אוטוביוגרפיה ממולכדת

ממש כמו ה"מולדת" שאינה פורשת בפניי רשת ביטחון ושלל אפשרויות שיגרמו לי להישאר ולהכות בה שורש, כך גם עיר הבירה "שלי" – שורטת, בועטת ומדממת.

למרות שמעולם לא בחרתי בה או ממש גרתי בה, ירושלים, על מלחמותיה ומאבקיה, מופיעה בצמתים רבים וחשוכים בחיי וממשיכה להשפיע עליהם ללא הרף. החל במלחמת שישים ושבע בה הפכה משפחתי לחלק מהמשפחה הלא רשמית הגדולה בישראל, כשהבן הבכור למשפחה שמהווה הבטחה להגשמת הציונות, נורה ונהרג על אדמת הקודש ביום האחרון לקרבות, כשרק יריות בודדות עוד נשמעו ברחבי העיר. זה היה המפץ הגדול. באותה תקופה לא הייתי אפילו בתכנון, אבל מאז ולאורך השנים, נקשרו חיי בעיר חצויה ו"מושרטת", עיר מסוכסכת שבה כדי לבקר בקברם של סבתא וסבא שלי אני צריכה "ליווי ואבטחה". להר הזיתים ומשם להר הרצל ולכותל – לסיבוב במנהרות.

במסגרת תפקידו כרב האחראי על הכותל והמקומות הקדושים מסביב להר הבית, סבא שלי הורה ופיקח על מלאכת חפירת המנהרות ופתיחתן מחדש לציבור היהודי בישראל. את התפקיד קיבל כשנה לאחר המלחמה, כאות לתרומתו למאמץ הלאומי ובתעריף הגבוה ביותר שהלאומיות יכולה להציע. כבר עבר עשור וחצי מאז שנאסף אל אבותיו. לפני שנפטר לא הספקתי לשאול – וגם לו הייתי מספיקה, נראה שלא באמת יכולתי – מדוע היה לו חשוב כל כך לחפור מתחת לאדמה ולהגיע למקומות קדושים. האם ביקש במעשיו לשחרר או להשתחרר ממשהו? האם היה זה ה"תשלום" שביקש בעבור בנו  בכורו?

נולדתי בשנת 77. עשר שנים לפני כן איבדו אבי ותשעת אחיו ואחיותיו את אחיהם הבכור. כילדה נשאתי איתי את כאב השכול כאילו נכחתי שם, זוכרת בגופי את הרגע הנורא שהפך הכול ועיצב במידה רבה את האישה שגדלתי להיות. נולדתי לעולם סבוך ומלא כאב בלתי אפשרי שנובע מאיבוד בן משפחה בעבור פיסת אדמה, על מזבח גאוות גנרלים והסכסוך שאינו נגמר.

המנגנונים היו חלשים. הצבא עוד לא השכיל לפתח מערך ראוי שיטפל בבני משפחה שנתנו את היקר להם מכל. כך, אבי האהוב ושאר בני משפחתו מעולם לא עברו את שלבי האבל שהיו יכולים, אולי, לשחרר אותם מהכעס והתסכול ומהכאב החשוף. את החלל שהותיר האובדן הם נאלצו להזין בחומר הזול ביותר שהיה בנמצא – גאווה לאומית ותחושת אחדות מזוייפת.

שנים של התבגרות עברו עליי בתחושה שאני עושה שקר בנפשי. הספק רק התחיל לחלחל, אך הצורך בתחושת שייכות ואחווה לא הרפה, וגם כשבהדרגה התחלתי להבין, או בעיקר להרגיש שמשהו לא מסתדר בפאזל הזה, העדפתי להמשיך לחיות בחושך ולהתעלם מיותר מידי חתיכות חסרות. סבתא וסבא שלי כבר היו בעיר שחוברה לה יחדיו. סבתא לא הצליחה מעולם להתאושש, תמיד שבורה מכאב, סבא עסק בתורה ובחיזוק הקשר עם אבני הכותל, חצב באבנים וגילה מקומות קדושים.

המורכבות הזו יצרה עבורי סבך מפותל: מצד אחד ההיסטוריה, מצד שני קשר משפחתי עם כל המטען, ומצד שלישי אני, עם הצורך האנושי שלי לחיות אחרת – להשלים עם הכאב אך לא לתת לו מקום גדול מידי, ולהצליח להשתחרר מרצף של תובנות סותרות ואידיאולוגיה נוטפת שנאה ורווייה ברגשות נקם. ביקשתי להשתחרר ולבנות עולם מושגים משלי, ואני עדיין מבקשת. מנסה לחלום על מקום שאינו מסובך ומסוכסך עם עצמו. משעה שעמדתי על תודעתי הפוליטית, המשולש הכלל-לא-רומנטי הזה הווה תמיד כיוון לא מוגדר לאינסוף סימני שאלה. בתוך נפשי הוויה של סכסוך ופחד, מורא מהנורא מכול. מנגד, דחף לשחרור מהאיבה והאימה יחד עם תהומות של אהבה למשפחה ולמורשת שתמיד יהיו חלק ממני.

יאשה רוזוב - ללא כותרת, 2000

בשנת 96 התגייסתי גם אני לצבא. הייתי בשליחות מעבר לים עם ההורים וחזרתי כדי לשרת את המולדת. הוצבתי בפיקוד מרכז כדי להיות קרובה יותר למשפחה המורחבת, ונשלחתי לתפקיד חסר חשיבות במוזיאון גבעת התחמושת. ליד בניין המוזיאון עמד קראוון ובו ישבו משקיו"ת חינוך שעסקו בתחקירי קרבות לצורך הכנת מערכי שיעור למורשת קרב. הייתי חיילת, גרתי בירושלים בשנה שבה כל יום ראשון בבוקר התפוצץ אוטובוס, קו 18 או קו אחר. העיר התמלאה בטרור ודם, המשפחה הגרעינית שלי הייתה רחוקה והחרדה הייתה עצומה. אחרי פחות משנה ביקשתי לעזוב את התפקיד ואת העיר. זו הייתה שנה שחורה במיוחד שבה פיתחתי לא מעט חרדות שמלוות אותי עד היום. במשך כמה שנים עוד הייתי עולה לקברו של הדוד שלי בהר הרצל, פעם ביום הזיכרון ופעם ביום ירושלים שבועיים לאחר מכן, מקווה שמשימת ההנצחה הלאומית תצליח לרפא משהו מהכאב האישי ותגרום לי להרגיש שייכת, חלק ממשהו. אחרי שנים בחולצה לבנה, תחושת הזיוף כבר לא סיפקה את הסחורה. משהו בשיתופיות הגורל האכזר הזה היה קשה וכבד וגדול מכפי שיכולתי לשאת. משלב מסויים פשוט הפסקתי. הפסקתי לעמוד בצפירה, ללכת לבתי קברות בטקסים, לשיר את "התקווה". התקווה שלי הייתה הרבה יותר קטנה ואישית – ביקשתי חיים נורמאלים.

השנים עוברות, מעגל הדמים ממשיך להתרחב, מוסיף אליו עוד ועוד אנשים שאני מכירה ואדמת העיר בלעה אותם, עם הנראטיב האמיתי והזיכרונות, החלומות הקטנים שלעולם לא יגשימו. אני יודעת היטב שסבא שלי, יהודי-ערבי מתוניסיה, אהב את אחיו הערבים ורצה לחיות עימם ולצידם בשלווה כשכוס בוחא / מח'ייא / עראק בידיהם (1). כמעט כמו החיים בתוניס עצמה, רק במקום שבו ירגיש יותר בבית. אך ה"קונפליקט" היה חלק מזהותו, מהמרחב הפנימי ומהחיים עצמם. כשהגיע להתיישב בגליל, לייהד אותו, לבנות ולהיבנות בו, לעשות תפקידים ביטחוניים, חינוכיים וקהילתיים בשירות המפעל הציוני – מגוייס לאורך כל הדרך – המכבש הציוני שטף הכל: את השפה, התרבות והזיכרונות. השכנים החדשים שלו היו תושבי הכפרים הערבים הסמוכים, חלקם פליטי הכפרים שהפכו למושבים יהודים, ביניהם גם המושב שבו התחילה להשתרש המשפחה שלי עם השנים הראשונות לקום המדינה. מושב שקם על חורבות כפר ערבי שצאצאי תושביו חיים היום כפליטים בלבנון, בסוריה או בירדן, ואולי בצרפת או ברלין. אבל עם כל הערביות בסבא שלי, המטען היה נפיץ, מחיר השירות עבור המולדת היה כבד וכאב השתלט על התודעה ועל השכל הישר.

***
רבי יהודה הלוי כתב לירושלים: "אני כינור לשירייך". אני שומעת את נעימת הכינור הפיוטית שהפכה למיתרים העומדים להתפוצץ מבכי. איזו מין עיר היא ירושלים? מקום עם מטען עודף, קוראת לדתות רבות ועמים רבים אך לא יכולה לאחד ולקבל אותם. מקום קר, אפל, מנוכר ומלא קונטרסטים. כמו אקסטרים לונג שוט קלאסי בסרט אקספרסיוניסטי – אין דבר שלא עשוי להפחיד מעבר לפינה. ומנגד, יפה, עתיקה וקדושה, אך לא מסוגלת להכיל בתוכה את כל העוצמה הזו. מבקשת את דם בנותייה ובנייה מכל העמים. רוויה בצער וקרבות. עיר לשלום עאלק.

ממש כמו ה"מולדת" שאינה פורשת בפניי רשת ביטחון ושלל אפשרויות כדי שאשאר ואכה בה שורש, אחיה ואשמח בה וממנה, כך גם עיר הבירה "שלי" – שורטת, בועטת ומדממת. אני מבקשת לעשות תיקון ולחיות חיים שפויים שאינם מתבוססים בסבך היסטוריה ובקדושת האדמה והמוות. אני לא מוכנה לזחול במנהרות טחובות וחשוכות כדי לקבל הצדקות לנוכחות שלי. אני רוצה לחיות ומוותרת על החלום להיות בת לאום תמורת מעט שקט ושפיות.
עשרה קבין של מוות ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד לעולם כולו.

במקום אנדרטאות וחורבות בכל פינה, אני חולמת על יום שבו ירושלים תהיה עיר בינלאומית – עיר אחת ומאוחדת לכולם. ירושלים, אל-קודס, ג'רוזלם, אליה קפיטולינה (2), HOLY CITY, Zion ובתוכה אלוהים אחד. עיר שוויונית, פתוחה ומקבלת. הבטחה לאוטופיה שמגשימה את עצמה. אוצרות של אור ויופי שאפשר ליהנות מהם ולחיות בתוכם. עיר שכל מי שירצה להיות בה יוכל להאמין. יוכל להרגיש שהגיע למקום שלא צריך להוכיח בו כלום, מקום שבו גם סבא שלי היה מרגיש שהוא יכול להיות בו בלא שהוא צריך לנסות ולהשתנות, לוותר על שפה וחלומות. מקום שבו יוכל לחזור לשורשים של השפה והתרבות ואל המח'ייא שלו, לחיות בעיר שלא צריך להילחם בשבילה ועליה, עיר של אמונה באדם, שבמקום לדמם בלבבות תצליח סופסוף לשחרר את עצמה מעצמה, ולשחרר כך גם אותי ואת כולנו.

המאמר נכתב במסגרת "שישה ימים ביוני – מסע לשחרור ירושלים" – שיתוף פעולה בין "הרשות העצמית" והאמן גיא ברילר לעורכי "ערב רב" רונן אידלמן ויונתן אמיר, המשלב מסע ומגזין מודפס הכולל עבודות אמנות ומאמרים בעברית וערבית.
בשידורים, תצלומים ועבודות וידאו מהמסע ניתן לצפות כאן. מאמרים נוספים ניתן לקרוא גם כאן.

יודפת גץ היא קולנוענית ופעילה חברתית. פרסמה מאמרי דיעה באתר איגוד הבמאים והתסריטאים ובאתרים "העוקץ" ו"קדמה – הבלוק המזרחי: הפנים אל העתיד, הלב בעבר".

הערות:
1. שמות ערביים-תוניסאים שונים לעראק.
2. שם רומאי: בשנות השלושים של המאה השניה לספירה בימי הדריינוס קיסר ניתן לירושלים השם הלאטיני "אליה קפיטולינה" וזאת על אחד משמותיו הפרטייים של הקיסר, איליוס ועל כינויו של אבי האלים יופיטר.  (מתוך אתר עיריית ירושלים)


7 תגובות על אוטוביוגרפיה ממולכדת

    אם כל הכבוד לך למשפחתך ומאיפה שהגעת, כל מה שיצא מהפוסט הזה הוא בורות תל אביבית טיפוסית. אמנם גרת בירושלים באחת מהתקופות הקשות בימיה, אבל ירושלים של היום היא לא זאת של תקופת הפיגועים…
    אני למדתי בירושלים כל חיי ולאחרונה עברתי לגור ליד עמק רפאים. העיר "הנצורה" כפי שאת מנסה להציג אותה איננה כזאת, לפחות לא בעני. אם נזניח את הפוליטי בצד, זאת עיר שממש כיף לגור בה. רק אתמול ביליתי בה עד שש בבוקר וביום ראשון שימים כמוהם העיר נחשבת "למתה"… אני לא יכול להבהיר את כל יתרונותיה ומעלותיה של העיר המדהימה הזאת בתגובה אחת אבל לפני שנה בערך כתבתי עליה ואתם מוזמנים לקרוא את מה שבעני ירושלים מייצגת בפוסט הבא: http://underground02.com/2010/07/%D7%A4%D7%95%D7%A1%D7%98-%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97-%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D/
    אשמח אם תקראו ותקבלו זווית שונה על העיר המדהימה הזאת…

    יודפת, שלום!

    לא להכל התחברתי במאה אחוז, אבל ממש התמוגגתי מאיכות הכתיבה.

    שלך, כתמיד:-)

    לא שייכת למשפחה המופלאה. למה את גרה בכרם בן זמרה ובנית בית . תחזירי את האדמה . מיסכנה …..

    אלוהים כמה שטויות שהנייר סובל. את לא יודעת על מה את מדברת בכלל

    פשוט פתאטי כמה יומרות על כלום ואיזה תיאוריה מטופשת

    כמה בורות במאמר אחד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.