שלשום (יום שלישי), הוזמנו לפגישה עם ראש עיריית ת”א-יפו רון חולדאי בעניין מוזיאון ת”א. לפגישה הגיעו האמניות תמר גטר ומאשה זוסמן, האוצרת מורן שוב, יהושע סימון ויונתן אמיר.
השיחה עם ראש העיר נעה בין רוח טובה לגערות וצעקות. חולדאי טוען שאיש לא בא אליו במשך 13 שנה להתלונן על המוזיאון, כאילו לא נכתבו בעיתונות אינספור מאמרים על תפקודו. לטענתו מדובר במוסד מוצלח בעל שם בינלאומי שלכל היותר הציג פעם או פעמיים תערוכה של אספן. לראייה: התערוכות החשובות של “ההיא מכפר עזה וההיא מכפר יהושע”. כשניסיתי לעמת אותו עם העובדות זה לא נגמר טוב, וברור שאין לו שום עניין לראות את הדברים ככה. חלק גדול מהשיחה היה לא ענייני. חולדאי חושב משום מה שאנחנו מתלוננים על כך שלא מציגים מספיק אמנות ישראלית, ולמרות שאיש לא טען זאת הוא חזר כמה פעמים על כך שבאגף החדש יוקדש הרבה מקום להצגתה. כשאמרנו שאנו יושבים כנציגי למעלה מ-500 אנשי ונשות מקצוע וביניהם הידועים והחשובים בתחום שחתמו על עצומת אנשי ונשות האמנות, הוא השיב שעל כל 500 כאלה הוא יכול למצוא 1500 אחרים. וכן הלאה וכן הלאה.
במענה לדרישותינו השיב חולדאי שתי תשובות. ברמה המיידית נוכחנו לדעת שראש העיר חושב שמנהל תקין הוא בגדר המלצה בלבד, ולכן חרף ההרכב המוגבל והחשד לניגוד אינטרסים חולדאי אינו מתכוון לבטל או להשהות את עבודת ועדת איתור המנכ”ל החדש. הוא החליט ולא יכול לחזור בו גם אם הכל יתמוטט. מבחינתו צריך לסיים את הדברים כמה שיותר מהר ולהגיע לפתיחת האגף החדש עם מנכ”ל חדש, ולכל היותר הוא מוכן שנציג נוסף מטעמנו יכנס לועדה וכך יוכל גם להיווכח ב”שקיפות ובמקצועיות” של פעולתה. בחיוך ממזרי הוא גם המליץ שזו תהיה נציגה ולא נציג, כי כך נוכל לתקן את אי השיווין המגדרי שקיים בועדה כרגע. לדעתנו זו הצעה גרועה אפילו יותר מזו שכמה אמנים ניסו לרקוח בשבוע שעבר (ושרבים מאיתנו התנגדו לה ובסופו של דבר לא עברה בועדה), וכמובן שמאחר ואנחנו כופרים בלגיטימיות של הרכב הועדה, איננו צריכים ויכולים לשתף עימה פעולה.
עם זאת, הגענו להסכמות עם חולדאי לגבי מספר דברים: הוא טען בעצמו שההפרדה בין תפקידי המנהל והאוצר חשובה ובריאה לתפקוד המוסד מתוך הכרה שיש להפריד בין הדרג המקצועי לאינטרסים של בעלי ההון, אך סירב להתחייב שכך אכן יהיה. הוא מסכים שדרושים שינויים משמעותיים בהרכב הועד המנהל, שחלקו הוגדר גם על ידו כלא מתפקד ולא רלוונטי. שינויים אלו יערכו ע”י המנכ”ל החדש, והוא מוכן להתחייב כי לפחות 20 אחוזים מחברי הועד יהיה אמנים (הוא לא אמר אנשי ונשות אמנות ולכן אפשר לראות כאן פתח לעוד 20 אחוזים של מחנכים, חוקרים, אוצרים וכיו”ב).
בשורה התחתונה – בין אם נרצה ובין אם לא, כנראה שבתוך שבועיים-שלושה ועדת האיתור תבחר מנכ”ל חדש למוזיאון. אנשי הועדה לא יתפטרו בעצמם לאחר שקיבלו גיבוי מלא מראש העיר, ואין לנו כרגע דרך לשנות זאת למעט בפניה לבית משפט – צעד שנוי במחלוקת שמסיבות שונות עשוי לפגוע במאבק יותר מאשר להועיל. לכן, כל שביכולתנו לעשות בעניין הועדה הוא לסרב לשתף עימה פעולה מתוך הבנה שצריך להפנות מאמצים ליום שאחרי. כפי שכבר נכתב בעבר, בהחלט יתכן שחרף הליך הבחירה הלא לגיטימי בסופו של דבר יבחר אדם ראוי. ברגע שזה יקרה הועדה תהפוך לחדשות של אתמול ויגיע המקום לעבור ולטפל במכלול הנושאים שהוצגו באופן חלקי בחציה השני של עצומת אנשי ונשות האמנות.
מבחינה זו אנו חושבים שצריך להמשיך במחאה ביתר שאת, אך לעשות זאת במחשבה על החזון העתידי של המוזיאון ותוך בניית תשתית של תמיכה במהלכים שיובילו, בתהליך ארוך ולא פשוט, להסדרה עתידית של תפקוד המוסד.
בימים הקרובים נעדכן על שורת הפעולות המתוכננות.



הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

כרגיל אצל מר חולדאי, הציבור הוא רק צרצור צורמני, שמפריע לראש העיריה בשיפוצים.
ברק
| |השורה התחתונה, העצובה, היא שוועדת האיתור מיותרת מפני שלאורך שנים המוזיאונים והאקדמיות בארץ לא מצמיחים דורות המשך. ראש עירייה אחראי להמשכיות מקצועית של מוסדות התרבות הציבוריים בעירו. לא צריך לבוא ולהסביר לו את העובדה הפשוטה הזאת. השקיעו מעל 40 מיליון דולר באגף חדש ולא הושקע דבר בטיפוח סגל ראוי. לא צריך ועדת איתור כי אין את מי לאתר. על תפקיד מנהל ואוצר ראשי היו צריכים להתמודד במכרז לפחות עשרה מתמודדות ומתמודדים שניסיונם המקצועי מובחן, מוכר ומוערך מבחינה ציבורית. כל מה שמעניין בארץ ומעורר סקרנות בינלאומית מתרחש מחוץ למוסדות הציבוריים בתנאים ובאורח שאינם מכשירים לניהול מוזיאלי. ראש העיר אחראי לשוקת שבורה זו וכנבחר ציבור עליו מוטל לשנות מהיסוד את השיטה שיצרה אותה.
עמי שטייניץ
| |שנה של סולידריות של האמנים – וחולדאי מתקפל
שנה של סירוב האמנים להציג בכל מוסד ציבורי ללא תמורה – והמוסדות הציבוריים מתקפלים
שנה של מוזיאונים וגלריות ציבוריים ללא אמנים עכשוויים מציגים – ואין להם “סחורה”.
כמה זמן יכולים כל אלה להתקיים בלי אמנים עכשוויים חיים, שעל כתפיהם מתקיימות תערוכות ?
אורה ראובן
| |אורה צודקת. אין לי מה להוסיף. אבל צריך אומץ לב ויושרה. לכמה אמנים יש את זה?
רונה
| |