המציאות חוזרת לנקום

כשמתמכרים לפנטזיה מפסיקים לכבד את המציאות, אך המציאות תמיד מקלקלת את הפנטזיה. על כן יש לחבר מחדש את העוגנים ולהנחית את ירושלים של מעלה בחזרה על הקרקע – להפוך את שתי הערים לאחת.

כשמתמכרים לפנטזיה מפסיקים לכבד את המציאות, אך המציאות תמיד מקלקלת את הפנטזיה. על כן יש לחבר מחדש את העוגנים ולהנחית את ירושלים של מעלה בחזרה על הקרקע – להפוך את שתי הערים לאחת.

זו תמונה מוכרת: המדריך מתאר בהתלהבות את הגודל, הצורה, הארכיטקטורה, הפאר וההדר של הכנסייה. מולו יושבת קבוצת תיירים מרותקת ומסתכלת על מגרש חניה. אחר כך, כמובן, הם חוזרים לבתיהם ומספרים עד כמה העיר הזאת יפה, מדהימה ומיוחדת. מי שמטייל בפריז, רומא או סנט-פטרבורג יכול פשוט ליהנות ממראה עיניו. אף שידע מעצים את החוויה, אפשר בהחלט להתפעל מהקפלה הסיסטינית גם בלי לדעת חצי דבר על הרנסאנס האיטלקי, ומהלילות הלבנים על גדות הנייבה ליד מוזיאון ההרמיטאז' מבלי לשמוע על קיומו של פטר הגדול. בירושלים, זה לא עובד. בואו נודה בזה, פשוט אין הרבה מה לראות בעיר. לפעמים אין מה לראות בכלל, אבל תמיד יש הרבה מה לדמיין. מכנסיית הניאה נותרו רק יסודות קבורים ובלתי נגישים, אבל פעם היא היתה אחד המבנים המרשימים והמסתוריים בעולם העתיק. סיפור היעלמותה לוט בערפל וקשור בתיאוריית הקונספירציה הטובה ביותר בדבר מקום מנוחתם האחרון של אוצרות בית המקדש, אך מה שנראה לעין הוא מגרש החנייה המוזנח של הר ציון.

ניסוי פסיכולוגי ידוע נעשה על שתי קבוצות בעלות פרופיל דומה. הקבוצה הראשונה נשאלה "האם אתם נהנים מהמכונית שלכם?" בעלי המכוניות היקרות השיבו בחיוב ובעלי הגרוטאות, בשלילה. הקבוצה השנייה נשאלה, בכל יום, "האם נהניתם מהמכונית שלכם היום?" התשובה השכיחה היתה שלילית, בלי קשר לסוג המכונית. אם בעלי המכוניות הטובות אינם נהנים מהשימוש היומיומי במכוניתם, אז מתי לעזאזל הם כן נהנים ממנה ולמה מצאו לנכון לענות בחיוב על השאלה הכללית?

התשובה, כנראה, היא שבעלי המכונית היוקרתית נהנים ממנה לא כשהם נוהגים בה אלא כשהם חושבים עליה. ואין פלא. כי המכונית שנוהגים בה נתקעת בפקקים, מחפשת חניה, חוטפת דו"חות תנועה ומכלה את כוחותיה בהתחמקויות מבבון הכבישים הישראלי המצוי. אבל המכונית שחושבים עליה, ובכן, דוהרת במהירות לא חוקית בעליל בכבישים הרריים מפותלים, בתאורת שקיעה מחמיאה שמשתקפת בפוליש ללא רבב ובליווי מוזיקה קצבית.
אלו שתי מכוניות שונות מפני שכל אחד מאתנו הוא שני אנשים שונים. הפסיכולוג זוכה פרס הנובל דניאל כהנמן מכנה אותם "האדם החווה" ו"האדם הזוכר". האחד חווה כל רגע במציאות, השני בורר את המידע, מחליט מה לזכור ואיך לזכור, טווה את הזיכרון בסיפור ואת הסיפור בתמונת עולם שלמה שמרכיבה את המציאות כפי שהוא מספר אותה לעצמו.

כמו שאנחנו שני אנשים שנוהגים בשתי מכוניות, אנחנו גם גרים בשתי ערים. התל אביבים, למשל, גרים בו זמנית בעיר לבנטינית פקוקה, מהבילה ואופורטוניסטית, וגם בעיר ללא הפסקה שמאוכלסת בבני העולם הגדול עגולי משקפיים ולוגמי אספרסו. עיר המציאות קבורה עמוק בלבנט, עיר הפנטזיה יוצאת לגיחות סופ"ש בברלין. זה עניין רגיל. אבל ירושלים איננה עניין רגיל, כי עקב תאונה היסטורית ביזארית, עיר הפנטזיה התנתקה מהעוגנים שמחברים אותה לקרקע והפליגה במרחבי הדמיון האנושי למקומות בהם אף עיר לא דרכה לפני כן.

הסיפור ידוע: 70 לספירה, העיר נהרסת עד היסוד ואנשיה ומוקיריה נשארים תקועים עם כל ערימת המשמעויות, הסמלים, המיתוסים, הסיפורים והרגשות שנקשרו בה. במצב רגיל, היו מתקנים את האנומליה באמצעות בנייה מחדש, אבל זה לא התאפשר וגם סבך המשמעויות היה גדול מכדי לפרק אותו. כתגובה אנושית של אבל, בדומה ל"הוא תמיד יחיה בליבנו" שאומרים על הדוד שהתפגר, הם אמרו שחורבן העיר שעשויה מאנשים ומאבנים הוא לא נורא כל כך כי ירושלים האמיתית, ירושלים של מעלה, תישאר איתנו תמיד.
אז הם ארזו את ירושלים של מעלה בתוך ספר, בערך כמו שסופרמן ארז את בירת קריפטון שכווצה ע"י ברייניאק הרשע בתוך בקבוק, ולקחו אותה איתם בנדודיהם. וכשעשתה את דרכה בזמן ובמרחב, היא סיפחה אליה משמעויות, סמלים, מיתוסים, סיפורים ורגשות חדשים. עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, ירושלים הדמיונית לקחה תשעה, האמיתית רק אחד.

הר חומה

מצב זה נעשה נוח למדי. ירושלים של מעלה לא כפופה לאילוצי מרחב וזמן ואפשר לעשות בה מה שרוצים במחי עט. היא יכולה אפילו לרחף ולנחות על הגבעות הירוקות של אנגליה, או בליטא. קל הרבה יותר לנהל עיר פנטזיה מאשר עיר אמיתית ועוד מרוחקת, מוזנחת ומסוכסכת. בעצם, אולי אפילו עדיף להשאיר את העיר האמיתית מאחור ולקוות שפשוט תתפוגג, כי זה ממש מרגיז שיש שתי ערים עם אותו שם וזו של מטה כל הזמן מקלקלת את התדמית של זו של מעלה.

היכולת להתנהל בין המציאות לדמיון בלי לבלבל ביניהם במידה שתהרוס לנו את החיים, היא מה שאנחנו מכנים "בריאות נפשית". היות שבירושלים יש מעט מאוד קשר בין הדמיון למציאות ולכן קשה למזג בה את שניהם לתמונת עולם קוהרנטית, היא נודעת בנטייתה לחרפן אנשים.
הצלבנים היו לוחמים מקצועיים ומסוקסים ואפשר להניח שהיו גם מעשיים למדי, שכן לוחם שאיננו מעשי מועד לקריירה קצרה וכואבת שבסופה גריעת הגנים הבלתי מעשיים שלו מהמאגר המשותף. לכן, כשהגיעו לירושלים, הם עשו את הדבר המעשי ביותר: בהנהגת הכמרים, הם הקיפו את חומותיה שבע פעמים תוך שהם תוקעים בחצוצרות. להפתעתם, החומות לא נפלו. אם לצלבנים היו וועדות חקירה, הדו"ח הסופי היה ודאי נסגר בהפקת לקחים אך ללא מסקנות אישיות. לא הייתה להם דרך לדעת שלא מדובר בירושלים אותה הכירו אלא בעיר אחרת לגמרי, שבמקרה נושאת את אותו השם.

לממלוכים, לעומת זאת, לא היו בעיות כאלה. אחרי שזרקו את הצלבנים מירושלים במאה ה-13, הם נקטו באחד מצעדי הניהול הבודדים בהיסטוריה של העיר שנבעו מצרכים מעשיים ולא מיתולוגיים, והרסו את החומה. הממלוכים היו קשתים רכובים שאהבו את המרחב הפתוח. הצלבנים, אויביהם, אהבו להתבצר. ההחלטה הייתה מתבקשת.
שלוש מאות שנה העיר הסתדרה יפה בלי חומה. אבל במהלכן, גם המוסלמים נכנסו למשחק הפנטזיה היהודי-נוצרי שכן חוקי הירושה הדרקוניים של הממלוכים אילצו אותם למלא את העיר במוסדות דת כדי לסדר ג'ובים לצאצאיהם, ואלו עמלו במרץ כדי להוסיף נדבכים משלהם לירושלים של מעלה.
ואז הגיע הסולטאן סולימאן הראשון ובנה חומה חדשה. זוהי אחת החומות המרשימות בעולם אבל למעשה, היא אינה אלא גדר דקורטיבית. כארכיטקטורה צבאית מדובר בבדיחה. היא דומה לחומות שדווקא יצאו משימוש באותה התקופה עקב המצאת התותח, ובראשה אין משטח לחימה רחב דיו כדי לאפשר תנועה, הצבת ציוד, מעבר טור אספקה ופינוי פצועים. היא מספיק טובה בשביל לעצור כנופיות של שודדים בדואים, שאכן היוו את האיום היחיד באותה עת, אבל פה זה נגמר. לא פרויקט שמצדיק את ההשקעה במונחים פשוטים של עלות-תועלת. אלא אם כן אנחנו נזכרים שמדובר בירושלים. תבקשו מכל ילד בעולם לצייר את ירושלים, והדבר הראשון שהוא יצייר יהיה חומה. בכל תיאור סמלי של ירושלים במהלך ההיסטוריה מופיעה חומה. אי אפשר לדמיין את ירושלים בלעדיה ואסור היה להניח לירושלים של מטה לקלקל את התדמית באופן בוטה כל כך.

סינדרום כתופעה גורפת

הקושי הזה להכיל את הדיסוננס בין המציאות לדמיון עלול לגרום לפסיכוזה, והגרסה המקומית של הפסיכוזה, ששלובה בענייני שיגעון גדלות עקב המטען המשיחי החורג שקשור לחלק הדמיוני, נקראת "סינדרום ירושלים". העיר מלאה בסיפורי סינדרום מגניבים. החביב עלי הוא על אותה אישה מבוגרת שתקפה שוטר בשער יפו משום שראתה במו עיניה את השטן נכנס בו ומשתלט על גופו. אבל כמו שמישל פוקו היה אומר, סימון המשוגעים הצבעוניים יותר באמצעות שיח רפואי נועד בעיקר כדי לסמן את כל השאר כ"שפויים". למעשה, סינדרום ירושלים הוא תופעה גורפת.

"בעקבות מחקרי בתחום המדיניות בירושלים", כותב ד"ר משה עמירב,  "כמעט חשבתי שיש מקום להעביר את המחקר על התופעה (סינדרום ירושלים), מבית הספר לרפואה שב'הדסה' לחוג למדיניות הציבורית שבאוניברסיטה העברית". ויפה שעה אחת קודם. שכן כפי שעולה ממחקרו, שיצא לאור בספר שנקרא גם הוא "סינדרום ירושלים", מדינת ישראל החליטה על שורת מטרות מגלומאניות שאינן מתיישבות זו עם זו, והיא ממשיכה להציב את אותן המטרות ולהשתמש, שוב ושוב, באותם האמצעים גם כשפעם אחר פעם התוצאות מתבררות כהפוכות מהרצוי: ישראל רצתה הכרה בינ"ל בריבונותה בירושלים ובהיותה של זו עיר הבירה – השגרירויות המעטות ששכנו בה עזבו. ישראל רצתה להשתלט על מזרח העיר באמצעות בנייה מאסיבית ליהודים – שכונות הענק שנבנו לא ימנעו את חלוקת העיר. ישראל רצתה לייהד את העיר – הרוב היהודי הצטמק ובקרוב יאבד. רצתה להפוך את ירושלים למרכז הכלכלי של ישראל – היא העיר הענייה בארץ. רצתה להפוך את תושביה הערבים מירדנים לישראלים – הפכה אותם מירדנים לפלסטינים. רצתה שוויון ודו-קיום בין מזרח ומערב העיר – אין שוויון ואין דו-קיום. רצתה לנתק את שאלת המקומות הקדושים מהסכסוך – הם הפכו ללב ליבו של הסכסוך ובגללם נכשל המו"מ לשלום. אכן, התנהגות ותוצאות כאלו בחייו הפרטיים של מי מאיתנו היו גורמים לאשפוזו בכפייה על תקן סכנה לעצמו ולאחרים.

כשהרשויות מניחות שיעורי גידול אוכלוסין של יהודים ופלסטינים שתואמות את הרצוי מבחינתן אך לא דומות בכלל למספרים האמיתיים, ועוסקות על סמך זה בתכנון עירוני, האם זה שונה באמת מהצלבנים שמכתתים את רגליהם מסביב לחומה ותוקעים בחצוצרות מול עיניהם המשתאות של המוסלמים? האם פרויקט הרכבת הקלה, אולי הפיתרון הבזבזני ביותר והיעיל פחות מבין האלטרנטיבות לבעיות התחבורה של העיר, באמת שונה מהגדר הדקורטיבית שבנה סולימאן המפואר? לחומה יש לפחות ערך אסתטי, מה שאי אפשר להגיד על גשר קלטראווה, ומהנדסיה שפישלו, לפי האגדה, איבדו את ראשם, מה שאי אפשר להגיד על האחראים לשורת מחדלי הרכבת שממררים את חיינו מזה עשור.

על תקן הבחור בחליפת מיקי מאוס

כמו רוב קודמיו במהלך ההיסטוריה, השלטון הישראלי לא עוסק בניהול עיר אלא בניהול מיתוס. שימו לב שברשימת המטרות לעיל אין שום מטרה שנובעת מצרכיהם הקונקרטיים של תושבי העיר. אפילו לא אחת! ירושלים מנוהלת על תקן דיסנילנד דתי-לאומי לאנשים שלא גרים בה. "ביקורי אבלים הם עורכים אצלנו", כותב יהודה עמיחי, "יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכותל המערבי וצוחקים מאחורי וילונות כבדים בחדרי המלון". הישראלי הממוצע נגרר לכאן ע"י בית הספר, הצבא והחברים מחו"ל להם צריך, מתוקף כללי הנימוס, "להראות את ירושלים". כשזה נגמר, הם בורחים וממשיכים לטרטר על בירת הנצח ולב העם היהודי או על כך שעדיף להשאיר אותה לערבים ולחרדים, ואולי אפילו למחוק אותה ולזרוע את אדמתה מלח. אלו הם שני צדדים של אותה המטבע. כשדוחפים לך בכוח מנה גדושה של מיתולוגיה מהבילה לגרון, לא נשאר לך אלא לבלוע או להקיא.

בדיסנילנד הזה אנחנו, התושבים, קיימים על תקן הבחור בחליפת המיקי מאוס. אובייקט בלבד. "עמדה שם קבוצת תיירים מסביב למדריך ושימשתי להם נקודת ציון". ממשיך עמיחי, "אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית". עבור התושבים, מנהלי העיר נחווים כשלטון זר, מנוכר ורודני. תושב ירושלים הוא נכס\נטל דמוגרפי או רצוי\מצוי סוציו אקונומי שנשקל, נמדד ונשפט בהתאם לתרומתו לתדמית. אף פעם לא אזרח ובעל בית. השלטון פעלתני מאוד: פסטיבלים, מרתון, ביקורי אח"מים, גמר כוכב נולד, צעדת יום ירושלים של יהודים פונדמנטליסטים וצעדת סוכות של נוצרים פונדמנטליסטים, פרויקטים מגלומניים ופשעים ארכיטקטוניים, עבודות בנייה שאף פעם לא נגמרות, מכירת חיסול של מיטב הנכסים ל"אוכלוסיות חזקות" ועוד כהנה וכהנה "עשייה". אבל אנחנו יודעים שההצגה לא נערכת בשבילינו. לפעמים אנחנו נהנים מקצת שאריות, אבל לרוב, זה בעיקר מטרד.

זה כאילו שסופרמן חוזר לקריפטון, מתמקם בין הריסות עירו אבל במקום להפשיל שרוולים ולשקם אותה, הוא שולף מתיקו את העיר הכלואה בתוך הבקבוק וממשיך לשחק בה. כשמתמכרים לפנטזיה, מפסיקים לכבד את המציאות וזה מטומטם, כי המציאות תמיד חוזרת לנקום ומקלקלת את הפנטזיה. ירושלים של מעלה אולי נגררה חזרה למשכנה המקורי, אבל צריך גם לחבר מחדש את העוגנים ולהנחית אותה על הקרקע. להפוך את שתי הערים לאחת.
"הגאולה תבוא", מסכם המשורר, "כשיגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב. אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו".

המאמר נכתב במסגרת "שישה ימים ביוני – מסע לשחרור ירושלים" – שיתוף פעולה בין "הרשות העצמית" והאמן גיא ברילר לעורכי "ערב רב" רונן אידלמן ויונתן אמיר, המשלב מסע ומגזין מודפס הכולל עבודות אמנות ומאמרים בעברית וערבית.
בשידורים, תצלומים ועבודות וידאו מהמסע ניתן לצפות כאן. מאמרים נוספים ניתן לקרוא גם כאן.

שלום בוגוסלבסקי הוא מנחה קבוצות וכותב הבלוג "תניח את המספריים ובוא נדבר על זה".

 

מתוך palestineposterproject.org

 

3 תגובות על המציאות חוזרת לנקום

    תשמעו, מאמרים נהדרים יש לכם כאן על ירושלים. כולי רוצה לומר, אך אין מילים. אם הייתי יכולה הייתי מתארת את ירושלים כך.

    אני מצטער אבל את החומה הרס אל-מלכ אל-מעט'ם עיסא – שהיה איובי, אחיין של צלאח אל-דין, בעקבות חתימת הסכם יפו 2 בין קרוב אחיו אל-מאלכ אל-כאמל שישב בקהיר ובין נציג של פרידריך ברברוסה לקראת מסע הצלב השישי. ככל הנראה הממלוכים קיבלו לידיהם עיר פרוזה ופשוט בחרו – פרקטית – שלא לקומם את חומותיה מחדש. גם העות'מאנים מסיבתם הם לא קוממו מיד את חומות העיר אלא חיכו כמעט 40 שנה.
    בברכה
    ערן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.