דוממת, אינטיליגנטית, אסתטית; מתקשרת אך מתעתעת; חד משמעית אך לא פשטנית; כך נתפסת בעיניי המחאה של חבריי האמנים בחמישי האחרון מול ביתן הלנה רובינשטיין
נציגות התנועה הציבורית דנה, הגר ונולי הסבירו לכשלושים המשתתפים מה הם מתבקשים לעשות: לתרום את הציבוריות שלהם למשך חמש עשרה דקות על מנת ליצור קו אנושי מקביל לחזית הבניין.
בין חוליות השרשרת היו מרווחים שדרכם העוברים ושבים יכלו לעבור. הדבר הפחית את הפגיעה בניידותם והפך את המחאה הזו מנוכחות שיכלה להיות אגרסיבית לאוורירית יותר. המרווחים יצרו מעין פתחי מילוט שהפכו את קריאת העבודה להדרגתית ולמעניינת יותר. למעשה הם אף איפשרו לקהל להצטרף אל השרשרת ולהפוך להיות חלק ממנה. צפיפות האנשים לעיתים הקשתה על ההבחנה בין הפרפורמרים לבין הקהל, אולם לא גרעה מן המתח ואף הגבירה אותו עם כל התחככות.
הניגוד הזה בין התוכן הפואטי והרגיש לבין המעטפת הקרירה והצבאית עושה בדיוק את מה שהאמנות מנסה לעשות מאז ומתמיד. האמנות כסוג של עם כובש, המנסה לפלוש אל טריטוריות מציאות של ניכור ולנכסם אל הרגיש. העוברים והשבים מנסים לעמוד על משמעותה של השתיקה. אחד מהם חמוש במקטרת מנסה לפצח את אותה מסיכה דקה שמתחייב שתהייה בין אמן הפרפורמנס המנכיח את עצמו בפני קהלו ללא חסותה של הבמה המוגדרת. הוא מצליח להוציא מילה מאחד המונכחים ומנסה לפתח דיון פולמי שיסדוק את הדיסטנס, אך ללא הצלחה. מבטם של האמנים אל האופק אינו תמים, אם כי מעז לחלום ויש בו כאב אמיתי מלווה בקריצה אל התפיסה הרווחת בקרב הציבור של האמן כחיה אקזוטית. ככה כן בונים חומה. חומת שתי וערב שבה אמן וקהל משתרגים ומישירים מבט מלוכסן זה אל זה.




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

נראה מעולה. חבל שלא ידעתי שזה קורה… הייתי משתתף בשמחה
משיח
| |עבודה מצוינת. ההתנסחות של תנועה ציבורית הולכת ונעשית מדויקת יותר ויותר. נפלא לעקוב אחריהם. פשוט ללמוד.
אוהד
| |הסרטון הזה וגם הטקסט מזכירים לי למה האמנות כאן (בתוך ומחוץ למוזיאונים) נוגעת בכל כך מעט אנשים בישראל. אין שום ניסיון לתקשר בצורה ברורה ולומר משהו שמשמעותי למי שמחוץ למעגל הקטן הזה.
ענבל
| |המחאה נוגעת לכל תחומי החיים במדינה ועל כן ראוי שכל מגזר ופלח באוכלוסייה יביעו את מחאתם בדרכם הייחודית. כל הן שוות ערך בעיני, גם אם יש ביניהן כאלה שמדברות אלי אישית יותר 🙂 בהצלחה
שבי
| |