הלבנת פנים

מה לנו כי נלין על לימור לבנת בשעה שאפילו הצוות המקצועי של המוזיאון מתייחס לאמנות כאל דימוי אינסטרומנטלי ושטחי שמוצג במטרה להצדיק ולהסוות את האידיאולוגיה השלטת שאיפשרה את הצגתו. על התערוכה "Roundabout – פנים אל פנים" במוזיאון ת"א.

הביקור בתערוכה  "Roundabout – פנים אל פנים" במוזיאון ת"א, מעורר רגשות שנעים בין תמיהה למבוכה. Roundabout כוללת מבחר יצירות מאוספו הפרטי של אספן ואיש עסקים בשם דיוויד טפליצקי. הצגת אוספים פרטיים, ובמיוחד במוזיאון ת"א, מעידה בד"כ על אוצרות אקלקטית וחשד לניגוד עניינים, אולם אפילו ביחס לסטנדרט הנמוך שמצופה מלכתחילה מתערוכה שכזו, Roundabout מצליחה להציג נקודת שפל חדשה. התחושה היא שמישהו נכנס לסופר-מרקט של אמנות עם רשימת מצרכים ועגלת קניות, ניגש למחלקת המוצרים האקזוטיים, לקח שניים סינים, שלושה ניו-זילנדים, תאילנדי, אוסטרלי וגם כמה פריטים מתוצרת כחול-לבן, גיבב וערם אותם זה על זה ופנה לקופה. זו כמובן זכותו. מה שתמוה הוא כיצד הגיע אוסף "אצלנו בחצר" הזה לאולמות מוזיאון ת"א ומדוע נעתרה האוצרת ורדה שטיינלאוף ללוותו בטקסט אוצרותי שמזיע מניסיונות מלאכותיים להצדיק את הצגתו.

צ'יהו אאושימה, גולגולת שבעת רצון, 2003

כ-60 עבודות של 50 אמנים ואמניות מוצגות בתערוכה. חלק מהשמות לא יגידו דבר גם לצופים המתמצאים. כשלעצמו אין בכך כל רע – הצגת אמנות חדשה ולא מוכרת היא אחד מתפקידיו של המוזיאון – אולם בניגוד לשמות הלא-מוכרים, באמנות עצמה אין כל חדש. זהו לקט באיכות ירודה עד בינונית של אמנות שנוצרה ע"י אמנים בני ארצות מרוחקות כך שתותאם היטב לחך המערבי, וככזו היא כוללת את כל המאפיינים המוכרים שאהובים כל-כך על קניינים לבנים בני המעמד הגבוה – צבעוניות עשירה ו"אותנטית", שילוב בין דימויים מקומיים לתולדות האמנות המערבית, ופסאודו-ביקורתיות מתנחמדת שמצביעה על המובן מאליו ונמנעת מהעמדתו במבחן של ממש. התערוכה, שחולשת על פני האולם הדו-מפלסי והגדול באגף הישן של המוזיאון, מאופיינת בתחושת גימיקיות זולה. פעם זו מחווה שטחית לאנדי וורהול, פעם בדיחת קרש על שתלטנות המערב ופעם דימוי מסורתי שמורכב מסמלי מותגים עולמיים כאלה ואחרים, והכל מוגש בעטיפה צרכנית מרשרשת המשתמשת ברב-תרבותיות כאילו מדובר בקולקציית גרביים בצבעים שונים, ולא בהצעה פוליטית ואמנותית רדיקלית ותובענית.

מטבע הדברים, מגוון גדול ואקראי של יצירות מתקשה להציג מאפיין משותף מלבד טעמו של בעליו. שטיינלאוף וטפליצקי מנסים להפוך את חוסר היכולת לקשר בין הדברים לסממן איכותי ופואטי בפני עצמו. הדבר בא לידי ביטוי בהצהרה – לקרוא ולא להאמין – כי העבודות בתערוכה פועלות "כמו בסחרחרת או באי-תנועה בצורת כיכר עגולה, שמכוניות נוסעות בה זו אחר זו מבלי להיתקל זו בזו". כך, כש"אינן נתקלות זו בזו", אפילו עבודות עדינות ומורכבות שיכלו לעורר עניין כלשהו מאבדות את כוחן בשל מסגרת תצוגה שאינה מסוגלת להציבן בהקשר ראוי, ומסתפקת בהצהרה האנמית כי מדובר ב"ניסיון ליצור דיאלוג בין האמנים השונים ובין ההשקפות התרבותיות והאידיאולוגיות השונות שברקע". גם הישראלים הספורים שמשתתפים בתערוכה מציגים עבודות חלשות מאד ביחס למכלול יצירתם. סיגלית לנדאו מציגה פריט נוסף מסדרת המזכרות האינסופית שנולדה בעקבות הצלחת התערוכה "הפיתרון האינסופי" (הפעם זהו פסל ברונזה המתאר דמות נשית העומדת על אבטיח), אורי גרשט מציג סדרת תצלומים קטנה של אשתו וילדיהם, וצדוק בן דוד מציג את הוריאציה האלף על פרפרים ופרחים קטנים העשויים מתכת צבועה שנחתכה בלייזר.

גונקר גיאצו, "ה"שומלה" בזמנים מודרניים, 2008

Roundabout, כמו גם התערוכה "מבפנים: אמנות רחוב בת"א" שהוצגה עד סוף השבוע שעבר בביתן הלנה רובינשטיין, הן תערוכות שמבזות את המוזיאון ואת הדיון התרבותי שתפקידו לקיים. מה לנו כי נלין על לימור לבנת בשעה שאפילו הצוות המקצועי של המוזיאון מתייחס לאמנות כאל דימוי אינסטרומנטלי ושטחי שמוצג במטרה להצדיק ולהסוות את האידיאולוגיה השלטת שאיפשרה את הצגתו. מן הביקור בתערוכה למד הצופה שהנצרות היא דת מסיונרית, שגם סינים שותים קוקה-קולה, ושהתרבות האבוריג'ינית מושפעת, ולא בהכרח לטובה, מהמפגש עם תרבות המערב. לכך נוספת ההבנה שתמיד ימצא הפראייר התורן או הציניקן הממולח שיסכימו לשלם סכומים נכבדים עבור ייצוגים אמנותיים של התובנות הללו, ושמאחורי כתפם תמיד יצוץ איזה סנשו פנשה מוזיאלי שיתלה את העבודות בצורה יפה ומסודרת וגם יכתוב על זה טקסט.

"Roundabout – פנים אל פנים"
מוזיאון ת"א, עד 30.1.12

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט"

7 תגובות על הלבנת פנים

    נכון בהחלט, אך הלואי שהיית כזה נוקב כלפי החברים שלך בביצה.

    תודה, יונתן. מילים חשובות. אני חושבת שכניסת הכסף המערבי אל השוק האסייאני, בעיקר בסין, עשתה שמות ביכולת של אמנים לפעול ולייצר שיח ביקורתי משמעותי. זה שווה דיון בפני עצמו – מה קורה כשבבת אחת, תוך עשר שנים, עולם אמנות מזה רעב שנאבק על קיומו, עובר למצב של רוויה פיננסית עד זרא.
    ןאגב, צ"ל צ'יהו אאושימה, ולא כפי שנכתב.

    אכן התערוכה בעייתית,כמו שתערוכת אוסף פרטי של איש עשיר יכולה להיות.
    אבל בכל זאת כדאי ללכת, ולו רק כדי לראות כמה עבודות פיסול מענינות ובעיקר את הפסל השחור המסורס בתוך תיבת זכוכית של הפסל טרנס קו.

    כסף מערבי שזורם עושה שמות גם באמני המערב.אפשר להפסיק אם האשמת הכסף הגדול.התשוקה לכסף משותפת לכולם,גם למלוכסני העיניים וגם לבעלי העיניים התכולות ושיער הפלטינה.אין הבדל בין אוספים מזרחיים לבין אוספים מערביים ראה אוספיו של ד.סבג,י.חכמי ועוד.נכון שזבל כזה רק במוזיאון תל אביב אפשר להציג. יפה שיונתן מצא דרך לא 'להתלכלך',ביקורת על מתים ו/או זרים.

    אופס..
    'להפסיק עם האשמת…

    […] ראויה אבל לא כל השאר. ידי לא הייתה בדבר הזה. התערוכה "פנים אל פנים – עבודת מאוסף דיוויד טפליצקי" שמוצגת כעת. לא מת על האוסף הזה, בלשון המעטה. מוטי כבר […]

    השתתפתי בערב הפתיחה של התערוכה ונדהמתי מדבריו של דויד טפליצקי ובעיקר כשהציג את ילדיו המאומצים שהם כמו אוסף האמנות שלו מארצות שונות. מילא תמונות, אך ילדים? נראה לי שיש לאיש איזו הפרעה נפשית. התערוכה מעניינת, אך יש בה רמות שונות. חלק ברמה טובה מאד, חלק סתם חיקוי לאמנות המיזרח, וחלק באמת ראוי לזבל.
    דורית וייסברג שריר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *