הוכרזו עשרת הזוכים בפרס האמן הצעיר מטעם משרד התרבות והספורט לשנת 2013

לי אורפז, יעל אפרתי, נדב בן נון, אורן הופמן, מתן ישראלי, ליאב מזרחי, מירב סבירסקי, הדס סט, תומר קאפ ואריאל קן, יתחלקו במענק בשווי 100 אלף ש"ח הפרס המוענק מדי שנה לאמנים המצטיינים שבין הגילאים 27 עד 35. בועדת השיפוט בפרס ישבו גב' מירה לפידות, גב' עדנה מושנזון, מר רמי מימון והגב' עידית עמיחי כמשקיפה […]

לי אורפז, יעל אפרתי, נדב בן נון, אורן הופמן, מתן ישראלי, ליאב מזרחי, מירב סבירסקי, הדס סט, תומר קאפ ואריאל קן, יתחלקו במענק בשווי 100 אלף ש"ח הפרס המוענק מדי שנה לאמנים המצטיינים שבין הגילאים 27 עד 35.

בועדת השיפוט בפרס ישבו גב' מירה לפידות, גב' עדנה מושנזון, מר רמי מימון והגב' עידית עמיחי כמשקיפה מטעם משרד התרבות והספורט. לפני חברי הוועדה הוצגו 131 תיקי עבודות.

נימוקי שופטים לבחירות:
לי אורפז: בחירת הדימויים בעבודות של לי אורפז  הם ביטוי למאמץ הסיזיפי של הצילום ללכוד את המציאות. הדימויים החמקמקים של התצלומים ושל  עבודות הוידאו שלה, המקיימים תדיר את המתח שבין הדימוי הנייח לדימוי הנע, מסרבים להתקבע במציאות – ארמון חול, הבהוב של מגדלור, ברבור קרח, זיקוקי דינור, מופיעים ונעלמים ״כלא היו", כשם אחד ממיצבי הצילום והוידאו שלה, משאירים רק את הזיכרון שלהם בחלל. הצילום של אורפז המבקש להתמודד עם העלמות הזיכרון, גם זה האישי, מעצים את המסתורין של העולם.

יעל אפרתי: ייחודה של עבודתה של יעל אפרתי הוא ביכולתה לתרגם את חומרי המציאות היומיומית, הספציפית והלוקאלית מאד, לשפת פיסול פוסט מינימליסטית עדכנית, ששורשיה באמנות שנות השבעים הישראלית והבינלאומית. עבודותיה עוסקות בתיעוד, בשחזור, שימור, איחוי, בנייה מחדש ופירוק, כפעולות ממשיות וכפרקטיקות פיסוליות, ומצויות במתח שבין צילום לפיסול.

נדב בן-נון: עבודותיו של בן-נון מתקיימות במרחב שבין הקולנוע הניסיוני לוידאו-ארט. הן חריגות, חצופות ורעננות ועוסקות בנושאים כמו זהות מינית, יחסי הורים ובנים, היסטוריה לאומית, פסיכואנליזה ואקטואליה. סרטיו הם מעין קולאג' הנע בן חמור הסבר לבידורי ולשעשוע. אימה, סירוס, הומור ומלנכוליה מאכלסים עולם לא יציב וחסר גבולות. מונח הבית בסרטיו מנקז לתוכו אינסוף משמעויות ומנהל דיאלוג עם המרחב הקולנועי, השפה והמיתוסים התרבותיים המובנים לתוכו, כשהוא מייתר את הצורך בהיאחזות בנרטיב ומאפשר להתמסר לבדיה, לפנטזיה ולסטיה.

אורן הופמן: אורן הופמן עוסק בעבודתו בפער שבין הראיה האנושית לבין זו של המצלמה – ביחס שבין מראית העין למראית האין. הכתם העיוור של הצילום הופך בעבודתו לדימוי העיוור. עבודתו מקיימת מערכת יחסי גומלין עם המצלמה כרואה ומראה את מה שלא נראה אחרת. מה שמוצג לעין המצלמה הם אוביקטים פיסוליים, אסמבלז׳ של חומרים וחפצים הנבנים על ידו  ו״מתועדים״ עבורו על ידי המצלמה. עבודותיו המתארגנות בסדרות מתייחסות בקריצה לצילום הטיפולוגי, כמו גם לתפישה המסורתית של צילום כלוכד רגע מסוים מחד, ונמנעות במודע משימוש בטכנולוגיה דיגיטאלית מאידך.

מתן ישראלי: קו התפר בין מזרח ומערב ירושלים הוא המרחב הגיאוגרפי והרעיוני בו פועל מתן ישראלי. עבודתי מציעה אלטרנטיבה ליחס הממסדי-ממלכתי למרחב עירוני זה: הוא מחבר בין תושבים במקום בו ההפרדה מובהקת ומכוונת (כמו בניית מדרגות קיארה על החומה שבין מורשה המערבית למוסררה המזרחית, כקיצור דרך בין ביתו לבית אהובתו בעיר העתיקה – מחווה רומנטית שהייתה לנתיב מעבר פונקציונלי ששימש אלפים), מציף את ההיסטוריה המודחקת של שכונת מוסררה (כמו בחנוכת דרך הפנתרים השחורים שכללה הענקת שמות לסמטאות חסרות שם בשכונה). עבודותיו מציעות מודל ייחודי של אקטיביזם אמנותי – חברתי: קונקרטי וישיר של 'פעולה בעולם' ובה בעת מורכב, מלא הומור, פיוטי ופוליטי.

ליאב מזרחי: ליאב מזרחי הוא אמן ומורה אשר מחלק את העשייה שלו גם כאוצר עצמאי.  לעיתים קרובות מלאכת האוצרות של מזרחי הופכת להרחבה אסטטית ורעיונית ליצירותיו שלו.‎ בין שני כובעים אלו ממזג מזרחי בין ידע חזותי ואיקונוגרפי הקשורים בתולדות האמנות לבין העיסוק בשוליים ותת-‬תרבות. ‎עבודותיו מגוונת וכוללות פרקטיקות עבודה שונות: רישומי פיח,‬ ציור בחומרים שונים,‬ יצירת אובייקטים פיסוליים וכתיבה ‎ועוסקת בתחושות של נידוי, חוסר שייכות,‬ הומור אלימות,‬ מוות ותשוקה מינית.‬

מירב סבירסקי: עבודותיה של מירב סבירסקי רוחשות תנועה: אם כוריאוגרפיה מורכבת של רקדניות המניחות ומפרקות אריחי ריצוף; תנועה מכאנית פשוטה של חוט הנע סביב גלגלים ומתווה רישום עדין; קיר לבנים "נושם" או מחול סיסים על תייל. עם כושר המצאה, רגישות גבוהה ובאמצעים מגוונים (וידיאו, פרפורמנס, פיסול) יוצרת סבירסקי עבודות (או מעין 'מופעים') המחלצות קסם עדין מתוך היומיומי.

הדס סט: עבודות הצילום והוידאו של הדס סט הן עבודות עדינות ומינוריות המבקשות מהצופה בהן שקט וזמן צפייה, הן מציעות לצופה בהן את ההתבוננות כדימוי מפתח, כאשר הקונפליקט המתקיים בהן נע במאזן הכוחות שבין הדימוי לאור המאפשר אותו. לעיתים מנכסת סט דימוים קיימים ומשחקת בהם ודרכם עד לכדי יצירת דימוי אורגני חדש, יחד עם זאת כאשר סט מצלמת, היא אינה מציעה ייצוג של מציאות אלא אלטרנטיבה למבט הישיר, חיפוש אחר מבט חדש כאופציה ליצירתו של סיפור.

תומר קאפ: הצילום של תומר קאפ מתייחס  לסביבה  הבייתית המיידית שלו, וליחסים של  הדמויות  המצולמות אל החלל בו הן נמצאות,  תוך עיסוק בשאלות של התערות, שייכות, הגירה, זהות והזדהות.   אף כי נקודת המוצא לעיסוקו בנושאים אלה מעוגנת באופן מוצהר  בביוגרפיה המשפחתית  שלו, כבן למשפחה רב תרבותית, הצילום שלו מחבר בין האינטימי לבין   האנונימי, בין צילום נארטיבי, אישי לבין פורמליזם מוקפד.

אריאל קן: סדרות התצלומים ועבודות הוידאו של אריאל קן מתאפינות בזווית ראיה מיוחדת הן על המציאות הפיסית והן על זו הוירטואלית מבט אופקי או מבט על מרוחק חושפים בעבודתו באופן פרדוקסלי פרטי פרטים מתוך המציאויות בהן הוא מתבונן ובונים עולם ויזואלי מרתק ושלמות חזותית. תוך שמירת המתח שבין המבט הממושך והממוקד במציאות אורבנית קונקרטית   (פרוייקט מתמשך של צילום ככר אלברט בתל אביב) לאי המבט, המנכס את המבט האנונימי של  לווין (תצלומי אתרי צילום של ברנד והילה בכר מתוך google earth ובאמצעים דיגיטליים מוחזרים אל הדימוי הוירטואלי ערכיו של הצילום המסורתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.