הצלחה, לא מצליחנות

״הדבר החשוב כיום הוא כשלון, היסוס, הישמטות ואי-הסתדרות במערכות הגדולות. חשובים האקספרימנטים של אוצרים שהתערוכות שלהם לא מביאות קהל מתרגש ומשתאה, אלא כאלה שעונות על מצוקה של קהילה שמוכנה לדון בתנאי הפעולה הסוציו-תרבותיים שלה באופן כן וביקורתי״. דברים שנאמרו בכנס ״אמנות ישראלית – כיצד ממנפים הצלחה?״ בבית לאמנות ישראלית.

דברים שנאמרו בכנס ״אמנות ישראלית – כיצד ממנפים הצלחה?״ בבית לאמנות ישראלית במכללת ת״א יפו, 31.3.14*

אני נמצאת במפגש שעניינו קידום ומינוף, שתשוקתו הלא מובלעת היא לייצר סינרגיה בין סוכנים שונים של שדה האמנות המקומית למען טיפוחה וקידומה. זומנו לכאן יחדיו תחת ההנחה שאנחנו בעלי מטרה משותפת. או לפחות שותפים בדינמיקה שכולנו מבינים אותה. שיש איזה אנחנו מדומיין.

הכותרת של המפגש היא ״איך למנף הצלחה״. לא ברור לי למה הוזמנתי להשתתף במפגש הזה – בודאי שלא מתוקף אישיותי או דעותי, גם לא מתוקף הביוגרפיה שלי, שהרי אינני סיפור של שגשוג. אין בר-דעת שמכיר אותי, ולו בעקיפין, ולו בשטחיות, שסבור שיש לי מושג קצוץ איך ממנפים הצלחה. ככל הנראה הוזמנתי מתוקף תפקיד מסוים אותו אני ממלאת בשנתיים וחצי האחרונות, כנציגה של פלטפורמה, זו שמאיישת אותה כעת. הוזמנתי כדוברת הרובריקה שלי, מתוך השערה על אודותיה, על תפקיד ביקורת האמנות, מתוך הנחה שמבקרת אמנות היא שותפה פוטנציאלית ליוזמת מינוף.

אבל יש כמה שאלות שחשוב לשאול – מהי בעצם פעולת המינוף ומי עושה אותה? האם הממנף הוא המצליחן או שהוא מפעיל בובות על חוטים המצוי מאחורי הקלעים, בעוד המצליחן הוא המריונטה שלו המקפצת בחזית, בעולם הנגלה לעין? ומה דעתנו על המנטליות של למנף פרה ולנוח? וגם – מתי ראוי להפסיק למנף, מתי אפשר להגיד מינפנו ומינפנו והגענו למקסימום ההצלחה האפשרית?

המלים האלה – מינוף והצלחה – יופמיזם של מה הן? של הציונות? של ההון? האחת אינה פועל מוחשי בעולם, אינה מתארת פרקטיקה ניתנת לזיהוי. השניה אינה מתארת מצב שריר וקיים, אמורפית גם כן. אז האם אנחנו כאן בשביל הרוח הישראלית? ואם כן, מי גוזר עליה קופון?

כולנו כביכול יודעים את משמעות המלים, מבינים אותן. מינוף אמנות זה מימון ותקציבים, יחסי ציבור, פניה למכנים משותפים נרחבים, מוזיאונים גדושי קהל שמתחכך בפתיחות בממנפים פוטנציאליים, עקומת מכירות יציבה, בועת מחירים, יצוא נציגים ישראלים באתרי תצוגה נבחרים בעולם, ותמיכה כלכלית בהם במירוץ המשוכות של עולם האמנות הגלובלי, הבאת סלבריטאי אמנות מחו"ל לביקור בישראל. אלא שכל אלה הם הבטחת עשיית כסף מאמנות במקום הבטחת איכות.

אני רוצה להגיד: אין שום צורך למנף הצלחה. האמן שהוכר כאיכותי זוכה להציג בתערוכות, דרכן הוא צובר מיומנות, מכיר אנשים, מתנסה, לומד ומתפתח, דבר שיאפשר לו לשגשג לעבור באופן חלק יחסית ממעמד של אמן צעיר לבכיר. הוא זוכה למנת גירויים חושיים ואינטלקטואליים ומתחכך בפרשנות על יצירתו. נפלה בחלקו הזכות לממש אותה בחללים שונים, לפרוש אותה כמכלול מגוון על קירות, למדוד את עצמו מול קהל, למדוד את הדופק של מה הולך ומה פחות הולך, ללמוד מביקורת, לקבל פידבק מפרה. אם זכה גם לרכישות ולפרסים הרי שיש לו איך לממן את עבודתו הלאה. הצלחתו הקודמת סוללת את הדרך באופן אורגני להצלחתו העתידית. כעת, כשנשווה את האמן שהוכר כאיכותי לחבריו למחזור הלימודים נראה שבאמת, הוא טוב מהם, משוכלל, בוגר ומרתק מהם. ככה זה אמור לקרות.

אבל לא על ההצלחה הזאת אתם רוצים לדבר. אתם רוצים לדבר על מצליחנות, על ווינריות ועל ניהול קריירות כתכונה אוטונומית שיש להתאימה למצאי אנושי קיים. על האפקט החיצוני, הוולגרי, הרנטבילי, הממתג של האיכות. האם העניין של הכנס הזה הוא לוודא שתנאים דומים לאלה שתיארתי יובטחו לאמנים צעירים, לאמנים רבים ככל האפשר, לאמנים ממקומות, מדיות, מגזרים מגוונים, כדי להעשיר את שדה האמנות המקומי? האם העניין כאן הוא לברר איך אפשר לשפוך תקציבים לשווא על ניסוי וטעייה, על תהליכים ארוכי טווח שלא ישאו פרי, רק משום שאלה הם תנאי החירות הדרושים להתפתחות אמיתית?

הצלחה היא מנגנון. היא ז'אנר והיא מדיום באמנות. באמנות ההצלחה מתברגים אמנים, אוצרים ועסקנים שלומדים ומשננים את שפתה והופכים למיומנים בה. הצלחה היא הז'אנר הדומיננטי בעולם האמנות התאגידי הנאו-ליברלי כיום, ששותפים לו מוסדות מוזיאליים, מחקריים, אקדמיים, מסחריים, כתבי עת ודילרים. הוא שופע סוכנים ומתווכים מקצוענים שרק ממנפים מהבוקר עד הלילה את הממונף ממילא, במן האבסה בולמית. ההצלחה מתרחשת באמצעות הסללה נמרצת שאינה משאירה דבר ליד המקרה. הצלחה היא השוק שלך ובו אתה נמדד. זה פשוט – אם יהיו לך מספיק מכירות, יימצאו כבר חללי התצוגה, יימצא כבר הפרשן שתוכל לשלם לו כדי שירעיף הקשרים תאורטיים ליצירתך. יימצא איש הקשר בחו"ל שיזמין אותך לרזידנסי או לתערוכה, או יקדיש כפולת פרוצס ליצירותיך באנגלית, גרמנית או פולנית.

הצלחה מהסוג הזה, אם היא קונה לאמן רק עוד מחויבויות אך אינה קונה לו חירות, היא שטות מזיקה. היא צורה מטונימית של כסף, של הכוח של הכסף. אז אתם שואלים היום איך אפשר להרחיב עוד את שליטתו של הכסף, את אחיזתו בנו, איך להחיל את השיח של הכסף על מה שעוד נשאר חופשי ממנו, איך לשתף פעולה, לצופף שורות כדי לעבוד אצלו. לשם כך לא צריך מפגש פומבי וגם לא מטבחון סודי. השיטה חשופה, גלויה ובוטה מתמיד. כבר לא נשאר שום מסתורין לגביה, סטודנטים בשנה ב' כבר מתחילים לזהות את הריח שלה.

הנשיא שמעון פרס, שרת התרבות לימור לבנת והאמנית סיגלית לנדאו בפתיחת תערוכתה של לנדאו בביתן הישראלית בביאנלה בונציה, 2011

הנשיא שמעון פרס, שרת התרבות לימור לבנת והאמנית סיגלית לנדאו בפתיחת תערוכתה של לנדאו בביתן הישראלית בביאנלה בונציה, 2011

בואו נהיה יותר ספציפיים: האם היה עולה בדעתכם לקיים כנס בהשתתפות בכירי המשק שכותרתו ״איך נחזק את החזקים״? או כנס בטחוני ששם לו למטרה 400 ק"מ כי 40 זה לחלשים? מדוע בתחום האמנות סביר לדבר על פתיחת צירים לציורים? על הצלחה למוצלחים? ושאלת השאלות – לשם מה למנף אמנות ישראלית – כדי להסוות את הכיבוש? הרי ההצלחה הישראלית בחו"ל משרתת ישירות את הכיבוש ואת הניאו-ליברליות המקשה על חיי אמנים צעירים. ההצלחה הממונפת מפריעה לתנועת החרם על ישראל החיונית כ״כ לכולנו. כדי לסייע לחרם מבפנים יש לייצא את הזוועה לה כולנו נתונים, לא לכסות עליה. הרי איננו יכולים לטעון לחפותנו כ״אפריקנרים אחרים״ מבלי שנהיה אחרים, רק מתוקף הגדרתנו העצמית המדומיינת, רק מתוקף הצהרתנו שבא לנו להיות במחנה הטובים, כשבפועל אנחנו ממנפים הצלחות ישראליות בעולם בעזרת משרד החוץ (כשאינו בשביתה), ותוך התחייבות חוזית לייצג את ישראל.

לכך נוסף מינוף אמנות באמצעות עידוד אספנים להתערב בשדה האמנות עוד ועוד, ועוד קצת, ויותר עמוק, כן, ככה, חזק. או באמצעות איוש זריז להדהים של מדור האמנות הפלסטית לאחר התפטרות-המחאה של חברי המדור הקודמים. ממש אצו רצו גמדים כי אין ואקום בטבע. כעת יש לנו במדור המחודש אמן דרוזי, אמן אתיופי, אמן ארץ ישראל השלמה ונציגי עוד כמה מגזרים, ביניהם רפואה, שישמשו חותמת גומי ל״פרס האמנות הציונית״, למשל. האמנות בישראל כיום נחבטת בעוצמה במשחק המסירות בין הלאומנות להון, אך מתנהגת כאילו היא תינוק ורדרד המתענג על טלטולי עריסה, פועה בעליזות: מנפו אותי.

מינופי הצלחות מהזן הזה הם סוג של פשעים קטנים, עבריינות כנגד האמנות, אפילו ובייחוד כשהם מחופשים לעושי טובת האמנים. מוטב לנו לשאול כיצד נגונן על האמנות מפני מצליחנות צינית, איך נעודד ונטפח חולשה, ביקורת ורגישות בעולם של חזקים. ואם לא ממש נעודד כשלון, אז לפחות תודעת שבר. או לפחות נשקם את מעמד האמנות כמדווחת על הזוועה. לימדו מהצלחת הקולנוע הישראלי בעולם שמעז לעסוק במחסומים, בעדויות, בעינויים. האם יש אמנות ישראלית כזאת? לאיזו מציאות מגיבה האמנות הישראלית המרכזית של השנה-שנתיים האחרונות, מאז 2011, מאז הבחירות, מאז כליאת הפליטים? האם האמנות המקומית היא עדיין ההפך מאלימות?

הסתכלו גם על עולם האמנות הבינלאומי השבע כיום ולימדו – ההצלחה הממונפת בעולם הביאה אותנו לשדה אמנות גועלי מתמיד, עם שומרי סף אוליגרכים וכתבי עת שכתוב בהם כלום חנפני מתקתק, עם מעמד של אוצרים-טסים שעושים את אותה תערוכה שוב ושוב, ראיתם אחת ראיתם את כולן, או עם תערוכות עלק חברתיות המדברות על מדוכאים מעל ראשם, ומשמשות עלה תאנה של משטרי ניצול מודאגים לכאורה, או לפחות של עיריות.

הדבר החשוב כיום הוא כשלון, היסוס, הישמטות ואי-הסתדרות במערכות הגדולות, מקומיות מגושמת, דאגה לשכבה השניה והשלישית של האמנים, אלה שלא יהפכו לסטארים, שאינם תואמי ההביטוס העשיר והזחוח של תלמידי האמנות כיום, הלבנים המערביים המתחכמים המביעים אי נוחות מטפיזית מהקפיטליזם הוירטואלי בעודם עוברים באופן חלק למעמד הנוחות הכלכלית. חשובים האקספרימנטים של אוצרים שלא מסתדרים במסגרות, שהתערוכות שלהם לא מביאות קהל מתרגש ומשתאה, אלא כאלה שעונות על מצוקה של קהילה שמוכנה לדון בתנאי הפעולה הסוציו-תרבותיים שלה באופן כן וביקורתי. חשובים מעט החללים הפנויים מכוח ההון וחפים מאינטרסים כך שהם יכולים לתפקד כמעבדות יצירה ומחשבה, חשובה עוד ועוד כתיבה דעתנית שתאפשר את החזרת תרבות הוויכוח שנעלמה כליל משדה האמנות.

ואיני מתכוונת לכשלון כקוד או כמטפורה למשהו אחר, לאיזה נוסח צנוע של מצליחנות. אני מתכוונת  לדבר עצמו ממש –  לאמנים לא צעירים, לאלה שרושמים על פתקים קטנים, שאין להם אופק מכירות וקריירה בינלאומית, לאמנים שקשה לסמוך עליהם, שמבלבלים במוח, שמתלהבים מרעיונות לא ברי-ביצוע, שרוצים לעסוק בבעיות, שלהם ושל העולם. או לבעייתיים עבור המנגנון – כיום נושרים עשרות אם לא מאות יוצרים מצוינים בשולי הדרך בשלבים מאד מוקדמים, רק מפני שאין להם האישיות המסוגלת להסתדר בקפיטליזם הטפלוני המצוחצח והמנוכר, הם לא מקצוענים נעימים שווים לכל נפש. משהו בהם תובע השקעה ייחודית, פרטנית, שאינה מניה שמניבה תשואה אדירה ומהר. אבל בלעדיהם אין אמנות אלא רק שדה מוצרים מסחרי שעסוק במינוף הצלחות כנרקיסיסט שמריח את הנאדים שלו. אני מתגעגעת לשדה אמנות שכולל טיפוסים, אנשים מכל מיני סוגים. תמהונים. כאלה שמציעים מודל אמנות, אוצרות או כתיבה משוללי תהילה, לאלה שאי אפשר לייצר עבורם הנגשה כי הם בהתנגחות, לשנויים-במחלוקת.

הרי אמנות אמורה להיות חסרת סיכוי, פתטית, מגוחכת, לא יעילה, משאת נפש שמשנה את חיי הצעירים. חישבו על זה – מאירה שמש אולי לא היתה יכולה להיות אמנית בשדה הנוכחי. לא בטוח שאפילו רפי לביא, עם אישיותו הקשה, היה מצליח לטפס מעמדת האמן הצעיר לעמדת אמן מרכזי בדרישות הסף הגלויות והסמויות כיום. שניהם אולי היו נפסלים אפילו על סעיף טכני כמו אנגלית לא מספיק טובה או אסתטיקה לא מספיק צלופחית. אנשים כועסים עם פה גדול כמו תומרקין גם הם לא בטוח שהיו מסתדרים עם הנעימות בריח לבנדר ששורה כיום על הכל. ומי היה משקיע היום באביבה אורי בתחילת דרכה?

אין הכוונה לעודד אמנים לא מספיק מעניינים רק בשם איזו תקינות פוליטית, שוויוניות מדומה או פתיחות לבבית של יועצות בחטיבה העליונה. אל דאגה, אני סנובית כמו כל אחד אחר. אלא שיש להרחיב את תחום המצוינות כך שיכלול קצת יותר מההצעה הלא מספיק סנובית הנתונה כרגע, זו שמעריצה אך ורק את ערכי הווינריות, אך ורק מאשררי קונצנזוס וערכים מקובלים, ובשמם מטשטשת כל עניין אחר, מוזילה כל דבר נוסף, מסתפקת במירוץ נובורישי.

מול תפישת עולם שבעה כזאת דרושה תפיסת קונפליקט. לכן היחסים בין המרחב המוזיאלי והמסחרי צריכים להיות יחסים מתוחים, יש לפעול דוקא למען הפרדת רשויות ומתוך תחושת עימות במקום בשם סינרגיה סינתטית שהיא שם נרדף לברית אינטרסים שופעת טובות הנאה.

יש כיום מומחים לניהול קריירות, יועצי תדמית ואנשי יחסי ציבור למכביר. מה שחסר זה שלושה דברים: האחד הוא כסף הניתן לא לאמנים כי אם לאמנות. השני הוא אנשים ביקורתיים, אליטיסטים ובעלי תעוזה. השלישי הוא מפגש מכריע בין השניים, באמצעות תקנון שקוף ואתיקה בעלת גבולות יציבים, כך שיעוצב חזון שאינו ממלא את כיסו של אף אחד וגם אינו משרת את הדרמה הלאומנית, אלא מתקצב חירות, כולל חירות לדעתנות.

כמבקרת אמנות בישראל, הבחירה שלי על אודות מה לכתוב מוגבלת ביותר. אינני יכולה להמציא אמנות ישראלית היכן שאיננה, אני נידונה להגיב למצאי קיים.

* גליה יהב היא מבקרת האמנות של עיתון ״הארץ״. לצדה השתתפו בפאנל ב״בית לאמנות ישראלית״ מנהלת ארגון ארטיס ויו״ר סותביס-ישראלי רבקה סקר, מנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון פ״ת דרורית גור-אריה, האספן בנו כלב, האמן והמרצה יאיר ברק והגלריסטית נעמי גבעון. את הדיון הנחה יונתן אמיר, עורך שותף של כתב העת ״ערב רב״

6 תגובות על הצלחה, לא מצליחנות

    את מצביעה פה באומץ על הבעיה אבל להבנתי לא על הפיתרונות האפשריים.
    בתרבות (?) שמתנהלת באופן גורף כתרבות קפיטאליסטית, וזו החברה שמתקיימת פה שם ובכלל (זאתי שכותבים וקוראים אותה ברשת לפחות) לכל הדיון הזה אין הרבה משמעות. הוא תמיד יתפש וימונף כאבן נוספת בביניין של ההון הכוח והשילטון. הדגים הגדולים יותר יאכלו את הסרדינים שאוכלים את הסרדידונים והלאה והלאה וגם הדיבור הזה מתקיים כדשן למערך ההיררכי הזה. לא יהיה מפגש בין כסף "חופשי" (אין חייה כזו באמת, כסף שתפקידו לא לעשות עוד כסף. זה סתירה בהגדרה) לבין אליטיזים מעיז. האליטיסטים המעיזים יושבים בחברות פרסום למינהן, יורים ובוכים ומשלמים הרבה כסף לשרינק שלהם לטפל בעצמם על זה שהם יורים ובוכים. אפשר לקרוא להם גם אמנים מצליחים, אין באמת הרבה הבדל (בשנת 2729 – אם תהייה שנה אנושית כזו – ההיסטוריונית של האמנות תתבונן על התקופה הזו ויש מצב ממש שתתיחס לכרזות של קאסטרו בגודל בניין כאמנות של תחילת המאה ה21 וכו', יש הרבה בלבול באיך שנוח לנו לייצר הבחנות קאטגוריות כרגע)

    לא נעים להגיד אבל גם הטקסט הזה הוא חלק מהלירות ולבכות (מפסיכולוגים אני מצליח להיתחמק רוב הזמן, חוץ מאחד חמוד שהכריחו אותי לפגוש פעם והוא הקשיב וחייך ואמר לי משהוא כמו :אתה לא משוגע, אתה רק לא יודע לשקר טוב, אפשר לטפל בזה בכמה מפגשים 🙂

    למרות שגם אני זונה כמו רבים וטובים ומתבלבל ביער אני חושב שהתשובה העצובה, המפחידה והמדוייקת היא:
    you fight fire with fire ז"א הסיסמה האנרכיסטית הקיצונית. זו האמת באמת וזה מה שיקרה. לא כסף חופשי ואלטיזים מתיז.
    אש בהיכלות על סוגיהם. האפר הוא אחלה דשן.

    "כיצד למנף הצלחה" הוא אכן שם גרוע לכנס. לא בגלל הקירבה שלו לחשיבה הקפיטליסטית אלא בעיקר בגלל השבר הלוגי של הכותרת. "כיצד למנף הצלחה?" דומה למשפט "מה ההבדל בין שפן?". לכל ברור שלמנוף יש שני צדדים. בקצה הרחוק אתה מנסה לעשות משהו בעזרת כוח שאתה מפעיל בקצהו הקרוב ולכן אפילו "כיצד למנף הצלחה בעזרת שפן (או בעזרת הצלחה קודמת)" יהיה הגיוני יותר. אבל לא זו הסיבה שאני טורח לכתוב כאן. מה שהפריע לי הוא הדטרמיניזם שמופיע בפיסקה שמסתיימת במשפט "ככה זה אמור לקרות". כאילו שההכרה היא אלוהית היודעת כל. תשומת הלב של ההכרה, בעצם הפניית המבט שלה דומה למכניזם של מצלמה. גם ההכרה, כמו מצלמה, מסתכלת לכיוון אחד ועיוורת לכל השאר ובמיוחד למקום בו ההכרה/ המצלמה עצמה עומדת. ובמיוחד היא עיוורת למכניזם שבו תלמיד אהוב זוכה להכרה-פרס/הכרה- תערוכה וחוזר חלילה כך שההכרה זוכה בשלל הגדול שלה – בהכרתה שלה כהכרה טובה – בעובדה שהנה היא כל כך צודקת כי היא זיהתה את הנכון והאיכותי. זה קצת מזכיר את הטפיחה העצמית על השכם של העשירים הגדולים על שהם כל כך כישרוניים – כי הם הרי עשירים. אז זהו שלא. לא ככה זה אמור לקרות. ככה זה קורה. סתם כך. בגלל יתרון קטן זערורי בתחילת המשחק. ואם תשאלי אותי מה תפקידו של המבקר, אז מתוקף העברית שהיא דלה במילים ועשירה בהקשרים היוצאים ממילה אחת, ילך המבקר לבקר באשפתות כדי למצוא שם דברים שכדאי להביאם לכדי הכרה.

    מסכימה איתך בכל, חוץ מהתפיסה העלובה של ישראל כחזקה וככובשת, פרקטיקה מזיקה שלא מבינה את יחסי הכוחות האמיתיים בעולם האקדמי, ניאו-אנטישמי באירופה.

    נאום מרתק וכתוב היטב. מצד שני, האין זו את גליה יהב שכתבת על הקידום והניסיון האמנותי המתבצע במכון שפילמן בחסות כספו של שפילמן? (הארץ לפני כמה שבועות). ההצהרות החד משמעיות שלך נעימות לאוזן, אבל לא מדויקות. כנראה שהמציאות צבועה אפור ולא שחור-לבן. הדילמה היא אמיתית וקיימת. איך להפנות את הכסף למי שבעצם פועל גם נגדו. אין לי תשובה בינתיים…

    לי זה נשמע כמו זעקת הקוזאק הנגזל. קל לראות זאת מהדוגמאות הדמגוגיות, כפי שכבר אמר/ה ניצן,דוגמאות של המצליחים בעולם האמנות, שרובם מייצגים את אותה האסכולה האמנותית והפוליטית, להצהיר עליהם שהם גם המוכשרים ביותר, וברור שכל מי שלא הצליח, זה רק מסיבות של חוסר כשרון (כאילו שלא קיימות מאות שנים של תולדות האמנות שמוכיחות את ההפך).

    אני שומעת פחד מאבדן הבילעדיות של השולטים בשדה האמנות. חשש שלא רק האמנים שמייצגים את הדוקורינה שלהם יצליחו,ועל ידי זה להחזיק קצר את האמנים שיהיו תלויים בדבריהם.
    והכול מסתתר תחת המעטה הנאצל של ההתנגדות למסחור, שקשה למצוא אמן שלא יזדהה איתה. מעטים אמנים שאוהבים לייחצן ולהיות מיוחצנים, ואם הם היו אוהבים את זה, ככל הנראה היו בוחרים שדה אחר לעסוק בו.

    נשמע שהכותבת עיוורת לכך שהפחד שלה הוא שאכן יהיו "אמן דרוזי, אמן אתיופי, אמן ארץ ישראל השלמה ונציגי עוד כמה מגזרים" ולא כולם מאותו בית היוצר, עם אותן הדעות (הדעתניות וחופשיות כמובן) שרק אותן מותר להשמיע, ואז מותר להיות גסים וברוטליים כמה שרק רוצים, שהי, הרי אין פה חנופה כלל.

    לא אני, ולא אף אחד אחר, לא רוצים להיות מלחכי הפנכה של בעלי ההון ושל אינטרסים אלו או אחרים, מצד שני, האלטרנטיבה שעל אבדנה מצטערת הכותבת, היא פחות או יותר להיות שופר לדעותיה ודעות חבריה.

    ניעור קל של עולם האמנות אולי עלול להציף כמה אמנים פחות מוצלחים, ויותר מזוייפים, אך הוא גם יכול לתת פתח וקול למי שעד עכשיו הושתק.

    בדיוק תמר יוגב העבירה שוב היום את הרצאתה "שומרי הסף של עולם האמנות הישראלי" – http://www.maarav.org.il/archive/classes/PUItem2825.html?id=481

    וואו, אני יכול לכתוב פוסט תגובה שלם להרצאה הזאת אבל נתחיל בכמה נקודות.

    – אם רוצים ללמוד על מינוף אין כמו סירטון האנימציה הזאת על משבר הדיור בארה"ב https://www.youtube.com/watch?v=bx_LWm6_6tA

    בתחילת ההרצאה גליה תוהה קצת מה היא עושה שם ואיך הוזמנה… – אם באמת היו לה ביצים אזי הייתה מנצלת את הבמה ושותקת במשך 15 הדקות שהוקדשו לה (ואז אולי הייתה מפרסמת את דבריה שחור על גבי לבן או ע"ג פקסלים) אם כבר במומה יש תערוכה קבוצתית בעקבות 4:33 של קייג, http://www.moma.org/learn/moma_learning/blog/is-this-a-social-experiment-performing-john-cage ומרינה מלמדת את גאגא (ואותנו לשתות מים… http://www.theguardian.com/artanddesign/video/2014/may/12/marina-abramovic-method-video )

    ועוד משהו לסיום בנתיים – גליה גומרת ב"כמבקרת אמנות בישראל, הבחירה שלי על אודות מה לכתוב מוגבלת ביותר. אינני יכולה להמציא אמנות ישראלית היכן שאיננה, אני נידונה להגיב למצאי קיים." – מממ בשנתיים וחצי האחרונות גליה לא ממש הרבתה לסקר את הגלריות האלטרנטיביות, שיתופיות, אוונגארד, מחוץ לת"א, לא צריך הרבה – מספיק לפעמים פסקה שתיים בכתבה בשביל להראות קרן אור בשוליי השיח… (וראוי לציין לטובה את הפרוייקט סיקור תערוכות הגמר שהיא דבקה בו בשנתיים האחרונות, למרות שהטרנד הזה גם הוא חלק מהתופעה והתרבות (הראליטי) הנוכחית שלנו, של "כוכב נולד" (אם כבר התחילה היום עוד עונה של הישרדות ובחמישי האחרון עלתה התערוכה "artist at work" בגלריה פי-8 (עם הוידאו "ארט סטאר")
    https://www.facebook.com/events/801678929860830/?ref=br_tf

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.