צעד ראשון לאמן כבעל מקצוע

זה המאבק שלנו. בימיו הראשונים הוגדר פעיליו כקומץ מפונקים אשר מתעקשים לגור במרכז העיר, מרכז תל אביב, או בכלל – תל אביב. למה בעצם לגור כאן? כבר סיפרתי במקומות שונים שבאופן אישי, בתום התערוכה נגמר לי גם חוזה הדירה. לא באמת היה לי כח להתמודד עם העולם של אחרי תערוכה, של תל אביב בקיץ, שכולם […]

זה המאבק שלנו.

בימיו הראשונים הוגדר פעיליו כקומץ מפונקים אשר מתעקשים לגור במרכז העיר, מרכז תל אביב, או בכלל – תל אביב. למה בעצם לגור כאן?

כבר סיפרתי במקומות שונים שבאופן אישי, בתום התערוכה נגמר לי גם חוזה הדירה. לא באמת היה לי כח להתמודד עם העולם של אחרי תערוכה, של תל אביב בקיץ, שכולם משוגעים ואני רק רוצה להתחפר לי באיזה כוך, אז פיזרתי את חפצי, ארזתי תיק ותכננתי איך אני מעבירה את חודשי הקיץ על ספות של חברים מחוץ לעיר. הייתי שלושה שבועות בחיפה, ואז התחיל המאבק. ומה אעשה, זה המאבק שלי, אני זאת שעובדת במליון דברים אבל תמיד נשארת תפרנית וצולחת את העשירי בחודש בשיניים קהות. כמה טוב שאני משתדלת לעבור גם עם חוט דנטלי.

עם אליאסף קובנר ומוטי ברכר, מסבירים לעוברים ושבים על מה המאבק
עם אליאסף קובנר ומוטי ברכר, מסבירים לעוברים ושבים על מה המאבק

אבל ארבע שנים בעיר, בהן פסעתי את צעדי הראשונים בתור אמנית, ארבע שנים בהן הפכה המחייה בלתי אפשרית, ארבע שנים בהן הדירה המעופשת עליה שילמנו 3300 ש"ח עולה היום כנראה 6000 ש"ח. נכון, יש פעילות אמנותית בירושלים וחיפה, ועוד פעולות נקודתיות ברחבי הארץ כמו נסיונות לפרויקטים בבת ים ובחולון. אבל המרכז השוקק עשיה תרבותית, הבירה שלנו – היא תל אביב. בשביל אמנים, תל אביב איננה פריבילגיה. זה כמעט הכרח, דבר שנובע מחוסר בתשתית של חינוך לתרבות בפריפריה. רבים מהצעירים שגרים בתל אביב הם פליטי הפריפריה, אלה שברחו ממנה כל עוד נפשם בם, ומצאו מקלט מוגן. מוגן חברתית, לא כלכלית.

במשך שבועיים הלכתי הלוך ושוב את רוטשילד לאורך העיירה החדשה שקמה וגדלה בקצב מסחרר. מצאתי את עצמי תומכת ברשתות החברתיות, בצעדות, אפילו צועקת מדי פעם, מנסה לנסח ולהבין איך הפעולה הזו יכולה לשנות את החיים שלי, עם הבעיות שלי, כאמנית. ואז ישבתי עם רועי חפץ על הדשא, חיכינו לתחילת הסרט 'המדריך למהפכה', ושנינו קבענו שהגיע הזמן שגם אנחנו ניקח צד פעיל במאבק וגם האמנים יגדירו את הדרישות שלהם. אחרי הסרט פגשתי מספר אמנים ששמחו על היוזמה והבטיחו לשתף פעולה, בניהם את מרב מרודי המדהימה שמיד לקחה צד פעיל.

דורון צברי במדריך למהפכה
דורון צברי במדריך למהפכה

בבוקר דיברתי גם עם יונתן אמיר ואיתן שוקר, ויחד איתם ניסחתי את הנקודות הראשוניות אותן פרסמנו בקריאה לאמנים להצטרף למחאה כסקטור ייחודי.

הזמנו את האמנים להכין שלטים בשש, קבענו לצאת בשמונה. כמובן שהאמנים התחילו לבוא בשש וחצי, ויצאנו בשמונה וחצי. בסופו של דבר, למרות שבפייסבוק אישרו 600 איש (!!!) את נוכחותם, הגיעו במצטבר בערך מאה (השמועה דיברה על זה שאם היינו מבטיחים יין זול המספר היה מוכפל ואף משולש, קשה לשנות הרגלים. ננסה פעם הבאה, אם נמצא ספונסר).

אמנים דורשים צדק חברתי. צילום: מרב מרודי
אמנים דורשים צדק חברתי. צילום: מרב מרודי

בצעדה צעקנו "לחם, אמנות, לא עובדים בהתנדבות", "אמנים דורשים צדק חברתי" ו"ביבי ביבי תצייר, העתיד ורוד יותר"- זאת היתה פעם ראשונה שאמנים צעקו בכלל. האם אמנים אי פעם העזו לדרוש שכר? תנאי עבודה? כמה מופרך זה נשמע. אילן יונה הגאון יצר את השלט הזה:

חלום ושמו שכר. צילום: מרב מרודי
חלום ושמו שכר. צילום: מרב מרודי

בין לבין כבר התחלנו לדבר על הצעדים הבאים, ביניהם מחשבות לחבור לאנשים מתחומי אמנות נוספים כדי לקרוא יחדיו "תרבות היא לא פריבילגיה!" תקציב התרבות בארץ עומד היום על שישית ממה שמקובל במדינות המפותחות, והגיע הזמן שנדרוש להיות מדינה מפותחת גם מבחינת תנאי המחייה של האמנים.

אתמול עשינו את הצעד הראשון. כל מי שרוצה להצטרף, לתת יד, להביע דעתו, מוזמן. הפעילות תהיה בשקיפות מלאה.

 

ועכשיו קריאה: נכון, לאמנים יש טראומה גדולה מנסיון להפוך אותם לועידת קישוט. היו קולות מרמור על אסתטיקת השלטים וכנראה שהם היו מוצדקים. אי לכך – מאוד נשמח להתחיל להוציא את האמנות שלנו לשדרה. עלה רעיון של פסל החירות, אבל מן הסתם בשביל מה אנחנו אמנים. רק בבקשה: מי שלא מצטרף, שלא יבוא בטענות. זה בשביל כולנו. שנוכל לחיות וליצור כאן בכבוד.

בינתיים – כבר קיבלנו פרסום ראשון בוואלה! תרבות, ואנשים רבים מהתחום ומחוצה לו כבר ביקשו לעזור. שימו נעליים, שמעתי שמסמרים רבים מארונות הקבורה של התקווה מפוזרים ברחוב.

גילי מרדינגר כבר מזמינה אמנים ואמניות לתת ביטוי למהפכה.

המשך יבוא….

5 תגובות על צעד ראשון לאמן כבעל מקצוע

    חייבים לראות ולזכור את התמונה כולה. מאבק של קבוצה אחת למען נתח גדול יותר מן העוגה, אסור שיהיה על חשבון קבוצות אחרות. כך ההתנחלויות, גדר ההפרדה והחזקתם, המגזר החרדי והערבי שאינם משתתפים במעגל העבודה אינם יכולים להשאר מחוץ לדיון. כאשר הפערים הם מחרידים, החינוך מתרסק, הרווחה, הבריאות וכמובן הדיור הופכים לברי השגה רק לעשירים אין הגיון במאבק סקטוריאלי, צודק ככל שיהיה, על התרבות בלבד. תרבות זה גם חינוך רווחה דיור ובריאות. תרבות זה לראות את האחרים ולא רק את עצמנו ואת החברים המדליקים. תרבות זה כל מה שצריך להאבק עליו ולהקריב לעיתים בעבורו. תרבות זה סרוב לאלימות, לכוחנות ולאטימות שמאפשרת לבעלי הפריבילגיות להפעיל כוח בכדי לשמור את זכויות היתר שלהם. את הפנתרים ריסקו פיזית בגלל שהם איימו על הסדר והם דיברו על חוסר הצדק בכל הרמות. בסופו של דבר הם התפוררו והתפצלו למרות הכוח העצום שהיה במעשה שלהם ולמרות המהפכים שבאו בעקבותיו, הם לא השכילו להישאר בעלי ראייה רחבה במישור האזרחי והחברתי, ועובדה, השיטה ממשיכה והפערים רק גדלו מאז. אנחנו אזרחים כמו כולם וחובתנו לשמור על המדינה של כולנו. אני מציע לנסח את הפנייה כצעד ראשון לאמן כבן אדם וכאזרח, כחלק ממאבק נרחב שמכיל התנגדות וסרוב לאי צדק באשר הוא, וקורא קודם כל להגדלת העוגה, וסרוב מוחלט להמשך השיטה. ואז לצאת למאבק לחלוקה צודקת יותר של העוגה לכולם.

    זה נהדר שההתעוררות הזו לא פוסחת על האמנים. וכמובן שמדינה שלא מתקצבת אמנות כראוי מבישה את עצמה.
    אבל – אמנים יקרים, הסחורה שאנחנו מספקים נמצאת בידינו, וכל כך כל כך קל לא לספק אותה ללא תשלום. כי הרי בלאו הכי רוב האמנים מתפרנסים ממשהו אחר.. אז מה הבעיה להפסיק לספק אמנות למוזיאונים? לגלריות?
    אפשר להראות את הסחורה ולנפנף בה ולגרות בה אבל לא לתת אותה!ולעזאזל האגו, נגיד למשך שנה!
    ואז – אחת משתיים: או שלאף אחד לא יהיה אכפת, והחיים יימשכו כאילו כלום, והמוזיאונים לא יציגו אמנות עכשווית, וכולנו נדע ביתר תוקף שארגז החול הפרטי שלנו לא ממש מעניין את האחרים
    או שביבי יגיד – מה, מה זה!!! מיד לשלם לאמנים!

    אהמ… אפשרות שלישית – מישהו כבר יתלונן, ובית המשפט יוציא צו מניעה האוסר על האמנים לא לתת עבודות לתערוכות, אחרת ילכו לכלא!

    אני חושבת שבשעה גדולה זאת האמנים הפלסטיים צריכים להיות מעורבים ופעילים כמו כל אזרח שאיכפת לו ממה שקורה במדינה. כשהקריאה כל כך גדולה וחשובה – רוצים צדק חברתי, רוצים חזרה מדינת רווחה, רוצים הגנה מקרטלים וטיקונים, רוצים שינוי סדרי עדיפויות ברמה לאומית. השרבוב של הבעיות הספציפיות לאמנים הפלסטיים בתוך המהפכה החברתית הגדולה והמפעימה הזאת הזאת נראה לי ממש לא לענין. אפילו קצת ילדותי.
    יהיה מאוד חבל אם כל סקטור יעסוק בבעיות הפרטיות שלו במקום להצטרף לקריאה הגדולה של שינוי משמעותי במדינה.

    אם לא שמתם לב המאבק התרחב.
    הדרישות נוגעות לרופאים, עובדות סוציאליות, הורים לילדים, מתמחי פסיכולוגיה ועוד.
    דרישת שכר כשמציגים בתערוכה היא טריוויאלית, והטענה שזאת דרישה ילדותית מקוממת. תמיד אפשר להגיד שיש אנשים יותר מסכנים בעולם – גם בסומליה יש ילדים רעבים, גלעד שליט בשבי, בסוריה יורים באזרחים, אז אנחנו צריכים לשתוק ולשמוח בחלקנו?
    עצם זה שהקריאות צצות מכל פינה הופכות את המאבק כולו למשמעותי יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.