מה הוא נושא?

״מה שנוצר ביצירה, מה שנולד בה, הנושא הנישא ב"נשיאה", שאלתו של הפסל: מה-הוא נושא? נפתחת בו הוויה של גוף יצורי, שלוח/מושלך בעולם, נברא (מאין?), מופרש, מפולש ומחושל, שותת, כעין גוף-טיט, עקוד ונעקד, מתהווה עדיין: הבן שהוא אב שהוא אם, שהוא בן״. בעקבות "נשיאה" של צבי לחמן.

I

משא רב נישא בפסל זה – "נשיאה". אך מה הוא נושא? מהו המשא הנעשה לנושאו? מה נישא בו, עליו? אנו שואלים על נושאו של הפסל, על משאו. אנו שואלים: נושאו של הפסל, שנישא עליו, מה פשר הדבר? הפסל נושא את נושאו, על גבו, בעורפו, בראשו. אך מה הוא נושא? זו שאלה. זו שאלה שאנו שואלים בדבר הפסל – זו שאלתו של הפסל. הפסל אינו משיב. הפסל שואל: מהו/מה-הוא נושא? מהו המשא המוטל עלי? השאלה ששאלנו היא שאלתו של הפסל. לאמור: שאלתו של הפסל היא נושאו. הפסל נושא שאלה.

כשאנו באים אל הפסל, אנו באים לכן בשאלה. זו שאלת הנושא. הנושא הוא משאו הקשה של הפסל. אך הנושא אינו ידוע עדיין, משאו רב. ניסחנו אמנם את שאלתו של הפסל: מה-הוא נושא? אך הפסל אינו משיב. הפסל מופיע, נגלה לנו בשאלה, והיא שאלת הנושא, ה"נשיאה": מה נישא בו, עליו?

צבי לחמן, נשיאה (פייטה), 2014-2013, ברונזה ועץ, מהדורה 1/3. צילום – אברהם חי

צבי לחמן, נשיאה (פייטה), 2014-2013, ברונזה ועץ, מהדורה 1/3. צילום – אברהם חי

אנו מביטים בפסל, הולכים סביבו, מאזינים לשאלתו. אנו חוזרים ומשננים את שאלתו של הפסל: מה-הוא נושא? זה נושאו של הפסל, "הדבר" שהוא נושא ב"נשיאה".

"נשיאה" היא נושאו, היא "הדבר" של הפסל. אך מהו "הדבר" שמדובר בו? הדבר הוא זה המדבר אלינו. הדבר הוא גופו/רוחו של הפסל, מה שהוא נושא ב"נשיאה", משאו הנעשה בדיבור. זו מהותו, זו צורתו, המדברת אלינו, ובאה בשאלה. וכשאנו מדברים בו, אנו מדברים את הדבר – את דיבורו של הפסל.

זו השאלה שהפסל מציב. השאלה הניצבת בו, בעורפו: זה משאו. זה הדבר המדובר בו. אנו זוכרים את הפסוק כי "בראשית היה הדבר". הדבר שהיה בראשית הדברים, אצל האלוהים, ונעשה אז לדבר בינינו. הדבר שהוא "לוגוס": "מילה", "מחשבה", "מהות", "הגיון" (ב"פאוסט" של גתה הדבר הוא "הכוח", "המעשה". הדבר, בפירושו/תרגומו גרמני זה, יוצא מן הכוח אל הפועל). הדבר של הפסל – מה שהוא נושא, דיבורו/שאלתו, הוא זה שהיה בראשית הדברים. הפסל נושא לכן את ראשיתו. הדבר של הפסל, מה-שהוא-מדבר, הוא ב-ראשית. אך הדבר שב ונעשה בינינו. וכיצד הוא מצוי בינינו?

מה שהפסל נושא בתורת שאלה, הדבר של הפסל, המצוי בינינו, נישא אלינו כמשא, האם זה הבן?

בן שיש לו אב? בן שיש לו אם? בן שהוא לבד בעולם?

הבן, הדבר שהיה בראשית הדברים, אצל האלוהים, ונהיה בינינו. אנו שואלים: האם זה נושאו של הפסל? – ה"נשיאה"?

משאו של הפסל, מה שהוא נושא, הדבר שלו, "גופו", הוא הבן? זו שאלה. צריך שנשוב אל הפסל. נביט בו, נאזין. נחזור על השאלה, מה-הוא-נושא? הנשיאה שהפסל נושא, משאו, "הדבר" שלו, האם זה הבן? השב להיות בינינו?

להיות-בן, האם זו הווייתו של הפסל? הפסל נושא את השאלה הזו, מהו להיות בן? האם זה גופו? מה שנישא בו? האם זו "בינתו" של הפסל, הלוגוס שלו – תבונתו, להיות-בן? שאלה זו, שאלת הדבר, נולדה מן הפסל, היא נישאת בו.

ראשו עז וכבד, ועורפו. ואיברים שלוחים בו, וגופו? האחד נישא בעמודיו, נקשרים, אחד-בשני.

המצטייר בפסל, צורתו, בעל-הגוף, הגוף הכפול, מהו? מה שנוצר בפסל זה, נושאו, הנישא בנשיאה, הוא גופו (הכפול) של היצור. הדבר של הפסל, הבן/בינתו, צורת הפסל, היצירה (מה-שנוצר), הוא היצור. ומה הוא היצור שנוצר בפסל? זו אותה שאלה.

אנו שבים לשאול את השאלה שהפסל נושא בו – "נשיאה": מה-הוא הנושא, מה נישא בו בשאלה? זה הדבר של הפסל, מהותו, בינתו, זהו הבן. והבן, הנולד בפסל, הנוצר-ביצירה, הוא יצור. גוף-נברא, איבריו שלוחים, מראהו? אדם וחיה.

גופו הכפול של הפסל, הנישא בו, אחד-בשני, גופו של הבן (זו "הבינה"/מה שיש להבין) הוא היצור. הפסל הנפתח בשאלה, "מה-הוא נושא?" הוא נושא את גופו היצורי של הבן. בגופו הכפול של הפסל (מה נכפל בו? נקשר, נשען אחד-בשני) מצטיירת, נגלית, מהותה של היצירה – היצוריות. הוויה ברואה, שלוחה, מושלכת בעולם, ומשא רב נישא בה.

האם זו הוויית הבנים? צלובים, עקודים, עקורים, שלוחים, מושלכים, נישאים ברחמים.

האם זה נושאו של הפסל? להיות-בן, להיווצר-ביצירה, להינשא בנשיאתה?

הנושא הנישא ב"נשיאה", משאו של הפסל, הנגלה בשאלה, המדובר בו, "הדבר" שלו: היות-בן, היות בעולם, בתורת נבראות. האם זו תורת הבריאה של הפסל? האם פסל זה, "נשיאה", נושא את הגוף הנברא של "יצירת האמנות"? ואולי הרחקנו לכת.

ובה בעת: הלא נסוגונו, ושבנו מאחור. לא זכרנו את מיכלאנג'לו, הסבנו מבט מן הפייטה, ממריה, מהבן הנוצרי. נסוגונו מתחומה של "יצירת האמנות". או ששבנו אחרת לתחומה? ביקשנו את נושאה של "נשיאה", שאלנו את שאלת הפסל, את המדובר בו (הדבר שהיה לבשר והיה בינינו), הנוצר בו (הגוף היצורי שהוא רקמת חי פקועה), המובן מתוכו – היות-בן. והרי גופו של הבן, הנישא בלידתו, בייסוריו ("הנה האדם"), בצליבתו, בירידתו מן הצלב, בחיק אמו, בשיבתו מן הקבר – האין זה הקורפוס (הגוף, הטקסט) של "יצירת האמנות"?

והנה שבנו אחרת, שבנו מאחור לשאלת הפסל. ראינו את הדברים מעורפם, מצדם האחר. ואולי גם זה פשרו של "דבר"? – שהוא נפער מעורפו, באין-פנים, בטרם-דיוקן. נאמר זאת אחרת: עלינו לשוב לשאלת הפסל (שאלת "האמנות") בחביון, ללא-מראות: היצירה אינה מראה עוד. האם בכוחנו לראות זאת? (לשמוע?).

נשוב אל הפסל, לשמו, ל"נשיאה". נשוב לשאלתו של הפסל: מה הוא נושא? להיות נושא בעולם, פירושו של דבר להיווצר בו (בתכלית יצירה), להיות-בן, להישלח בעולם, לשאת בו משא. אך מה שנישא בפסל, נגלה בשאלה, הוא גוף כפול, איבריו שלוחים, קשורים, שזורים, נישאים אחד-בשני, שעונים על ראשו.

הגוף הנגלה בפסל זה נגלה לכן במעלת היצוריות, שהיא מעלת הגוף-הנברא, העירום, החומרי. וחומריות זו, מפוסלת, מעוצבת, מחושלת באש, עדיין ניגרת, מתהווה, גולמית. לומר: כעין גוף-טיט, כגולם. האם זה הזמן (זמניו של היצור) המתהווה, "מזדמן" עדיין בפסל?

היצור, מה-שנוצר בפסל, מה שנולד בו ונעשה משאו, שורר גם בזמן. זמניותו של הפסל היא מחזור-החיים של הבן, החי ומת בו. האם זה נושאו של הפסל? משאו היחיד?

צבי לחמן, נשיאה (פייטה), 2014-2013, ברונזה ועץ, מהדורה 1/3. צילום – אברהם חי

צבי לחמן, נשיאה (פייטה), 2014-2013, ברונזה ועץ, מהדורה 1/3. צילום – אברהם חי

II

מה שנוצר ביצירה, מה שנולד בה, הנושא הנישא ב"נשיאה", שאלתו של הפסל: מה-הוא נושא? נפתחת בו הוויה של גוף יצורי, שלוח/מושלך בעולם, נברא (מאין?), מופרש, מפולש ומחושל, שותת, כעין גוף-טיט, עקוד ונעקד, מתהווה עדיין: הבן שהוא אב שהוא אם, שהוא בן.

האין אלו מחזוריו של הבן, הנישאים ב"נשיאה"? הבן שהוא בן, הבן שאינו בן עוד, ועדיין. להיות-בן, להיות-נברא, זו הוויה החיה בפסל זה, דוממת בו. להיות-בן, להיות-בזמן. האין זו זיקתו של הנברא לעולם? ולכן הבן שאנו מדברים בו (עמו?) הבן שהוא "הדבר" המדובר בפסל, אינו בחינת הבן הזה או הבן האחר, אלא עצם היות-בן, היות-בעולם, שרוי בו כדבר, ומדובר בו. ומה פשרו של הדבר? להיווצר, להיות-בעולם, להיות בן, שרוי בעולם זה, בזמניו, להיות ב"נשיאה", הנושא הנישא ברחמים.

ורחמים, מהם ומאין? הם בפתיחת הרחם. מלשון רחם יש רחמים בעולם.

הנישא ב"נשיאה", הנוצר ביצירה, היצור (גופו של הפסל, "הגולם"), הוא בר-רחם, בן-רחמים. הנברא, ההווה בעולם, הבן, הוא רחמי, הוא שרוי ברחמים. ורחמים מהם ומאין? רחמים אינם "תחושה" בלבד, רגש עז המתעורר בהם (הקשורים אחד-בשני) או בנו (העומדים מנגד, הצופים). רחמים, מידה מיוחדת זו, מידת הנקבה הנקובה בגוף, היא המידה עצמה – המרחב שבו אנו שרויים. וזו גם תשומת הלב, ההשגחה, היכולת לראות/להאזין. כך אנו קרואים/נקראים לבוא אל הפסל, כך אנו שומעים את שאלתו, מה-הוא-נושא? זה השרוי ברחמים.

צבי לחמן, נשיאה (פייטה), 2014-2013, ברונזה ועץ, מהדורה 1/3. צילום – אברהם חי

צבי לחמן, נשיאה (פייטה), 2014-2013, ברונזה ועץ, מהדורה 1/3. צילום – אברהם חי

III

הפסל "נשיאה" נושא משא ונפתח בשאלה. מה אני נושא? מהו להיות נושא, זו שאלתו של הפסל, זה המשא הנאמר בשמו. זו שאלה שבראשית הדברים. ובראשית היה הדבר שהוא להיות-בן, בר-רחם, הנשלח ומושלך בעולם. זה היצור שביצירה, הדבר המדובר, המצוי בהתגלמות, בהתהוות עדיין; והוא כעין-טיט, בכפילות נוראה, נשואת איברים של אחד-בשני.

וגם כך אנו באים אל הפסל, שבים מאחור, ועומדים בעורפו, כבפני אותו ספינקס, כאותו נקוב-רגליים אולי, שלא ידע את דרכו ושב לביתו. וגם אנו שבים בשאלה. ולשאלה זו כזכור יש רגליים רבות: ארבע בעת בוקר ושלוש בעת ערב. אך זה שבא ועמד על רגל אחת, עליו נאמר כי הלך ולמד.

* הטקסט מלווה את הצגת תערוכתו של צביקה לחמן ״עמודים״ במוזיאון הרצליה

ביום חמישי ה-15.1.15 תתקיים במוזיאון הרצאה ושיח גלריה בהשתתפות האמן, הסופרת והאוצרת שבא סלהוב והד"ר יוני אשר, ראש החוג לתולדות האמנות מאוניברסיטת חיפה. מס' המקומות מוגבל. יש להירשם מראש בכתובת: [email protected]
עלות: 20 ₪ כוללת כניסה חופשית למוזיאון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.