רעאחל, אמנו

כאשר רעאחל מארחת את גל אוחובסקי המופיע בתפקיד עצמו, טשטוש הגבולות בין הופעה תיאטרלית משוחקת/אותנטית מציאותית משבש כל הבנה פשטנית. עמדותיהם הדיכוטומיות-אוטונומיות לכאורה של המתנחלסבית וההומוליברל מתערערות, והמרחק הגיאוגרפי בין תל אביב לעשהאל מצטמצם.

בחורף האחרון, בחברת חברים אמריקאים דוברי עברית ובתיווך שידור דיגיטלי טרנס-אטלנטי מקוטע ומקרטע, צפיתי בה לראשונה מתוודה בלחש צווחני שהיא "מטורפת!" על יוקנת. עוד אנו מרוכזים במסך המפוקסל המתאמץ להתאים את ריצודיו לדמותה הקופצנית, הבחנתי כי הצחוק היחיד המפלח את חלל דירתי למשמע שורת המחץ הוא צחוקי שלי. עת הבטתי לצדדים, נתקלתי במבטיהם הזהירים של חבריי, צאצאי תרבות הפוליטיקלי קורקט, לעברי; ניצני צחקוקיהם המהוססים כמו ביקשו לוודא תחילה שלא התעצבנתי. עזבו אתכם, חייכתי בעברית, חפיף. בואו נתגלגל קצת עם רעאחל.

והרי מה לי כי אעלב? שאלתי את עצמי מיד לאחר הצפייה, כשטעם הצחוק עוד על שפתיי. הלא העלבון המגדרי-מיני הגלום ברעאחל – אישה רחבת ממדים, פרצנית וקולנית, מודחקת מינית מחד, ומאידך, ואולי משום כך, מלאה בתאוות יצרים עודפת ובלתי הולמת – אינו מישיר כוונותיו לעברי; באמצעות רעאחל, וכחלק ממהלך ביקורתי כולל נגד הימין הציוני-לאומני שהגיע לשיאו בעונה האחרונה, הפנו כותבי ארץ נהדרת את חיציהם וחידודיהם לעבר מורות ומחנכות אורתודוקסיות היושבות בשטחים שנכבשו ב-67. כחלק מהדאחקה הכללית על המתנחלת המאמינה שהיא מתגוררת במרכז הקונצנזוס הגיאוגרפי והתרבותי של ישראל, עיטרו הכותבים את רעאחל בתכונות נלוות שכביכול עלולות לאפיין נשים שכאלו, למשל הופעה מגדרית כמו-גברית ומשיכה מינית מוגזמת אך מוכחשת לנערות תמימות. מה לי, שנולדתי וגדלתי במה שהתכנית מכנה "מדינת תל אביב", ולקריקטורה הזו? על פניו, שום דבר.

רחל ויוקנת (טל פרידמן ועלמה זק), מתוך "ארץ נהדרת"

אמרתי, ואז עצרתי, מבחינה במרירות כלשהי הסודקת את הצהרותיי; אולי בכל זאת איזה עלבונון מנסה לחרוץ לשונו ולהופיע מבין השפתיים הקפוצות אל השפה הגלויה? הלא על אף מלחמות החורמה עמה, רעאחל מתעקשת להתנחל בקרבי כבר זמן מה, חוזרת ומסמנת עבורי נקודת קיצון, לכאורה בלתי רלוונטית אך למעשה מקוננת, ועל כן מכוננת, מעוררת הרהורים ומערערת, בתפישת העצמיות שלי. כמו מראה בלתי מחמיאה, המופע המגדרי-מיני של ראעחל משקף לי את הגרסה המסוייטת ביותר האפשרית של עצמי כארונית סוטה ומגושמת אשר כשלה בהפנמת שיח הגאווה ונותרה לבושתה במקום פריפריאלי ובזמן ארכאי. בתורם, דחפו אותי תחושות מעיקות אלו להעמיק ולשאול, האם עליי להסתפק בקריאה מהותנית המעניקה לרעאחל מעמד של יציר אנוש באשר היא מייחסת לה יכולת לייצג מציאות זהותית באופן נהיר ומהימן? הלא פנטזיית הריחוק הזלזלני מרעאחל רואה לנגד עיניה ציר בינארי של פוליטיקת זהויות שעל קוטביו קפואות רעאחל ואנוכי כפרדיגמות המנוגדות של האנחנו וההן. מפרספקטיבה צרה זו, נדמה כי לפמית מן העיר הגדולה אין דבר וחצי דבר במשותף עם הבוצ'ית מעשהאל; בנוסף ובהתאם, מתקבעות הזהויות לא רק כמהופכות אלא גם כמלאות תוכן מוצק וממשי של גוף, אישיות, ואנושיות.

ואולם ארץ נהדרת, כמו מופעי סאטירה רבים, לא רק נשענת אלא גם מגחיכה הופעות סטיגמטיות של זהויות; במקרה זה כמו באחרים, אין הפארודיה מקבעת, אלא להיפך, מטלטלת, את מעמדן כייצוגים של מהות קיימת. כך קורה כאשר רעאחל מארחת את גל אוחובסקי המופיע בתפקיד עצמו; עוד הם חולקים במה אחת, הופכים אוחובסקי ודראג קווין פרידמן לשתי דמויות אמיתיות ומופרכות בעת ובעונה אחת. טשטוש הגבולות בין הופעה תיאטרלית משוחקת/אותנטית מציאותית משבש כל הבנה פשטנית אפשרית של מושג ההופעה. בהתאמה, מתערערות עמדותיהם הדיכוטומיות-אוטונומיות לכאורה של המתנחלסבית וההומוליברל ומצטמצם המרחק הגיאוגרפי בין תל אביב לעשהאל: עוד היא מקדמת פניו בלבביות, רעאחל משבחת את אוחובסקי על פעולות האאוטינג המוצלחות, תוך שהיא קוראת אותן כהפללה מהוללת של פושעים נמלטים. לאחר מכן, מאזכרת רעאחל את "יפי הבלורית והתואר", ומצביעה על האלמנט ההומוסוציאלי הגלום ב"שיר הרעות"; לבסוף, היא מצהירה בגאון כי היא ושכמותה "מפנים את האהבה רק לארץ ישראל", ושוב מרפררת לתרבות ציונית טקסטואלית וחזותית עמוסה בדימויים מיניים מפורשים המשמשים לתיאור זיקתו ותשוקתו של העולה, החלוץ, והחייל, לחמוקיי המולדת. כך, ארץ נהדרת מצביעה על קרקע משותפת המפרה ומאכלסת את הייצוגים המגדרים-מיניים של אוחובסקי כמו גם של רעאחל; רעאחל ואוחובסקי, שניהם יונקים מתרבות ציונית השופעת בשיח מגדרי-מיני הומו/ארוטי לאומי, לא ניצבים עוד בעמדות מרוחקות ומנוגדות, אלא להיפך, חולקים מרחב בימתי, תרבותי, שיחי, וגם גיאוגרפי, משותף. עוד שהוא טווה קשר מגדרי-מיני בין אלו הקרויים "מתנחלים" בהווה למסורת הציונית – חילונית לכאורה, חלוצית לכאורה – של אלו שנקראו "מתיישבים" בעבר, מרמז הטקסט הפוליטי על התשתית הציונית-אידאולוגית הענפה המקשרת, כמו הייתה כביש חוצה שומרון, בין הבימה בעשהאל לאולפני הרצליה, בין נוער הגבעות לגבעות שייח מוניס.

ניתוח כזה מחליש את הההנחה לפיה טקסטים ביקורתיים ו/או פוגעניים מסוג זה עוסקים ומופנים אקסלוסיבית כלפי מתנחלים, ומונע מאיתנו את ההנאה השאננה שבצחוק מרוחק ומתנער על "ההיא" מ"שם", היות ורעאחל, כמו יש"ע, היא כאן. וכאן, בינות רעאחל לאוחובסקי, באזור הדמדומים שבין המרכזני לפריפריאלי ובין המדומיין לאקטואלי, עומדת גם אני, צופה ומקשיבה, צוחקת ומתאמצת. היענות לאותה מצוקה מציקה שנוסכת בי רעאחל מאפשרת פרספקטיבה רעננה על דמות זו: למעלה מתפקידה הסימבולי כסמן ימני המאפשר לי התמקמות אידאלוגית נוחה מולה ולאורה, איתה ונגדה, היא גם מלמדת אותי שיעור אונוטולוגי. במבט מהופך על רעאחל, ניתן לקרוא אותה לא רק כדמות שנכתבה על ידי יוצרי המערכונים של ארץ נהדרת, אלא כייצוג שיחני שכותב ומכתיב את אלו המבקשות לזהות, להזדהות, ו/או לדחות, את ההופעות שמציגה רעאחל. לבד ולצד צמיחתה והופעתה בלב הקונצנזוס ובפריים טיים, שוכנת רעאחל הדמות בלב המרחב הייצוגי-שיחני המקיים אותי ואת שכמותי ושלא כמותי: הלא סטריאוטיפים של פוליטיקת זהויות כגון אלו מחלחלים ומבנים כל זהות מגדרית-מינית-לאומית ציונית המנסה להציג מופע עקבי, מגובש ולכיד עם, או כנגד, זה של רעאחל. הדמות הרעאחלית הטיפוסית – לרוב מגוחכת, לעיתים יותר רחוקות מועצמת, ולעיתים אפילו יותר רחוקות מגחכת – מסתובבת כאן מימים ימימה, הרבה לפני שלמדתי לבטא את המילה "מתנחלת", שלא לדבר על "לסבית". קיומה הכרחי עבור ליברלסביות המגנות אותה וכופרות בקיומה עוד הן מפנימות את דמותה לתוך מרחבי השפה שלהן ככזו אשר ממנה יש להישמר; ואולם, בשל כך, חייבות האחרונות תמיד לבוא חשבון עם הראשונה. בטון דידקטי, מזכירה לי רעאחל הדמות כי עוד אני מדברת אודותיה ומדבררת אותה, היא למעשה זו שמדברת מתוכי ודרכי. עבורי, היא לא מאפשרת קריאה פשוטה ורהוטה, היות והיא קוראת אותי כטקסט בין אם ארצה ובין אם לאו, והופכת אותי משתתפת פעילה בדיאלוג צפוף עם רעאחל, אמנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.