הסטארט-אפ הגדול ביותר במזרח התיכון

כשאנשי "ברית שלום" דיברו על ירושלים כמודל ייחודי ופוליטי, הם התכוונו למרחב למידה שעסוק בשאילת שאלות וייצור רעיונות ומודלים ברי קיימא להתפתחות תודעתית ופתרון קונפליקטים. כעת, כשלמעלה ממאתיים אלף מתושבי העיר לומדים בה, ירושלים יכולה להיות הגשמת חלום.

כשאנשי "ברית שלום" דיברו על ירושלים כמודל ייחודי ופוליטי, הם התכוונו למרחב למידה שעסוק כל הזמן בשאילת שאלות וייצור רעיונות ומודלים ברי קיימא להתפתחות תודעתית ופתרון קונפליקטים. כעת, כשלמעלה ממאתיים אלף מתושבי העיר לומדים באלפי מסגרות שונות, ירושלים יכולה להיות הגשמת חלום.

הכתם, כמה סוכר, 2010

ירושלים היא מרכז המו"פ (מחקר ופיתוח) הגדול בישראל. כדי לראות עד כמה מספיק לצלול לנתונים הרשמיים של מערכת החינוך בירושלים – מערכת החינוך הגדולה והמגוונת ביותר בישראל. למעלה ממאתיים אלף תלמידים, שמתחלקים לפחות לארבע תת-מערכות, כולן שונות זו מזו להפליא, וחוזרות ומתפצלות לתת-סוגים כמו אזורים במוח. יש את מערכת החינוך הערבית – שקו הסיום שלה אינו בחינת הבגרות הישראלית אלא התווג'יהי – הבגרות הירדנית, ואחר כך הפלסטינית. במערכת הפלסטינית הפרטית נמצאים כמה מבתי הספר הפרטיים הטובים ביותר בישראל – בתי ספר כנסייתיים שבוגריהם מסיימים אותם כשהם דוברים בשטף כמה שפות אירופיות. במערכת הממלכתית יש בתי ספר עם פיצוץ אוכלוסין פנימי, בהם לומדים בשתי משמרות כמו במפעלים במהפכה התעשייתית. ישנה מערכת החינוך החרדית מרובת הגוונים – האשכנזית והספרדית, החסידית והליטאית, המוכרת והפטורה מהכרה, זו שמלמדת ביידיש וזו שבעברית. השלישית – מערכת החינוך היהודית הממלכתית – מתפצלת בתורה לממלכתית-דתית ולחילונית. בדתית נכללים כמה מבתי הספר הדתיים היוקרתיים בישראל – תיכון הרטמן והימלפרב, והתיכון הדתי-ניסויי לבנות פלך. בחילונית מצוי המספר הגדול ביותר של בתי ספר ייחודיים ביחס למטר מרובע – בית ספר אנתרופוסופי (אדם), דמוקרטי (סאדברי), תיכון לאמנויות, פנימיה לאמנויות ומדעים, אקדמיה למוסיקה ומחול, בית ספר יהודי-ערבי (הדו-לשוני), דתי-חילוני (קשת), אליטיסטי (ליד"ה), פתוח (הניסויי), חקלאי-סביבתי (עין כרם), בדגש על זהות מזרחית (קדמה), טכנולוגי (אורט), יהודי-פלורליסטי (תל"י, רעות), בערכי תנועת העבודה (גבעת גונן). אין בירושלים בית ספר שהוא "סתם", עירוני ט' כזה. לכל בית ספר כמעט יש אג'נדה ערכית וחינוכית ייחודית, היסטוריה משלו, מנהלים מיתולוגיים, חדשנות פדגוגית. כל בית ספר הוא בית ספר לקוסמים. מנהל בית ספר שאין לו סטרייק מקורי ינסה לייצר אחד, או ימצא עצמו, בבואו למפגש עם הורים המתלבטים אם לרשום את ילדם, מצטדק ומודיע שבדיוק-בדיוק עכשיו נולדת יוזמה חדשה שתהפוך את בית הספר לייחודי.

לא רק מרכז חינוכי לקטינים יש בירושלים. מלבד אוניברסיטה עברית אחת (מחולקת לשלושה קמפוסים), ערבית אחת (אל קודס) ומורמונית אחת, שוכנת בירושלים האקדמיה הנחשבת ביותר בישראל לאמנות (בצלאל), ועוד כחמישים (!) מוסדות להכשרת בוגרים בתחומי האמנויות, ביניהם מוסררה, מכללת הדסה, בית הספר לתיאטרון חזותי, הסטודיו של ניסן נתיב ובית הספר לטלוויזיה ולקולנוע סם שפיגל. יש בה כמה מכללות להכשרת מורים – חילוניות, דתיות וחרדית אחת – וכחול אשר על שפת הים ישיבות, ישיבות גבוהות וכוללים. יש בה שורה של מכוני מחקר בצבעים פוליטיים שונים – ממכון ון ליר למכון הישראלי לדמוקרטיה, למכון הרטמן ומכון שלם – וכמה חממות טכנולוגיות. על פי נתוני הרשות לפיתוח ירושלים ומכון ירושלים לחקר ישראל, יש בה למעלה מ-200 אלף תלמידים, כ-46 אלף מורים, כ-10 אלף עובדי מחקר ו-52 אלף סטודנטים. לפחות חצי מתושבי ירושלים, בחישוב משוער, עוסקים באופן רשמי ויומיומי בלמידה – לומדים או מלמדים, חוקרים, כותבים ומפרסמים. עיר שמחצית מתושביה חיים יום יום מתפעול האיבר השוכן בין אוזניהם.

מהבחינה הזו, ירושלים היא הגשמת חלום. כשאנשי "ברית שלום" (חבורת אקדמאים ייקים מרחביה שהיו הראשונים לבנות חזון למזרח תיכון חדש, דו-לאומי ולא-אימפריאליסטי), דיברו על ירושלים כמודל ייחודי של קונספט פוליטי שהוא גם "אור לגויים" רוחני, הם דיברו על מרחב למידה שעסוק כל הזמן בשאילת שאלות וייצור רעיונות ומודלים ברי קיימא להתפתחות תודעתית ופתרון קונפליקטים. ירושלים יכולה להיות מרכז כזה. למעשה, יש לה את כל הנתונים, רק שלא כולם רואים זאת כך. וכדי שתהיה "זה" נדרש תהליך שיכלול שתי פעולות: הסרת חסמים והתרת חופש תנועה מקסימלי בתוך המרחב העירוני, ובמקביל הכרה כוללת של כל הנוגעים בדבר שלמידה, הוראה וחשיבה הם הדברים העיקריים שעושים בירושלים. או בשפת הפרסום – מיתוג מחדש.

אם כן – ירושלים כעיר של למידה מתמשכת, עיר חינוכית-אוניברסיטאית-חוקרת כמו אוקספורד וקיימברידג' ובוסטון וברקלי. עיר של סטודנטיזציה, שברור מראש שחלק משמעותי מאוכלוסייתה מגיע לזמן קצוב ועוזב אחר כך, בלי להיבהל מכותרות כמו "הגירה שלילית". עיר שמתקיימת ומתפתחת בה, לכן, תת-תרבות צעירה ותרבות שוליים תוססת, וחשיבה פוליטית רדיקלית ואקטיביזם שמאתגר את הנורמטיביות. עיר שמתרחשים בה כל הזמן ניסויים חדשניים – בחינוך, באמנות, בפוליטיקה ובמינהל, בעסקים ובמחקר. ותושביה הוותיקים, או הצעירים שבוחרים להישאר ולהשתקע, מוכנים ושמחים לקחת חלק פעיל בניסויים האלה. המחיר – ויתור על שגרה בטוחה וקבועה, השתנות מתמדת ועמידה חוזרת ומפחידה אל מול הלא-צפוי. הרווח – חיים מלאים, יצרניים ורבי עניין כמו שרק למידה כדרך חיים יכולה לייצר. וזה רק הרווח האישי.

בעיר כזו יוכל, למשל, כל ילד, ממזרח העיר (הנה פתרון חלקי לצפיפות בכיתות) ומערבה, לבחור יום בשבוע שבו הוא לומד מחוץ לבית הספר, לפי כישוריו ותחומי העניין שלו – במעבדות הפיזיקה בגבעת רם, בהפקת וידאו בסם שפיגל, בקורס פוטושופ במכללת הדסה או בהעמקה בכתבי הקודש בבית הספרים הלאומי. האפשרות הזו תיפתח לכולם – ערבים, יהודים, חרדים, דתיים וחילוניים – תוך התאמות תרבותיות שיידרשו. ביתר הימים יוכלו סטודנטים הלומדים בכל מוסדות החינוך הגבוה להיכנס לבתי הספר וללמד תלמידים צעירים מהם את מה שלמדו הם, וכך לרענן את הקוריקולום הרגיל עבור התלמידים, לספק השראה למורים הקבועים ועבור עצמם – לתרגל את החומר שלמדו מול קהל אוהד, ולהתענג על התחושה שעשו משהו בשביל מישהו.

אבל לא רק תלמידים וסטודנטים – גם למבוגרים תושבי העיר תהיה פתוחה האפשרות לבוא וללמוד, יום בשבוע, תחום עניין באחד ממוסדות הלימוד הרבים בעיר. שכר הלימוד יהיה מסובסד מאוד, ויכלול אפשרות להמירו במחויבות לקהילה – ללמד תלמידים את תחום העניין או העיסוק שלך, לחקור בו, ליצור בו או, נגיד, לשמש בית קולט לסטודנטים תושבי העיר במשך יום בשבוע, שבו יוכלו לקבל ארוחת ערב מבושלת ושירותי כביסה.

בכל רחבי העיר יקומו קבוצות למידה ועניין משותפות – במכוני המחקר, בחממות הטכנולוגיות, במוסדות ההוראה והחינוך, במתחמי התרבות וגם בבתים פרטיים. בתוך הקבוצות האלה יוכלו ילדים, צעירים ומבוגרים להיפגש ולדון או ליצור ביחד. בתחילה יקומו קבוצות הומוגניות, אבל בשלבים מתקדמים יותר יאזרו אנשים אומץ ויתחילו להתערבב – דתיים וחילוניים, ערבים ויהודים, צעירים ומבוגרים, ימין ושמאל. אנשים פוליטיים, אנשי אקדמיה, חוקרים, יזמים עסקיים, אמנים וסופרים. בתוך המפגשים האלה תיווצר סביבה אלכימית שתתיך פרדיגמות מקובעות ותיצור מהם מבנים חדשים – מודלים לממשל ופיתוח כלכלי, תורות רוחניות, קבצי חוקים, זרמים באמנות או ניסויים חינוכיים. את כל אלה ניתן יהיה לנסות בפועל במוסדות הקיימים העוסקים בתחומים אלה בעיר – בכנסת ובבנק ישראל, במוזיאונים, בתיאטראות ובמועדוני הריקודים, בבתי הספר ובאוניברסיטאות, בבתי הדין הרבניים, במסגדים ובכנסיות. הציבור, הירושלמי והחוץ-ירושלמי, יוזמן לשפוט ולהעריך את היוזמות החדשות ולספק משוב בונה. בכך יושלם תהליך הפיכתה של ירושלים לסטארט-אפ הגדול במזרח התיכון – ממחקר ופיתוח לסביבות ניסוי ממשיות, ובעקבות משוב – בחזרה למעבדה, לפיתוח נוסף.

המשאבים העיקריים להפיכת הרעיון לבר-קיימא כבר קיימים בשטח. כך גם הרוח החיה – לאורך ההיסטוריה פעלו בירושלים הוגים פוליטיים מהפכניים, יוצרים מוכשרים ומחנכים דגולים. מה שצריך כדי לגרום לזה לקרות הוא מספיק אנשים שיאמינו בזה, מכל הדרגים הרלוונטיים, ועבודת הבניה ומיסוד מוקפדת, שתבין את הפלורליזם התרבותי של ירושלים ותיצור בחוכמה את הדרך לאפשר לו להמשיך ולהתקיים.

 

הכתם, בין הבאסס לפינתי, 2010

***

גם הטקסט הזה הוא מעין ניסוי – לכתוב על ירושלים בלי להשתמש אפילו פעם אחת במילים "קדושה", "גאולה", "אותנטיות" ו"משמעות", תוך התעלמות מודעת מהכיבוש, שאלת הגבולות והחלוקה, העוני, מעמדה של העיר כבירת ישראל והעם היהודי, תפקוד העיריה, גדר ההפרדה והרכבת הקלה. ובלי להמשיך ולהשוות את ירושלים לתל אביב, על הקלישאות המקבעות הנגזרות מכך עבור שתי הערים. כל אלה הם אבני ריחיים אדירות מימדים על צווארה של העיר הייחודית הזו, שכדי להשתחרר מכל אלה צריכה, קודם כל, סיפור חדש.
ירושלים תמיד היתה אוטופיה – עם פער כואב ועתיר כמיהות בין ציון שבלב לבין מימושה במרחב.  הדיסוננס הקוגניטיבי שהפער הזה יוצר לא צריך לייאש – אפשר למנף אותו ליצירה מקורית. כדי לשחרר את ירושלים, צריך להכיר בה כמה שהיא באמת – אוטופיה – ולהפוך אותה לכזו בעולם הממשי.

המאמר נכתב במסגרת "שישה ימים ביוני – מסע לשחרור ירושלים" – שיתוף פעולה בין "הרשות העצמית" והאמן גיא ברילר לעורכי "ערב רב" רונן אידלמן ויונתן אמיר, המשלב מסע ומגזין מודפס הכולל עבודות אמנות ומאמרים בעברית וערבית.
בשידורים, תצלומים ועבודות וידאו מהמסע ניתן לצפות כאן. מאמרים נוספים ניתן לקרוא גם כאן.

יולי חרומצ'נקו היא עיתונאית לשעבר ומלווה תהליכי שינוי בבתי ספר בהווה.

6 תגובות על הסטארט-אפ הגדול ביותר במזרח התיכון

    באמת כל הכבוד. בתור תושבת ירושלים מזה עידנים, גם נהינתי מהקריאה והרעיונות וגם לרגע קראתי חזון מרדני במציאות היומיומית כאן בעיר. מתוך הקריאה התחברתי שוב למחשבה ש"הפנטזיה מציאותית יותר מהמציאות", על הפרדוקס שבכך – ועם זה אמשיך לראות את הפוטנציאל הגלום בעיר זו כפי שתואר טוב כלכך במאמר.

    נהדר, אולי זו אבן הפינה לרעיון של הפיכת ירושלים לעיר בין לאומית אמיתית – לדעתי זו האפשרות המעשית היחידה להחיות את לב האבן של העיר המוטרפת הזאת. לצערי כרגע זה בגדר אוטופיה דמיונית. הלוואי שהמציאות תוכיח אחרת. יהיה מדהים.

    בת ים היא דוגמה מדהימה לעיר למידה שהיא כבר יותר מציאות מאוטופיה.
    הלוואי על ירושלים רבע ממה שבת ים הצליחה ליצור.

    רגע של אופטימיות מזוככת על הבוקר. אין דרך טובה מזאת להתחיל יום רביעי. תזכי למצוות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.