פרופ’ יעקב דורצ’ין הוא זוכה פרס ישראל לאמנות פלסטית לשנת תשע”א, כך הודיע היום (שני) שר החינוך גדעון סער. דורצ’ין, פסל, צייר ורשם ישראלי וותיק, מרצה לאמנות באוניברסיטת חיפה וחתן פרסים רבים ובהם פרס אמ”ת, פרס שר התרבות והחינוך, פרס מוזיאון תל אביב לאמנות ועוד, נולד בחיפה בשנת 1946, ומאז שנת 1968 הוא מתגורר בקיבוץ כפר החורש. הוא השתתף בתערוכות רבות וחשובות, ביניהן שתי תערוכות קבוצת “עשר פלוס” והתערוכה “דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית”, שהוצגה באמצע שנות השמונים במוזיאון ת”א והפכה לציון דרך בתולדות האמנות הישראלית. בשנת 1990 ייצג דורצ’ין את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה. פסלי הברזל הגדולים שלו מוצגים במקומות ציבוריים ברחבי הארץ, ולפני שנתיים הציג תערוכה מקיפה מעבודותיו במוזיאון ת”א.

יעקב דורצ'ין - מלאך בחלון, 1996
דורצ’ין תואר בעבר כממשיכם של יחיאל שמי ויגאל תומרקין בפיסול הישראלי, אולם עבודותיו מאופיינות בפואטיות ופגיעות שנעדרות מעבודות קודמיו. הברזל החלוד הופך בעבודותיו לפריך ונוגה, כבד משקל אך קל תנועה בעת ובעונה אחת – ברזל ב”קנה מידה אנושי”, כפי שכינה זאת אדם ברוך.
חברי וועדת השיפוט של הפרס האוצר יונה פישר, מנהלת מוזיאון הרצליה דליה לוין והאוצר הראשי של מוזיאון ישראל יגאל צלמונה, נימקו את הבחירה וכתבו כי “פרופסור יעקב דורצ’ין, מבכירי הפסלים בישראל, יוצר ומציג ברציפות מזה למעלה מ-40 שנה. פסלים רבים שלו ניצבים במקומות ציבוריים בולטים ומכלול יצירתו זכה להוקרה רבה של קהיליית האמנות והקהל הרחב. פרופ’ יעקב דורצ’ין אוסף חומרים עזובים ועל ידי בחירה, חיבור ועיבוד הוא יוצר פסלים בעלי אופי פיוטי ורוחני. יצירתו מאחדת ניגודים: עדינות ועוצמה, ארעיות ויציבות, מציאותית תעשייתית ותרבות קדומה”.



הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

ברכות לאמן הבכיר
לינק לתעוד התערוכה האחרונה של דורצ’ין במוזיאון תל אביב
חברת מדיה ביט – ראיון בשרות אמנות
http://www.mediabit.co.il/dorochin709/index.htm
גיא רז
| |