ערב רב מודפס

  • בית ספר אחר לאמנות אחרת

    בית ספר אחר לאמנות אחרת

    “עבורי, בית ספר לאמנות הוא מסגרת להכשרת יוצרים עצמאיים שפועלים מחוץ לזרם המרכזי ומחוץ לשדה האמנות המקומי, שלא מעניקה רק הכשרה מקצועית. המטרה היא לעודד יוצרים לפתח קו מחשבה עצמאי ושפה אמנותית אישית, דברים שאינם מנותקים מאמירה, שכן מעולם לא תפשתי את הצורה כנפרדת מתוכן. האמצעים (מדיה) הם כלים לביטוי עמדה ביקורתית, לשיקוף ולייצוג של “חומרי” מציאות.”. הדס עפרת מתוך גיליון 09 במהדורת הדפוס של ערב רב

  • מימין נוף קרחוני של חארקוב, משמאל חולות נתיבות

    מימין נוף קרחוני של חארקוב, משמאל חולות נתיבות

    “מדוע נדרשת יוזמה פרטית כדי לעשות את העבודה שמשרד העלייה והקליטה ממילא מתוקצב לבצע? הכסף קיים, אך הוא מחולק במענקים חד פעמיים שניתנים על פי ציון ועדה, כאילו ההון כבר הומר והחסם הוא רק כלכלי. אלא שהחסם העיקרי הוא לשוני, מוסדי, תרבותי. בלי תיווך, המענק דומה לשטר זר שאיש אינו מכבד בקופות הגלריות”. ורה גייליס מתוך גיליון 09 במהדורת הדפוס של ערב רב

  • “אז אולי תהיי מורה”

    “אז אולי תהיי מורה”

    “אמהות והוראה הלכו יחד באופן טבעי כחלק מהיומיום והפרנסה, ואמנות היתה, כביכול, פריבילגיה. אבל ככל שנעשיתי אמנית, כך נעשיתי מורה. ככל שהתפתחתי כאמנית יוצרת, כך התפתחו ההוראה והיכולות שלי ללוות תהליכי יצירה, להבין ולתווך אותם”. איילת השחר כהן מתוך גיליון 09 במהדורת הדפוס של ערב רב

  • צילום, זכויות אדם ודמוקרטיה במשבר

    צילום, זכויות אדם ודמוקרטיה במשבר

    “בעידן של תקשורת המונים, רשתות חברתיות ובינה מלאכותית, הדימוי הצילומי הוא שותף דומיננטי במאבק על דעת הקהל ועל המצפון הציבורי. בתוך שדה רווי מניפולציות ודימויים ריקים, יש מקום לדימוי מצולם שדורש מהצופה לעצור, לחשוב ולהגיב. ברגע זה עשויה פעולת הצילום להפוך לפעולה של תקווה, התנגדות ותיקון”. דוד עדיקא מתוך גיליון 9 במהדורת הדפוס של “ערב רב”

  • ללמוד וללמד אמנות בזמן ג’נוסייד: מחשבות ממדרשה בוערת

    ללמוד וללמד אמנות בזמן ג’נוסייד: מחשבות ממדרשה בוערת

    “כאשר מציאות של דיכוי ורצח עם נוכחת מחוץ לכיתה, אי אפשר להעמיד פנים שהיא אינה משפיעה גם על מה שמתרחש בתוכה. האמנות לא בהכרח מציעה פתרונות, אך היא כן מאפשרת מקום שבו ניתן לשאול, להקשיב, ולהגיב באופן אחר. אני כותבת מתוך תחושת בעירה אישית, מתוך קושי גובר לשאת את הדיסוננס בין מה שאני חווה כעוולה ברורה לבין האיפוק, השתיקה או ההימנעות שממשיכים ללוות את סביבת ההוראה. האם ייתכן מרחב שבו אמנות אינה אסקפיזם אלא תשתית לקיום משותף בתוך שבר?”. הילה פלג מתוך גיליון 09 במהדורת הדפוס של ערב רב

  • הלאה – פתח דבר

    הלאה – פתח דבר

    “קשה להיפטר מהתחושה שאנו חיים במשבר מתמשך שבו החורבן אינו אירוע, אלא תנאי קיום. במצב כזה נשאלות שאלות כמו מה הלאה, איך הלאה, ובהקשר ספציפי יותר – מה אמנות יכולה לעשות בשגרת קיצון שכזו”. רונן אידלמן ויונתן אמיר בפתח דבר לגיליון המודפס ה-11 של ערב רב

  • בין השיכון והים

    בין השיכון והים

    “העבודה יוצאת מכאן, מן העיר הזאת, מן הארץ הזאת, אותן אנו מארגנים מחדש בעבודתנו כיקום שלם לעצמו, שמתכתב עם מקום התצוגה, ונציה”. גיליון 08 כולל הצעות ממשיות ומדומיינות לביתן הישראלי בביאנלה בונציה, והפעם: הצעתם של יצחק גולומבק ונורית דוד

  • קיוסק

    קיוסק

    “האוטופיה בזעיר אנפין שמעמידה ההצעה היא הכלאה בין צורה גיאומטרית טהורה (קובייה שחורה) למבנה ארעי מיתולוגי של סוכה, הצעה לחלל מגורים החורג מטיפולוגיה אדריכלית המתעלמת מדפוסים מקומיים וורנקולריים, ומנגד גם מבנה של שום מקום שלכן ביכולתו להשתרש בכל מקום. מחשבה זו עולה בהצעה בעיקר על רקע מחאות חברתיות ושינויים קיצוניים במזרח התיכון ובישראל של ראשית העשור השני למאה זו”. גיליון 08 כולל הצעות ממשיות ומדומיינות לביתן הישראלי בביאנלה בונציה, והפעם: הצעתם של ז’וזף דדון ודרורית גור אריה

  • Valid

    Valid

    “הסרטים של עודד הירש מעבירים את אפקט הפציעה מאב לבן, ומהנפגע עצמו אל המעגלים הקרובים אליו. הם מייצרים אלגוריה דרמטית להתגייסות העילאית הנדרשת כדי להתגבר על הדרך עמוסת המכשולים של הפציעה. גדולתו של הירש ביכולתו להרחיב את היריעה ולהטיל את צללי הפציעה על אידיאת ההתיישבות באדמת הארץ, ועל ערכי הסולידריות הקבוצתית שהיו בבסיס האתוס הציוני. הוא משליך את דמות אביו העקודה אל כיסאה אל המרחב הקדמוני של הארץ, כהד לעקדה קדמונית, להקרבת קורבן אדם למען המולך של הארץ. ורק הקהילה שסביבו מושיטה לו יד ומגנה עליו”. גיליון 08 כולל הצעות ממשיות ומדומיינות לביתן הישראלי בביאנלה בונציה, והפעם: הצעתם של עודד הירש וטלי תמיר

  • When the Bell Rings

    When the Bell Rings

    “אנחנו תופסים את התקופה שבה אנו חיים, כמאיימת על בית הגידול האקולוגי, הדמוגרפי, החברתי והתרבותי שלנו. אנו חיים בבתר (פוסט) עידן: פוסט אובייקט, פוסט מקום. גם בראייה מדינית־אזורית, אנו חיים בארץ חסרת גבולות קבע שבה בני לאומים, דתות ואמונות שונים נאבקים על טריטוריה ועל ביסוסו של הנרטיב והמקום שלהם. גם אנחנו — חברי סטודיו שיתופי — מחפשים מקום”. גיליון 08 כולל הצעות ממשיות ומדומיינות לביתן הישראלי בביאנלה בונציה, והפעם: ההצעה של סטודיו שיתופי

  • מציאות שבורה, אזורים בתנועה

    מציאות שבורה, אזורים בתנועה

    “ישראל של 2024 היא מדינה מקוטבת ומפוצלת, לא רק מבחינה פוליטית אלא גם מבחינה מרחבית. המרחב הישראלי הוא מרחב של ״אזורים שבורים״ שנוצרו ונכפו על ידי פרויקט ההתיישבות הציוני וייהוד המרחב, ועל ידי מדיניות פיתוח מתמשכת אשר הובילה לפרגמנטציה שהיא גם מצב גיאוגרפי וגם תהליך סוציו־פוליטי”. גיליון 08 כולל הצעות ממשיות ומדומיינות לביתן הישראלי בביאנלה בונציה, והפעם: הצעתן של ליאת סאבין בן שושן ובת-אל יוסף רביד

  • הפרדה, ערים מזקנות, העיר החד ממדית ופעמון אזעקה

    הפרדה, ערים מזקנות, העיר החד ממדית ופעמון אזעקה

    “ארבע הצעות לביאנלה לאדריכלות בוונציה, שנוצרו בעשור האחרון. ההצעות עוסקות במגמות אדריכליות ותכנוניות שמטרתן יצירת יחסי כוח מרחביים או שיפור איכות החיים: התגדרות בגדרות ובמכשולי הפרדה, התמגנות בממ”דים, תכנון ערים חדשות ושינויים בשימוש במרחבי העיר על ידי זקנות וזקנים”. גיליון 08 כולל הצעות ממשיות ומדומיינות לביתן הישראלי בביאנלה בונציה, והפעם: הצעותיהם של שלי כהן, ערן טמיר טאוויל, כרמלה יעקבי וולק, אפרת ידיד, דרורית גור אריה, ניר רותם וטולה עמיר

  • ארץ מקלט: ישראל כמרחב ממוגן

    ארץ מקלט: ישראל כמרחב ממוגן

    “בכל היבט שהוא, תודעת המיגון והמיקלוט היא חלק מובנה בסיפור הבנייה הישראלי ומבלי משים, חלק ניכר מהפעילות האזרחית היום-יומית בישראל נעשית בחסות מרחבים ממוגנים כאלה ואחרים”. גיליון 08 כולל הצעות ממשיות ומדומיינות לביתן הישראלי בביאנלה בונציה, והפעם: הצעתם של דפנה לוין ואופיר זינטי

  • מוונציה באהבה: רשמים מהביאנלה ה־16 בוונציה

    מוונציה באהבה: רשמים מהביאנלה ה־16 בוונציה

    “הטקסט שמופיע כאן חולץ על ידי המוסד מתוך היסטוריית ההודעות של מבקר איראני שהיה בתהליך כתיבת ביקורת על הביאנלה ה־61 בוונציה, שנערכה באביב 2026”. גיליון 08 כולל הצעות ממשיות ומדומיינות לביתן הישראלי בביאנלה בונציה, והפעם: חזיונו של מוחמד סאלמי

  • בית ספר לאמנות: פתח דבר

    בית ספר לאמנות: פתח דבר

    ״החל מהיסטוריה של בתי ספר לאמנות בישראל ובעולם, עבור דרך הצעות לתכניות לימודים חדשות וסיפורים על תכניות נסיוניות שנזנחו, חוויות מחיי בתי ספר לאמנות וכלה בתיאור אתגרים בקיומו של מרחב למידה אמנותי ואקדמי בסביבות פוליטיות טעונות. המאמרים עוסקים במוסדות, קהילות, חזונות, הצלחות וכשלונות, ובהשפעתם על האמנות עצמה״. פתח דבר לגיליונות החדשים

  • חזיונות ציון: מכון המקדש בוונציה

    חזיונות ציון: מכון המקדש בוונציה

    “חלל ייעודי למחשבה ולשיחה יסופק למבקרים שירגישו מוטרדים, מוצפים, מלאים שמחה, או שנדבקו במקרה בסינדרום ירושלים”, גיליון 08 כולל הצעות ממשיות ומדומיינות לביתן הישראלי בביאנלה בונציה, והפעם: הצעתו של רונן אידלמן

  • ״מה שהיה ומה יהיה״

    ״מה שהיה ומה יהיה״

    “זו לא הצעה אסתטית מענגת עם רמות מטאפוריות שונות, אלא פגיעה ממשית בבשר החי של נסיבות ההצגה, שהיא בעצם יצירה של דבר חדש. אי אפשר להתחמק מהעובדה שמחיקה של דבר, כמו גם חתך או פציעה, עומדת כפעולה בפני עצמה”. נמרוד סמוראי לוי בשיחה עם ציבי גבע, מתוך גיליון 08 במהדורת הדפוס של ערב רב

  • כמות דמוקרטית לעומת איכות אוצרוּתית

    כמות דמוקרטית לעומת איכות אוצרוּתית

    “עניין שעסק בו פנו היה כיצד לכנות את קבוצת האמנים מארץ ישראל. “אמנים מפלסטינה”, ״אמנים יהודים מפלסטינה״. פנו ביקש כי לשון הכיתוב תהיה “אמנים מארץ ישראל, פלסטינה”. הכיתוב שנבחר לבסוף נפרש באותיות גדולות על פני שני קירות ניצבים של אולם התצוגה. על אחד מהם הופיע הכיתוב “ארץ ישראל” ועל האחר ‘אמנים פלסטינים'”. אליק מישורי על אמנות ישראלית בביאנלה בוונציה מאז שנת 1948 מתוך גיליון 08 במהדורת הדפוס של ערב רב

  • פרופסור לארי ומיסטר אברמסון – סיפורה של עסקה אמנותית אפלה

    פרופסור לארי ומיסטר אברמסון – סיפורה של עסקה אמנותית אפלה

    “מתחת לפני השטח המושכלים של ציוריו של אברמסון מבעבעת גרוטסקיות ייצרית ומדממת, קרנבל של גוויות מרוטשות, איברים מבותרים, סטיות, הפרשות ורוחות רפאים”. יונתן אמיר מתוך גיליון 07 במהדורת הדפוס של ערב רב

  • מושג שמתחיל בכישלון: “מבוך” והולדת האמנות המושגית בישראל

    מושג שמתחיל בכישלון: “מבוך” והולדת האמנות המושגית בישראל

    “מבוך נפתחה כשלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, והציעה מהלך אמנותי ששיבש את אופני התצוגה המסורתיים, ואתגר את הדרך שבה אמנות נעשית ונחווית”. מיטל רז מתוך גיליון 07 במהדורת הדפוס של ערב רב