הפנים הכלואות במיכל

אף שהוציאה עד כה רק כותרים ספורים, הוצאת "סמטאות" הצעירה מתחילה להזכיר את הרעננות שהביאה הוצאת "בבל" לעולם הספרים הישראלי בסוף שנות התשעים. "בבל" הייתה אז הוצאה צעירה שתרגמה לעברית ספרות עכשווית לצד כתבי אדריכלות קלאסיים. דרכה הכרתי סופרים כמישל וולבק, ז'ורז' פרק וסם שפרד, ומאוחר יותר דרור בורשטיין, אסף שור ויו נסבו, לצד אדריכלים-תיאורטיקנים כאדולף לוס, לה קורבוזיה ורם קולהאס, שכתביהם תורגמו לעברית לראשונה ע"י ההוצאה. אולם תרומתה של "בבל" לעולם הספרים הישראלי לא הסתכמה רק בתכנים. "בבל" הציגה מראה חדש – עיצוב עדכני, נקי ונעים המאפיין את ספרי ההוצאה גם היום, וריענן בזמנו את קטלוג הרפרודוקציות המתחלפות של אדוארד הופר והפוסט-אימפרסיוניזם הצרפתי שחלש על שוק הספרים באיחור אופנתי של כמעט מאה שנה.

גם אם בשלב זה עוד מוקדם לדעת איזו השפעה תהיה ל"סמטאות" על עולם הספרים המקומי, ניתן לומר שלפחות בחירות התרגום החדשות ועיצוב הכריכות היפה שאפיינו את "בבל" מאפיינים גם את ספרי ההוצאה החדשה, שעל הכותר הראשון שהוציאה – ספרו של הסופר הנורבגי שֶל אסקילדסן  "רשימותיו של תומס פ' למען הכלל" – כתבתי פה לפני כמה שבועות. את הביקורת על ספרו של אסקילדסן פתחתי בהתייחסות לכריכה המעוטרת בציור של מאשה זוסמן, ואת הביקורת על "זעם" – ספרו של הסופר הארגנטינאי סרחיו ביסיו שיצא לאחרונה, אני רוצה לפתוח בהתייחסות לכריכה המעוטרת בציור של נעמי מנדל. זהו דיוקן עצמי. מנדל מציירת את פניה שאינן מביטות אליה ואל הצופה דרך מראה רגילה או תצלום, אלא משתקפות בזכוכית של צנצנת גבוהה או כלי קיבול דומה. המיכל מלא בחומר בצבע חום (או שמאחוריו ניצב לוח בצבע כזה), הצובע את הפנים וסביבתן בגווני ספייה חומים-אדמדמים. מאחר והזכוכית אינה ישרה ושטח הפנים שלה אינו אחיד, הפנים המשתקפות נשברות, מוסטות ומוכפלות והופכות למעין קליידוסקופ – או אולי חדר מראות סגור – המפרק ומרכיב מחדש את חלקי הפרצוף השונים. גוון הספייה השולט בכל חלקי הציור יוצר ריאליזם עכור משהו, פרטני ומדויק ובו בזמן כתמי ומרוחק.

כמו במקרה של זוסמן ואסקילדסן, אני כותב על הדימוי של מנדל מפני שהוא יפה אבל יותר מכך משום שמסגרתו הפנימית של הציור הולמת את מסגרתו הפנימית של הסיפור שאת כריכתו הוא מעטר. כליאת הפנים במיכל מעוות פרופורציות היוצר ריאליזם עכור וקלאסטרופובי מאפיינת גם את הסיפור היפה, המותח והקולח של ביסיו – סופר ארגנטינאי מצליח ופורה יליד 1956, שלצד פרוזה ושירה עוסק גם בכתיבת תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה, וזהו ספרו הראשון המתורגם לעברית.

כריכת "זעם" - ציור - נעמי מנדל

קשה להגדיר את "זעם", שפורסם בשנת 2004, תורגם לשפות רבות ואף עובד לסרט בבימויו של הבמאי המקסיקני גיירמו דל טורו. זהו רומן מעמדי-חברתי שכמעט אינו יוצא מגבולות בית אחד, סיפור אהבה טלנובלי שברוב הזמן חסר כל קשר אינטימי, מותחן ללא תעלומה וללא בלש, וסיפור אירוטי עם מעט מאד סקס. הוא נפתח בהצעה למין אנאלי המותירה את הקורא בציפיה (נכזבת), לאורך כל הספר, ממשיך בתיאור חייהם חסרי המוצא של בני המעמד הנמוך בבואנוס איירס ומסתיים ברגע קטן של אושר מר-מתוק, שכמובן לא יגמר טוב. ביסיו כותב באופן ממזרי ושותל ברבים מן הפרקים רמזים לבאות, אך רמזים אלו – ולמעשה, אפילו עצם היותם רמזים – מתגלים ומתפענחים פעם אחר פעם רק בדיעבד.

גיבור "זעם" הוא חוסה מריה – פועל בניין עני מן הפריפריה העובד בפרויקט בנייה בבואנוס איירס, שאליה הוא מגיע מדי בוקר בנסיעה ארוכה מדירת דודו. בתור לתשלום על מצרכים לארוחת הצהריים של הפועלים נתקל חוסה מריה ברוסה – עוזרת בית צעירה העובדת ומתגוררת בוילה גדולה של זוג נשוי עשיר, מבוגר וזועף – והשניים מתאהבים. הם יכולים להרשות לעצמם להפגש רק בסופי שבוע, במלון זול המשכיר חדרים לפי שעות, ורק  כשמעסיקיה של רוסה נוסעים לחופשה מתאפשר להם לראות זה את זו מדי ערב. יום אחד רוצח חוסה מריה את הבוס לאחר שזה פיטרו והשפילו. בפגישתו עם מריה בערבו של יום הוא מתנהג כרגיל ואינו מסגיר דבר. חזרתם המוקדמת של בני הזוג מן החופשה בעיצומה של ארוחת הערב הזוגית מאלצת את רוסה לבקש מחוסה מריה להסתלק, והוא, בשבריר שנייה של מחשבה על האפשרויות העלובות שעומדות בפניו מחוץ אם יצא לרחוב ויתפס, בוחר להיעלם לא דרך יציאה מן הדלת האחורית אלא בהסתגרות בקומת הגג של הווילה הגדולה והלא-מנוצלת. מרגע זה הופך רומן הנעורים לדרמת פשע פסיכולוגית. רוסה אינה יודעת שאהובה נמצא במרחק מטרים ספורים ממנה ונותרת שבורת לב מהיעלמותו. הוא מצדו מסגל לעצמו מיומנויות הישרדות ומעקב של רואה ואינו נראה בבית הגדול, בולש אחר כל צעד וכל התפתחות, אוכל את הלב כשרוסה פוגעת או נפגעת, מחסל חשבונות עבורה מבלי שתדע כי ידו בדבר, וכעבור שנים אף מכיר באבהותו לילד שכלל לא נולד מזרעו.

כאמור, ביסיו מעצב את העלילה בממזריות. הוא מדלג במיומנות בין ז'אנרים ספרותיים, מציג את מצבה החברתי והכלכלי של ארגנטינה דרך הדמויות הספורות שמאכלסות את הבית, ואת המניעים והמאפיינים של הדמויות דרך מצבה החברתי-כלכלי של ארגנטינה, החודר לבית דרך החלונות, תוכניות הטלוויזיה, שיחות הטלפון והמבקרים שמגיעים. דילוגים סגנוניים וזמניים שכאלה עשויים להוביל בקלות לקריסת העלילה, אולם במקרה של "זעם" הם דווקא מוסיפים לה אמינות הנובעת מן הקו הריאליסטי, החי וישיר אך עכור ומשובש כמו כריכת הספר, שנשמר לכל אורך הסיפור. הריאליזם הסוחף של "זעם" הוא גם הגורם שמאפשר לקורא לקבל תופעות שבספר אחר היו גורמות לקורא להשליך את הספר. רצף המשפטים השמאלצי "היא אהבה להיות איתו. הרגישה מוגנת. נראה לה שיחד הם יכולים לטרוף את העולם", שבכל סיפור אחר היה נראה כקיטש דל וריקני, אינו מעורר הפעם זעם שכזה, לא על הקיטש וגם לא על ההזדהות הנוצרת כמעט מן ההתחלה עם גיבור שבסופו של דבר אינו אלא רוצח סדרתי.

חוסה מריה אינו רוצח סדרתי במובן האמריקאי-חולני-משועמם של המובן. הוא אינו וודי הארלסון וג'ולייס לואיס מן הסרט "רוצחים מלידה", היוצאים למסע הרג חסר תכלית, אלא רוצח של כבוד שמעשיו נובעים ברגעים של השפלה העולה על גדותיה. תחילה זהו כבודו שלו, פועל בניין בודד שההשפלות שהוא סופג ממרותם של מנהלי עבודה ובני עשירים עולות בשלב מסוים על יכולת ההבלגה (המוגבלת) שלו – ובהמשך כבודה של חברתו רוסה – שמעצם היותה צעירה, ענייה ויפה נתונה להטרדה וניצול מצד גברים עשירים. אף שכל הרציחות מתבצעות בתגובה לעלבון והשפלה לא צפויים, אף אחת מהן אינה נעשית באופן ספונטני. הן מחושבות ומתוכננות, מאפיין שלכאורה עומד בניגוד לביצוע הידני המתפרץ שלהן (חניקה במקרה אחד, הטחת הראש בקיר במקרה אחר), ויוצר שילוב מסוכן וחסר מעצורים של זעם וקור רוח – דם חם אבל כבוש, לפחות עד שתקרה בפניו ההזדמנות ה"נכונה" להתפרץ. במילים אחרות, הזעם של "זעם" אינו התפרצות רגעית אלא רגש קיומי. זהו זעם חברתי גם אם הוא מסתכם במעשיו של אדם אחד, שחוסר יכולתו להיחלץ מביא בסופו של דבר לקריסה עצמית בנאלית ונטולת כל זוהר, המסתיימת בסצינה פסאודו-נוצרית גאולית ומרירה.

זעם – סרחיו ביסיו
תרגום מספרדית: שוש נבון
הוצאת סמטאות, 240 עמ'
מחיר קטלוגי: 89 ש"ח