אמנות ציבורית במרחב משברי

מאתיים אלף בתים ריקים בעיר דטרויט שבארצות הברית הפכו למוקד משיכה לאמנים, אדריכלים ופעילי תרבות זרים ומקומיים. פעילותם בעיר מעוררת דיונים ומחלוקות. כתבה שנייה מתוך שתיים.

דטרויט כמקרה מבחן – כתבה שנייה מתוך שתיים (קישור לכתבה הראשונה).

דטרויט היא עיר במשבר עמוק שנראה שאין לו תקנה. בשדרה הראשית החוצה את העיר, בין בתים, חנויות וכנסיות נטושות, בתי העסק היחידים מציעים תחת קורת גג אחת משקאות חריפים, תחנות לוטו ופדיון צ'קים (למי שחשבון הבנק שלו עוקל ואין לו ברירה אלה לשלם ריביות דרקוניות אצל חלפנים פרטיים). במשך שנים תואר הנרטיב של העיר בשני שלבים – שלב השגשוג וההצלחה ששיאו היה לאחר מלה"ע ה-II אז נתפסה העיר כהתגלמות החלום האמריקאי, ושלב הדעיכה והמשבר שהחל בשנות השישים המאוחרות, עם כניסת ארה"ב לעידן הפוסט-תעשייתי. בשנים האחרונות, נוסף לנרטיב שלב נוסף, מורכב יותר. לצד התייחסות מתמשכת לנטישת העיר, האבטלה, הגרעונות והבתים המתפוררים יותר ויותר כתבות מוקדשות למגמה חדשה – תנועה של אמנים, פעילים חברתיים, חקלאים עירוניים ועוד כהנה וכהנה צעירים חסרי מנוח ומחפשי משמעות, שבוחרים לעבור לדטרויט בגלל מחירי הנדל"ן המגוחכים, רצון להשפיע ותחושה כללית של "משהו קורה שם". לעתים התיאורים מציירים את העיר כאוטופיה כמעט עבור זן זה של צעירים, ועושים שימוש בז'רגון הלקוח מההיסטוריה האמריקאית של כיבוש השממה.

השימוש התדיר במונח הטעון "ספר" (frontier) בהקשר של ההתפתחות החדשה בדטרויט מצביע על מורכבות התופעה. במיוחד בהקשר האמריקאי, הספר מסמל מצד אחד חופש, רוח יזמות, והעדר מגבלות, ומצד שני דכאנות ומחיקת הקיים. עצם השימוש במילה מצביע על תפיסה הרואה בדטרויט כיום "טאבולה ראסה", תפיסה אירונית לנוכח ההיסטוריה העשירה של אחת הערים החשובות בפנתיאון התרבות האמריקאית. ולמרות שהמהגרים החדשים באים מצוידים בכוונות טובות ולעתים קרובות במודעות חברתית ל"אחר" והבעייתיות שבייצוגו, המגמה עדיין מעוררת אי נוחות ואף כעס בקרב קבוצות מסוימות של תושבים ופעילים ותיקים בעיר. מה שמכעיס רבים היא רמת הסיקור ותשומת הלב התקשורתית לה זוכים ה"מהגרים" הצעירים, וההתייחסות אליהם כחלוצים, יוצרי יש מאין, כמו גם סקסיים ואידיאליסטיים בו זמנית. בתגובה לאחת הכתבות בנושא בניו יורק טיימס כתבה תושבת העיר:

What is it about this wave of people doing the same thing people have been doing for ages that makes it noteworthy? Just because they’re doing it in contrast to their educations and privilege?

אין ספק ששם המשחק פה הוא גזע, והפער בין עיר ש-85% מתושביה הם אפרו-אמריקאים, לבין תופעה המקיפה קבוצה מצומצמת ומתוקשרת שרובה המוחץ לבן, מגביר את תחושת החשדנות ואי הנוחות.

ההיסטוריה של מתחים בין גזעיים בדטרויט היא אחת הכאובות בארה"ב. בספרו המקיף של תומס סורגוס מתואר כיצד בכל אספקט של החיים בעיר הופלו השחורים בצורה בוטה ובאופן שלא היה מבייש עיר במיסיסיפי או אלבמה. אמנם בזכות התעשייה הפורחת והצורך המשווע בידיים עובדות פתחה העיר הזדמנויות חדשות בפני אפרו-אמריקאים שנהרו אליה מהדרום המפגר יחסית ורווי השנאה. אולם גם בצפון, בדטרויט כמו בערי תעשייה אחרות ב"חגורת הפלדה", הם נוכחו לדעת שאין באפשרותם לממש באמת את החזון של מוביליות חברתית. עד שנות החמישים המאוחרות לא היה זה נדיר למצוא במודעות חיפוש עובדים את המשפט "ללבנים בלבד" ובמפעלים מסוימים יצאו העובדים להפגנות כשמעסיק ניסה להכניס שחורים לעבודה שעד כה הועסקו בה אך ורק לבנים. בתחום הדיור האפליה הייתה עוד בוטה יותר, והגיעה מלמטה ומלמעלה בו זמנית. סוכנויות ממשלתיות לא נהגו לתת לשחורים הלוואות לרכישת בית בשכונות לבנות, גם כאשר השכונות השחורות בעיר היו העניות והצפופות ביותר. כשאותם אפרו אמריקאים שידם הייתה משגת ניסו להגשים את השאיפה האמריקאית ביותר – רכישת בית בשכונה טובה יותר, הם נתקלו באלימות והטרדות מצד השכנים שהבריחו את רובם מהשכונות הלבנות ומנעו מאחרים לנסות ולשבור את החומה המדומיינת ולעיתם האמיתית (בחלקה הצפון מערבי של העיר נבנתה חומה על מנת להפריד שתי שכונות – שחורה ולבנה). אותה גזענות בוטה היא שגרמה לרוב הלבנים לעזוב את העיר בתקופה בה ההפרדה המוחלטת החלה להתמסמס. בניגוד למה שנהוג לחשוב, נטישת העיר על ידי הלבנים אל עבר הפרברים הקדימה את המהומות הקשות שפרצו ב1968 והיוו תוצאה של שנים רבות של דיכוי ואפליה.

כיום, ארבעים שנה אחרי המהומות, עם שלל רפורמות וחוקים מתקנים ונשיא שחור מכהן, גזע הוא עדיין נושא רגיש, טעון ורלוונטי בדטרויט. לפני מספר חודשים נערך בעיר כנס שכותרתו "From Rust Belt to Artists Belt: Cultivating Talent and Innovation to Transform Post-Industrial Cities", שמתרחש מדי שנה בעיר אחרת. בפאנל שנושאו אמנות ויחסים בין-גזעים, התפתח דיון סוער ונדיר בפתיחותו שכלל הן את הדוברים והן את הקהל, רובו הגדול אמנים ופעילים חברתיים מהעיר. הדיון התמקד ביחס בין הותיקים ילידי העיר והמהגרים החדשים שמסעירים את התקשורת. המונח frontier נידון בהרחבה, ודובר מהקהל תמצת זאת כשאמר שבדטרויט חיו ופעלו אנשים גם לפני שנפתחו בה גלריות שנכצב עליהן בניו יורק טיימס. המובנות מאליה של הערה זו מעידה על התסכול שחשים רבים לנוכח הפער בין העבודה הקשה שנעשתה על ידי פעילים ואמנים בעיר במשך שנים, ובין רמת הנראות שלה זכתה.

ומעבר לעניין הנראות, ישנו גם עניין הגישה. האידיאולוגיה איתה באים רבים מהתושבים החדשים, אידיאולוגיה של רצון להשפיע, לשנות, לתקן ולעזור, נחווית לעתים קרובות על ידי רבים הותיקים ככיבוש – מונח שנזרק שוב ושוב לחלל האוויר במהלך הדיון. "The new people should not come as conquerors", אומר אריק האוורד, אחד הפאנליסטים, צלם יליד דטרויט שעובד עם נוער משכונות מצוקה דרך ציורי קיר ואמנות רחוב. האוורד (שהינו לבן) מוסיף ומדגיש שתושבי דטרויט לא ישבו וחיכו שכמה לבנים מבחוץ יבואו ויצילו אותם, הם ניסו ומנסים לעזור לעצמם במשך שנים. אישה מהקהל המציגה עצמה כיו"ר עמותה הפועלת בעיר מספרת שרצתה מאוד לגייס להנהלת העמותה אנשים מתושבי העיר (ולא מהפרברים המבוססים), אך איש מהפונים לא ענה על דרישות הסף הבסיסיות שמתבקשות לתפקידים מסוג זה. ההערה נשמעת מתנשאת אך היא גם מצטיירת כחשובה, ככזו החושפת באופן כנה את הפער בין הרצון לעזור לבין הניסיון האמיתי לראות ולהבין את המצב בשטח. אישה צעירה בעלת סממנים של היפסטרית לבנה מספרת שלאחרונה עברה להתגורר בעיר מול בניין דיור ציבורי עצום (projects), היא שואלת איך תוכל ליצור קשר עם השכנים שלה בלי שתיתפס ככובשת. האוורד עונה לה שהתקשורת צריכה להיות דו כיוונית, היא צריכה להרגיש שהיא רוצה ללמוד מהם ולא רק ללמד אותם.

ואולי בהערה המעט בנאלית הזו נמצא חלק מהפתרון. דווקא הגישה האינטרסנטית יותר, שנשמעת על ידי כמה מהדוברים בכנס ועל ידי חלק מהאמנים החדשים בהזדמנויות שונות, מתקבלת לעתים קרובות בהבנה רבה יותר. בחור לבן צעיר קם ובווידוי דרמטי אומר "אני משיקגו ועברתי לעיר לפני כמה שבועות. לא באתי לכאן כדי להציל את דטרויט, באתי כי יש כאן הזדמנויות. אני רוצה להקים תיאטרון, וכאן אני יכול לעשות את זה." הקהל מגיב במחיאות כפיים ואיחולים לבביים. בתחרות כרזות למען העיר זכתה הכרזה עם הסיסמא  "בדטרויט 20 הוא ה30 החדש!", שתופסת באופן מדויק את מקור המשיכה של צעירים הרפתקנים לעיר – בני 25 שיכולים רק לחלום על הקמת בית קולנוע ניסיוני או מסעדה עצומה במקומות כמו ניו יורק או שיקגו.

היבט נוסף המשקף בחלקו את הפער בין שחורים ולבנים, ותיקים לחדשים, הוא הפער בין עולם האמנות ובין אמנות כעבודה קהילתית, שאין לה את המערך השיווקי הנרחב והזוהר המקושר  עם "אמנות עכשווית". אחד הצדדים המעניינים של הכנס הוא שללא הסברים והתנצלויות הוא מתייחס למונח "אמנים" שבכותרתו באופן נרחב, גם ככאלו שהם חלק מהרשת הממוסדת של גלריות ומוזיאונים וגם ככאלו שמשתמשים באמנות באופן מוצהר לחינוך והעצמה, בעיקר בעבודה עם נוער וילדים. בשנים האחרונות קוצץ כמעט לחלוטין תקציב לימודי האמנות בעיר, וכמו באינספור תחומים עמותות פרטיות מנסות בקושי למלא את מקום הרשויות. באופן כללי, קיימת באופן גורף חומת הפרדה בין עשייה מסוג זה לבין עולם האמנות, כשהטרנד העכשווי של "שיתוף הקהילה" ו"אסתטיקת יחסים" לעיתים קרובות מסווה אותה יותר מאשר מערער עליה. אמנית שמשתתפת באחד הפאנלים מספרת שכשהחלה להיות מעורבת בפעילות קהילתית אמנותית שאינה קשורה לעבודות אותן היא מציגה בגלריות, חבריה הזהירו אותה שהיא עשויה להיתפס כאמנית פחות רצינית, סוג של עובדת סוציאלית או מרפאה בעיסוק.

נשאלת השאלה האם היוזמות החדשות והמתוקשרות בסיכומו של דבר מקדמות פתרון לבעיות הקשות והעמוקות של העיר או עוזרות לטשטש אותן. מצד אחד, גם אם התושבים החדשים מנותקים, והעיר לא משוועת לגלריות וחללים אלטרנטיביים כמו שהיא משוועת למקומות עבודה, הוספת נדבך נוסף למרקם החברתי/תרבותי בעיר היא אולי צעד בדרך לריבוד ונורמליזציה מסויימת. מצד שני, באקלים כה שביר ורגיש כדטרויט, כל יוזמה חדשה במרחב הציבורי היא הצהרה, במתכוון או שלא במתכוון. יש צורך ברגישות רבה, סבלנות ויכולת להקשיב ולקבל הרבה ביקורת על מנת ליצור במרחב הזה משהו שלא יעמיק את הכאב והכעס שרוחשים מתחת ומעל פני השטח בכל רחבי העיר המיוחדת הזאת.

Thomas J Surgue, The Origin of the Urban Crises: Race and Inequality in Post-War Detroit, Princeton, 1996.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.