללכת לראות…
    3 February at 18:53 · Like · 2
    Avi Pitchon טוב, או שיש שתי שיר חכם או שזה לייק מכשיל…
    3 February at 19:28 · Like

    Shir Hacham אהבתי את התגובה שלך מאוד:) העניין הוא שאין ביקורת מחול בארץ. אני חדשה ובכיתת מתחילים. הערות כמו שלך הן אלה שאני רוצה לשמוע וללמוד מהן.
    3 February at 19:29 · Like
    Avi Pitchon תודה על המענה המכובד. אולי היה עדיף לך לשמוע תגובה ממישהו שמבין יותר במחול ושאין לו פיקסציה ביזארית לאמנות טוטאליטרית, אבל ניחא. כאמור, אני יכול להתלהם שלושת רבעי שעה בנושא אבל באמת לא ראיתי את המופע. קשה לי מ א ד להאמין שהוא פאשיסטי כי העמדה שלי באשר לאסתטיזציה של לא משנה מה הפוכה מהעמדה השגורה. אבל לשם ההגינות האינטלקטואלית וכדי שאוכל לייצר היגד ברור, אלך. ושוב תודה
    3 February at 19:45 · Like

    Ronen Eidelman שיר. תעמדי על שלך. חוץ מז האפשר גם לא לסבול את פון טרייר בלי להיות קומסייר
    3 February at 19:47 · Like · 2
    Avi Pitchon ברור שאפשר לא לסבול אותו, זו לא הנקודה. מה שחשוב פה זה הבעייה של לטעון שהוא 'מניפולטור' או פאשיסט, כי אם זה נכון בקשר אליו, זה נכון בקשר לקולנוע כמדיום. אני בכלל התחלתי לאהוב אותו רק מדוגוויל ואילך
    3 February at 19:51 · Like
    Avi Pitchon ומה זה תעמדי על שלך? אני כל הזמן חוזר ומדגיש שהדיון לא באמת החל כי לא ראיתי את המופע וכו. למרות ששוב, מבחינתי אמנות לא יכולה בכלל להיות פאשיסטית.
    3 February at 19:53 · Like

    Shir Hacham חברים, הפשיזם של אייל, כפי שכתבתי, הוא "פליטה קונטינגנטית", לא הנכחה של מדיום או בחירה אסתטית. כלומר, אין לה מושג שהקומיוניון שהיא מעלה על הבמה בכלל מתכתב עם אסתטיקה כזו. בתור מעריצה של פון טרייר, וקראתי את האחרון שלך פיטשון, אני יכולה להעריך יצירות אמנות פשיסטיות כמו של תנועה ציבורית כי הן נותנות לי זווית על המדינה שלי או על פרומתיאוס, זה לא ממש משנה לי (למרות שקצת נמאס לי לראות את גינזבורג והמודל הנשי של השטן או הנזירה שתמיד רוצחות את הגברים שלהן). אייל לא נותנת זווית על כלום, רק משפיכה מבלוטת הברתולינה שלה. תכלס, איפה תמצאו היום אמן שמתפלק לו פשיזם כתוצאה מטיפשות?
    3 February at 19:56 · Like

    Shir Hacham וזאת הסיבה שאהבתי את התגובה שלך. כיוון שאין ביקורת מחול בארץ, ואני כותבת "עיגולדית", אשפים כמו פיטשון ילכו לחזות בשרון אייל ויתייחסו למחול ברצינות. וזה מה שרציתי להשיג ממילא.
    3 February at 19:57 · Like
    Avi Pitchon אני חובב מחול. סתם אין לי כסף. מה זה ברתולינה? אני בעד ראוותנות כוחנית ריקה אם היא יפה בעיני וזו בדיוק הסיבה בגללה אני צריך לראות את ההופעה. אני גם לחוץ לברר אם הביטים משנות התשעים/טראנס שהזכרת זה אכן זה (כי אני זוכר את בכר ממסיבות טכנו די כבדות). וחוץ מזה במלנכוליה זה לא מה שאמרת ודונט גט מי סטארטד און אנטיקרייסט.
    3 February at 20:04 · Like
    Avi Pitchon ובתור התחלה אקרא את שאר הביקורות שפרסמת
    3 February at 20:04 · Like

    Shir Hacham מלנכוליה זה בדיוק הפיצול של הדמות הנשית לפסיכוטית/דיכאונית ו"נורמטיבית" – ויחד איתן שתי צורות של יחס לאסון, ניהיליסטית ומכחישנית (עם העדפה ברורה לניהיליסטית). פון טרייר נעול לחלוטין על נשיות פטאלית, בין אם היא רוצחת גברים או מתכוננת למוות של האנושות, זה אותו-דבר (כולל זאת מלשבור את הגלים שהיתה זו וזו גם יחד). שוב, אני מעריצה של פון טרייר כי גם אותי זה מחרמן לראות ראוותנות כוחנית. אבל אתה טועה לגבי אייל, אין שם לא ראוותנות ולא כוח אלא יצירתיות בתחפושת אופנתית. יכול להיות שאתה צודק לגבי הטכנו (לא מבינה גדולה במסיבות טבע בעיר), וברתולינה זה שם של יצירה של שרון אייל ובלוטת השפיך של האשה.
    3 February at 20:11 · Like
    Avi Pitchon זכרתי שברתולינה היה שם של מופע מחול, חששתי להתבלבל עם אנאפאזה או משהו. אני מבין שאת אומרת שאייל מלאה בעצמה, שזה יכול באמת להיות מעצבן או משעמם, אבל אם זה לא אחד משניים אלה אלא בכ"ז יפה – אז שוב, זה העיקר. את מלנכוליה אני קורא אחרת לגמרי. העובדה שלכוכב קוראים מלנכוליה אמורה להיות רמז די עבה: בעיני הסרט מדבר על המלנכוליה הנשית בעצמה ככוח טבע בלתי ניתן לעצירה ולמשילה. או לחילופין האשה כגל-נושא של כוח טבע זה. הגבר (קייפר סאתרלנד) זחוח ומשוכנע ביכולתו לשלוט ולחזות באמצעות נראטיב מדעי, אבל המדע שלו מתגלה כאגו-מאניה. אותה מלנכוליה גם מחרבת לחלוטין את הסדר הבורגני שבחלק הראשון של הסרט. אז מנקודה זו אפשר או להיעמד על הרגליים האחוריות ולומר, אוי נו, אשה פטאלית, יאללה יאללה, מיזוגיניסט, נשים הן מכשפות, היסטריה נשית וכו. אבל מה שיש כאן זה את תמצית דברי ימי הציוויליזציה והמאבק בין סדר וכאוס שאכן התגלם גם בין גברים ונשים, אבל לא רק, ולכן זה לא הנושא. ופון-טרייר נעמד לצד הכאוס, לא לצד הסדר. ולא מתוך הכרעה מוסרית, אלא מתוך הכרה שאי אפשר לנצח, וסוף תרבות התבונה היודו-נוצרית לכלייה במפגן קוסמי מרהיב ביופיו של השמדה טוטאלית, מוהאהאהאהאהאהא! מה נושא השיחה שוב?
    3 February at 22:53 · Like

    Shir Hacham נכון שזו אלגוריית אנטי-נאורות ובעד הכאוס. ואני מחליפה את הדיכאון במלנכוליה. לא אמרתי גם שאני ממאשימי המיזוגניזם, אני מכירה את הביקורת הזאת וחושבת כמוך, שהיא לא רלוונטית ומפספת את העוקץ הציוויליזטורי שלו.
    א ב ל: הסיפור, שאמרת עליו נכון, מתגלם גם ולא רק בין גברים לנשים, חוזר על עצמו ביצירות שלו רק עם המודל הזה, מה גם שהאסתטיקה של האימג'ים בסטופ מושן והנשים הערומות ביערות קצת חוזרת על עצמה, לא? זה מה שהפריע לי בפון טרייר לאחרונה. בניגוד לחברי, צפיתי באנטיכרייסט חמש פעמים וחשבתי שהוא אלגוריה ענקית. מלנכוליה כבר חזר עבורי על אותה תמה: Chaos Reigns. בתיבול סוף העולם, שאת זה דווקא אהבתי. מעדיפה כבר לקרוא ריאליזם ספקולטיבי מבית מדרשו של דלז, לפחות הוא מפתח את תורת הכאוס שלו.
    שרון אייל, באופן גורף וכפי שטענתי, עושה יצירות שהדבר היחיד שניתן לומר עליהן הוא שהן יפות, אבל הן מתנהגות כאילו הן מוצגות במומה ולא ב-FTV. יופי שלא מודע למדיום שבו הוא יוצא לפועל אינו יופי בשבילי, אלא העדר אמירה. גם הצלחות מחרסינה של סבתא שלי יפות, אבל אתה לא רואה אותן בגלריה גבעון.
    3 February at 23:09 · Like
    Avi Pitchon בסדר אם אנחנו בהסכמה על אנטיקרייסט, השאר שולי מבחינתי
    3 February at 23:46 · Like
    Avi Pitchon אה, וחוץ מזה, אם צלחות החרסינה של סבתא שלך יוצגו בגבעון תקראי להן פאשיסטיות? העניין הוא שמה שמשנה לי זה מה יפה, לא מה אמנות ומה לא. אם משהו יפה בעיני אני מייד מסיק שהוא נושא משמעות. הוא לא יכול להיות ריק
    3 February at 23:50 · Like

    Shir Hacham אבי, ההגדרה שלי ליופי, בקצרה, היא צורה ריקה של הופעה של משהו, כל דבר, שאין לה שום תוכן (או שהצורה היא התוכן שלה). חייבים לחזור לקאנט. אתה צודק שהכיוון שלי (בקשר לאייל, לא תמיד) הוא לשאול מהי אמנות, אבל אצלה השאלה הזאת רלוונטית מתמיד. צריך לדעת גם מה לשאול בקשר למי. כיוון שאין ביקורת ו/או לימודים גבוהים לכוריאוגרפים בארץ (למעט מובלעות נעדרות מסה) היצירות שנעשות היום מסתפקות ב"להט" הישראלי והמון כספים עדיין הולכים לאמנות משטר ישן, שבדיוק כמוך, מסתפקת ב"יפה" (בלט סין ומחול מודרני משנות ה-70 שבאים לסוזן דלל). כלומר יפה הוא השם של המחלה. הצלחות של סבתא שלי יפות בגלל שהן מוצגות בהקשר של הבית של סבתא שלי, ואם היו מוצגות בגבעון משהו אחר לחלוטין בהן היה מתקדש, למשל הזרות האתנית שלהן. פשיזם, בשבילי, הוא המשגה מסוימת של היות-ביחד שנשענת על דומות מקורית ועל ייתור והפרשה של אחרות. הצלחות של סבתא שלי יהיו פשיסטיות אם בגבעון הן יוצגו בהמוניהן ומסודרות כמו צבא. וגם אז, אולי, לא בטוח. כיוון שאצל אייל יש היות-ביחד מובהק שמבוסס על דומות קיצונית ועל אי-הבדלים, בחרתי לקרוא לזה פשיזם לא רצוני. יכולתי להשתמש גם במילה דומות, אבל היה שם היות-ביחד, וזה הצדיק לדעתי את הפנייה אל הפוליטי.
    4 February at 07:15 · Like · 1

    Yonatan Amir סליחה על ההתפרצות הגסה בין פון-טרייר לדלז, אבל אני צריך להיכנס באקראי לעמוד של רונן בשביל לגלות את הדיון הזה?! לא יכלתם לעשות את זה בערב רב?
    4 February at 22:11 · Like · 1
    Avi Pitchon היא התחילה
    5 February at 11:08 · Like
    Avi Pitchon ושיר, אני לא מסתפק ביפה, את מסתפקת בתוכן. מבחינתי יש רק צורות והדיון הוא על הבחנה בין צורות. אין דבר כזה תוכן כי גם תוכן הוא עוד סוג של צורה. תוכן הוא השם של המחלה
    5 February at 11:12 · Like
    Avi Pitchon והוא המחלה כי את מוצאת את עצמך דנה בקונטקסט ובמה מוצג איפה ומה מתקדש וכו, כלומר רק בדיאלקטיקה החומרית, כלומר הכל חוץ מהעבודה עצמה והמשמעות שהיא נושאת, מכנסת או משדרת

    ראוותנות כוחנית זה היפה של המכוערים, ושל נשים פאטתיות.

    תודה לך אבי פיטשון על תגובתך (הראשונה… לא עקבתי אחרי השרשור) שעוררה בי מחשבה והשראה. סחתיין שיר. אני עצמי אוהבת ומחכה לכל עבודה של שרון אייל, והקריאה בטקסט זה העניקה לי רובד נוסף ומעניין לבחון את החוויה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.