כְּשֶׁצָּעַדְנוּ שׁוֹתְקִים (לְרֶגַע, שׁוֹתְקִים לְרֶגַע)

מתוך גיליון "עיר עולם"

שירה גלזרמן, החשיכה, 2012. עיפרון על נייר, 14/29 ס"מ

כשצעדנו שותקים (לרגע, שותקים לרגע) 

במישור נמוך הרוח של רחוב קרליבך,
ואנשים וחזיתות בתים סיפרו את עצמם בקול רפה, מונוטוני,
השפלתי מבט לוודא שאני לא צועדת על כתם חלקלק כלשהו
(ומה על כל הצעדים שעשיתי בלי לוודא),
האספלט שעט מתחתי, בחריצים זהרו פתיתים שנשרו מתחפושת
וכתם גדול של קפה שהוטח מזמן וחתיכת חוט לבן דק
שוודאי נמשך ממכפלת של איזה בגד,
ובעיקר שברים בזפת, סדקים ושברים,
כל זה היה קרוב, מתחת לרגליים, וחלש על הסמטה והלאה ממנה
למגרש חניה שמאחוריו עוד מגרש ועוד מגרש,
ואין פודיום לטפס עליו ולעמוד ולהגיד, בני-אדם. עצירה היא סדק.

הלכתי והייתי הולכת עוד לולא הגשם שבחש דייסות ערמומיות.
אני הלכתי בעולם ברגליים ממש, והבדידות דבר נתון, דבר נתון.
אם הייתי סבתי הייתי יושבת על הארץ ומייללת כמוה בתשעבב: לא עלי.
עוד מעט יהיה רחוב שאכיר עד שלא אכיר ואני אלך בו זרה בכוח,
אל תיגע בי, אבל הרחוב קטן ומתעקל כמו זרוע זרה על עורף.
השמים יהבהבו בסגול חולני כאילו כל העולם פרבר של מסיבה גדולה
מעבר לבלוק של העובדים הזרים. או הפליטים. או המסתננים. או פחוסי הפנים
המדרדרים מלים כאילו שפה אינה אלא שמות לוואי, אימות קריאה, אותיות חיבור.

הגשם מחריש הכל, למעט חבטות של דלת מכונית הממאנת להיסגר.
הרחוב עולה יורד בבכי התינוקות.
מכל כיוון ובו בזמן, רחוק מדי, מחוץ לתחום, מכל כיוון.
רדאר קדום בולש אצלי אחר הקול, מורה לקום, למצוא,
מכאן והלאה סיפורים.
אתמול היה זה קול אשה. שעה עלה ירד בכיה
עד שהוסה בקול נמוך, זהיר ומרוחק.
בכי נשים דורך תלב, אינו מזעיק.
בכי תינוקות מכה, מכה, מכה.
מכל כיוון ובו בזמן, רחוק מדי, מחוץ לתחום, מכל כיוון.
יולנדה מלפפת משפטים סביב בנה, השער לביתם חורק.
מזלג נוקש צלחת, שלשלת ברזילים נגררת לאטה.
אוושת צמיגים בדרך הראשית, טפיחת האצבע  במקלדת.
מעבר לחומה לבן רודף שחור, והשחור עונה לו במעוקם,
"חלאס, חלאס, אתה רוצה טו קאם".