אי-אפשר לתרגם שנגרילה

הצלמת אורית רף מנסה להציל את הפראיות ועושה זאת דווקא בפעולה הנדמית כמנוגדת לה בתכלית. במקום לחלום על טבע לא נגוע, היא נוגעת, שוב ושוב.

(1)"…for a horizon is always a horizon of the same"
ברוכים השבים.
לשנגרילה אי-אפשר להגיע, רק לחזור. בגן העדן עלי אדמות הירוק ירוק מדי; הדימוי מאיים להתפקע, ממשותו מבשרת קריסה קרבה, המתחדדת ביחס ישר ליכולת הפיתוי שלו. ההזמנה להיכנס (מחדש) אל שלמות קדמונית מעוררת חרדת מוות שהופכת באבולוציה מהירה לטרדה אובססיבית, פעולה חזרתית במרחב (דימוי) קונקרטי, כזו שאין לה תכלית שניתן להצביע עליה, שאינה נתונה בליניאריות כי אם במעגליות –  במהלכה מתחלפים המסמנים אך נשארת התנועה. רף עוסקת בפעולת שימור של המקום שאין לו מקום. בדקדקנות היא מסתובבת סביב האחר המוחלט, מושיטה יד, מוחקת, מעמיקה רוויה, מלטשת. בכף יד גדושת סוכר היא ממתיקה את הים. מלאכת הסימפטום מייסרת כשם שהיא מענגת.

אורית רף - תצלום מתוך "שנגרילה"

אורית רף - תצלום מתוך "שנגרילה"

מה משתמר בשימור? ומה יש לשמר בגלויה? האין הגלויה מעשה השימור עצמו? הגלויה משמרת את הגלוי אך צופנת בתוכה גלות, את גלותה שלה. העמידה מול מה שאמור היה להוות אחר/אחד מוחלט (הכי קרוב לָבֵּיתי, הכי רחוק מהבית) מתישה, משום שאינו מפסיק לייצר עוד. את העודפות יש להכניס חזרה לתוכו, כדי שיוכל להישאר באחרותו/אחדותו המושלמת (יעיל כמו לשפוך נהר למבחנה). כך הבריכה כבר אינה כה צלולה כפי שנדמה היה בפגישה הראשונה עם הדימוי, יש להעמיק את צלילותה, את כחול השמיים, את ניקיונו המבהיק של מעקה המדרגות. יש להפוך את האחר/אחד ליותר ויותר כזה עד שאי-אפשר לומר אפילו עודפות. העודפות כבר גדשה את המלה "עודפות", השימוש בה מחייב למצוא מלה חדשה שתנסה להכיל אותה עד שתתפרק גם היא, אולי שנגרילה.

ב-1939 פרסם ג'יימס הילטון את Lost Horizon בכריכה רכה (2). שנגרילה הגיעה היישר מבריטניה והודבקה לממלכת מזרח רחוק אבודה. משם בסיבוב צפוי, חזרה מערבה, לבתי מלון, רשתות ספא ושיטות הרזיה. הילטון יצא לחפש אחרוּת ומצא את עצמו, מתפרט לשיחים גזומים, לשבילים מסומנים ולמפלים מלאכותיים. הטבע הפראי שובץ בטביעות אצבעותיו מרגע שנהגה במחשבתו.
"הו, אדם, יהא אשר יהא מחוז מושבך, יהיו דעותיך אשר יהיו, הקשב: הנה סיפור תולדותיך כפי שאני קוראו – לא בספרי רעיך – בני-האנוש המכזבים, אלא בטבע שאינו משקר לעולם. כל שיבוא מן הטבע, אמת יהא; לא יהא מן הסלף אלא במה שאערב בו משלי שלא בטובתי" (3).

אורית רף - תצלום מתוך "שנגרילה"

אורית רף - תצלום מתוך "שנגרילה"

בהיתקלות בגוף זר, באחדות מגובשת ולא מוכרת בעלת חוקים פנימיים לא ידועים (ואולי חסרת חוקיות כלל), נוהג רובינזון קרוזו (4) בנוירוטיות אנושית בריאה ומתבקשת – הוא מתחיל לסדר. קרוזו מארגן נרטיב לא רק באותו חוץ זר שנתקל בו, אלא גם בתוכו פנימה, במה שהופך לָזר המוכר, ל"מאוים" בלשון פרוידיאנית (5). אותה אינטימיות מקודשת מופרעת כשנתקלת בחוסר המובן של התגלגלות קרוזו לאי, והוא, בתגובה, מחזק את אמונתו בגורל. הגורל מסדר את האירועים הבדידים, המקריים לכדי נרטיב, שעשוי להיות פרטי או קבוצתי, באופן שמייצר עומק. הדברים אינם כפי שהם, נבראת חלוקה לנראות ולממשות, כאשר לכל אירוע נתפס יש "מתחת", מעין תת-מודע היסטורי. חוסר הבנה במערכת כזו הוא תמיד חוסר הבנה יחסי, אף פעם לא אי-קיום של מובן באשר הוא.

יש להחליף שנגרילה ב"שנגרילה"; האחר הוא לכל היותר נוכרי (6).

רף מנסה להציל את הפראיות ועושה זאת דווקא בפעולה הנדמית כמנוגדת לה בתכלית. במקום לחלום על טבע לא נגוע, היא נוגעת, שוב ושוב. במקום לשחזר בתולין אבודים היא חודרת אל פני השטח של הדימוי, לעתים בעדינות, לעתים באגרסיביות. זו אותה אירוניה פנטסטית שבודריאר מתאר כאשר הוא מצייר את פניו האילמים של ההמון: "אירוניה של נאמנות מזויפת, של עודף נאמנות לחוק, חיקוי של סבילות וצייתנות שבסופו של דבר היא בלתי חדירה, ושמבטלת בתגובה את החוק השולט…" (7). רף שומרת על חוסר הפשרה של הדימוי בכך שבניגוד לקרוזו אינה מייצרת הבדל, רק תוספת, פרשנות על פרשנות, דחיפות: "…מתוך אלרגיה לסימון, למסר, לקוד ולכל הקטגוריות של המפעל הלשוני, מתוך התכחשות לכל זאת רק למען קריסתו פנימה של הסימן בתוך המקסם…" (8). רף אינה מנסה לייצר את עצמה כסובייקט המתבונן החוצה אלא כמבט הכלוא בפנים, תמיד בפנים. רגע הצילום מתייתר – איזה רגע מכריע יש במקום שאין בו זמן? (9)

אורית רף - תצלום מתוך "שנגרילה"

אורית רף - תצלום מתוך "שנגרילה"

רף נוטלת ללא רשות (appropriates) ועושה את המעשה ההולם (appropriate) (10). היא לא מנסה לחמוק מהמישור החלק אלא הופכת לחלק ממנו. היא יודעת שהדרך לקריסת הדימוי אינה בהשתחררות ממנו אלא להיפך – בשימוש מוגזם בו, בדחיפתו לקצותיו באינרציה המייצרת חריגה. זו פעולת התגרות לשמה, טרור קטן המתרחש בגבולות הדימוי הקיים ומייצר אותו מחדש כדימוי מיתי או כסימולקרה. "אלימות גרעינית ובעלת מסלול מעגלי, אלימות בעלת שאיפה והיקסמות, האלימות של הריק…" (11). רף מקפיאה את מה שכבר מת, משבשת את המלוח האינסופי במתיקות זעירה, מתקנת את מה שאין לו תקנה.

רק מחיצת זכוכית מפרידה בין התפרצות העלים לבין הכריות המנומרות שהונחו על הספה ביד מדייקת, נעלמת.

המאמר מופיע בספר האמנית של אורית רף "שנגרילה"
תערוכת תצלומים מתוך הספר הוצגה בחודש שעבר בגלריה נגא בת"א

הערות:
1: Derrida, Jacques. "Violence and metaphysics" in Writing and Difference. London and New York: Routledge, 2009, p.118.
המשפט ממנו לקוח הציטוט במלואו: "The infinitely-other cannot be bound by a concept, cannot be thought on the basis of a horizon; for a horizon is always a horizon of the same, the elementary unity within which eruptions and surprises are always welcomed by understanding and recognized."
עוד על מושג האופק אצל דרידה ראה "תוקף החוק" בתוך בנימין, ולטר. לביקורת הכוח ודרידה, ז'אק. תוקף החוק. תל אביב: רסלינג, 2006, עמ' 86-91
2: המהדורה הראשונה פורסמה ב-1933 ובמשך זמן רב נחשב Lost Horizon בטעות כספר האמריקאי הראשון בכריכה רכה. ספר הכיס האמריקאי הראשון בתפוצה המונית היה דווקא ספרה של Pearl S. Buck, שנקרא, למרבה האירוניה, "The Good Earth".
3: רוסו, ז'אן ז'אק. "על המקור והיסודות לאי השוויון בין בני האדם", בתוך מאמרים. ירושלים: מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1992, עמ' 122.
4: Defoe, Daniel. Robinson Crusoe. Hertfordshire: Wordworth Classics, 2000.
5: "המאוים" (das Unheimliche) בתוך: פרויד, זיגמונד. מעבר לעיקרון העונג ומסות אחרות, תל אביב: דביר, 1999, עמ' 7-30.
6: הנוכרי (xenos) כמצוי במרחב האתי-חברתי בכפילותו כ-hostis: אורח ואויב. הוא מובחן מן האחר המוחלט, הפרא המסולק, ההטרוגני. ראה דרידה, ז'אק. על הכנסת האורחים, תל אביב: רסלינג,2007.
7: בודריאר, ז'אן. "בצילו של הרוב הדומם" מתוך מכאן, כרך ו', דצמבר 2005, עמ' 181.
8: שם, עמ' 182.
9: דימוי הגוף נתפס הן כמקור, כמוצא ראשוני והן כאופק עתידי, כאוטופיה. הוא תמיד חומק מן ההווה. ראה וו.ג'יי.טי מיטשל, "נוף קדוש: ישראל, פלסטין והישימון האמריקאי". תרגום: רונה כהן. רסלינג, 2009, ע"מ 55-84.
10: גם אצל היידיגר נמצא קרבה בין שני הקצוות, לכאורה, הללו; במחשבה על האירוע (Ereignis) ישנה כפילות– מה שהולם ((eigen מחד גיסא, ולקיחה בלתי הולמת (Enteignis) מאידך גיסא. כלומר, האירוע נפתח לניסיון אך מתנגד להבנה. ראה בוראדורי, ג'יובנה. פילוסופיה בזמן טרור: שיחות עם הברמאס ודרידה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004, עמ' 104.
11: בודריאר. עמ' 191.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.