גלגולו של אגרוף

"משטרים דמוקרטיים מעלים על נס את חופש הביטוי, ואת הבטחת חופש היצירה. הדיקטטורה מפעילה צנזורה על יצירות אמנות. קשה לנבא את מידת ההשפעה של מחאת 2023, שנקטעה באיבה בשל אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיהם, ניתן לקבוע בבירור שקהיליית היוצרים בישראל התגייסה ולקחה חלק פעיל במחאה באופן חסר תקדים". דנה אריאלי מתוך גיליון 07 במהדורת הדפוס של ערב רב

במאמר זה נתמקד בעיקר ביצירות גרפיות שנוצרו במחאה החברתית של 2023. שדות יצירה אלו נמצאים בלב התקשורת החזותית, מניבים כרזות, סלוגנים ובאנרים, סמלילים, מיצבים ומיצגים. בחרתי להתמקד בסוגות אלו מכיוון שהן משמשות באירועים פוליטיים, מזוהות עם מחאות פוליטיות, ומכאן שיש להן כוח בהבניית בנק דימויים קולקטיבי. יש תחומי יצירה נוספים הנהנים מכוח דומה, כמו צילום למשל. לעומתם, האמנות הפלסטית (ציור ופיסול), האנימציה, הווידאו והקולנוע דורשים זמן נביטה ארוך יותר, ולכן מוקדם עדיין להעריך את היקף תגובתם למחאת 2023.

מקובל לראות במחאה את נשמת אפה של הדמוקרטיה. משטרים דמוקרטיים מעלים על נס את חופש הביטוי, ובכלל זה את הבטחת חופש היצירה. בשונה מכך, הדיקטטורה מפעילה צנזורה על יצירות אמנות. ואולם, בחברה דמוקרטית נעדרת הסכמיות, ביטויי מחאה חזותיים, בוודאי כאלו ״השוחטים פרות קדושות״ ומיתוסים, מעוררים מחלוקת. הם עלולים להוליד ביקורת קשה מצד הממסד והצופים; יש מי שחווים אמנות כזו כפרובוקציה, ועל כן דורשים לצנזר אותה. המעגל הקושר בין הבעת מחאה, פרובוקציה וצנזורה יידון גם הוא במאמר. נשאל עד כמה חריג היקף התגובה של קהיליית היוצרים במחאה זו, והאם התגובה התרחשה מתוך תחושה שמדובר באירוע מסוג שונה, שמתאפיין בחציית קווים אדומים.

על מנת לברר את טיבם של ההבדלים בין ביטויי המחאה השונים, נתמקד במאמר זה באיקונוגרפיה של מחאת 2023: נשאל מנין הגיעו הסמלים שבהם נעשה שימוש במחאה, ובראשם האגרוף, מה ההבדלים בין יצירת שנוצרו ישירות למען המחאה ויש להן מזמין, ובין יצירות אמנות שנוצרו בתגובה למחאה מתוך יוזמה אישית, והן עוסקות במחאה בדרך עקיפה ומשתמעת.

אף כי בעת כתיבת שורות אלו קשה לנבא את מידת ההשפעה של מחאת 2023, שנקטעה באיבה בשל אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיהם, ניתן לקבוע בבירור שקהיליית היוצרים בישראל התגייסה ולקחה חלק פעיל במחאה באופן חסר תקדים. בחרתי בכינוי “מחאת הקריאייטיב” על מנת להדגיש את ריבוי האמצעים החזותיים שבהם נעשה שימוש במחאה נגד ההפיכה המשטרית. בה בעת, חשוב להדגיש כי העדר ההאחדה הסגנונית של המסרים וההטרוגניות שלהם מבהירים שאין מאחורי המחאה מוקד קבלת החלטות אחד, בוודאי לא כזה שנובע ישירות מהמערכת הפוליטית הישראלית.

אגרוף הכח השחור

מה בין אוונגרד ומחאה?

הולדת הפרלמנטים לא הובילה באופן מיידי לראיית מחאה פוליטית כתופעה לגיטימית. נהפוך הוא, במשך עשורים ארוכים לאחר התבססות הפרלמנטים, ביטויי מחאה פומביים דוכאו תוך שימוש באמצעים אלימים. אין תמה איפוא שאמנות שעסקה במחאה חברתית ופוליטית הייתה נדירה למדי, ולא הוצגה בזירות התצוגה המקובלות עד שלהי המאה ה־19. מקובל להתייחס ליצירתו של הונורה דומייה ההתקוממות משנת 1848 (או מאוחר יותר), ולעבודתו של הצייר האיטלקי פליצ׳ה וולפדו, המעמד הרביעי, שהושלמה ב־1898, כחלוצות השימוש באגרוף המורם.1

במחצית הראשונה של המאה ה־20 הלכה והתבססה הזיקה בין אוונגרד באמנות לבין מחאה; רבות מתנועות האוונגרד באמנות תבעו פעולה ישירה וקראו לאנרכיזם. אמנם הייתה להן השפעה פוליטית מוגבלת, והן לא הצליחו להניע את המערכות הפוליטיות לפעולה, אך בכל זאת הקריאה למחאה יצאה משורותיהן ומזוהה עמן. תנועות אוונגרד באמנות הזדהו ברוב המכריע של המקרים עם אידיאולוגיה שמאלית, ועל כן לאחר התבססות הדיקטטורות מימין הן הודרו מהמערכת הפוליטית ולא הופקדו על קידומה של האמנות המגויסת מטעם המשטר.2 יוצאת הדופן היחידה היא התנועה הפוטוריסטית באיטליה, שאותה הגדיר בצדק זאב שטרנהל “פרוטו־פאשיסטית”. 3

המניפסט של התנועה הפוטוריסטית, שפורסם בשנת 1908, ניסח לראשונה את הזיקה בין האוונגרד האמנותי לבין מחאה. המניפסט קרא לאנרכיזם והטיף להתחדשות בלתי פוסקת של האמנות ולהימנעות מקידוש כל מסורת. 4 האוונגרד הפוטוריסטי דרש לצאת ממגדל השן וטען כי יש להימנע מלהציג בהיכלי התצוגה הממסדיים המעופשים, בפרט בגלריות ובמוזיאונים. המניפסט הפך לשם דבר בזיהוי שבין אוונגרד, פעולה ומחאה.

גם תנועת הדאדא, אוונגרד אמנותי שזוהה עם השמאל האידיאולוגי, הטיפה לאנרכיזם:

יכריז כל אחד: מוטל עלינו להשלים עבודה שלילית גדולה של הרס. עלינו לטאטא ולנקות. להצהיר על ניקיונו של היחיד אחרי מצב השיגעון, השיגעון האלים והגמור של עולם שהופקר לידיהם של בני־עוולה, הקורעים זה את זה לגזרים והורסים את מאות השנים. ללא מטרה או צורה, ללא ארגון: טירוף שאינו נכנע, פירוק […] כל מוצר של תיעוב […] — הוא דאדא. מחאה באגרופים שכל מהותה פעולת הרס״.5

אף כי אמני האוונגרד הטיפו לאנרכיזם, רובם המכריע לא עסק בשאלת הקשר בין זירות התצוגה של האמנות ובין יכולתן לעורר מחאה. סוגיה זו עלתה לדיון בשלהי שנות ה־30. האמן ג׳ון הרטפילד, אחד מאמני המחאה החשובים ביותר במחצית הראשונה של המאה ה־20, שהחל את דרכו בדאדא ברלין ופרש ממנה בטענה שהקבוצה אינה רדיקלית דיה, היה חלוץ גם בתחום זה.6 חשיבותו נובעת מיצירותיו הביקורתיות והאמיצות שחתרו כנגד הנאציזם, אבל לא פחות מכך גם מאופניי התצוגה ההמוניים שבהם השתמש. הרטפילד היה מחויב לחלוטין למאבק בהתדרדרותה של גרמניה, והאמין שלאמנות אין קיום ללא מחויבות חברתית; מסיבה זו בחר להפיץ את מסריו בתקשורת המודפסת: הוא העריך שהיא תעניק לו ערוץ ישיר ובעל השפעה לבטא דרכו את דעותיו ומסריו, כזה שזירות התצוגה הקלאסיות לא יכולות לספק. בשנת 1929 החל הרטפילד לפרסם עבודות על בסיס שבועי ב”עיתון הפועלים המאויר” (AIZ) בגרמניה, ואלו והפכו לשם דבר, ומוזכרות גם כיום בכל דיון בנושא אמנות ומחאה במאה ה־20. מחויבותו הפוליטית ארוכת השנים, ויצירות הפוטומונטז’ האנטי־פשיסטיות שהקפיד לפרסם, לא רק נתנו דרור להשקפת עולמו הפוליטית האישית, אלא גם העמיקו את הקשר בין אמנות מחאה ובין מרחבים ציבוריים. לאחר עליית הנאצים לשלטון, הוא החל לשלוח גלויות לתיבות הדואר הפרטיות של היטלר, גבלס ושאר מנהיגי התנועה הנאצית, ועליהן יצירות פוטומונטאז׳ פוגעניות במיוחד. פעילות זו, כמו גם חברותו במפלגה הקומוניסטית הגרמנית, הובילה להכרזה על הרטפילד כאמן מנוון שיש לרדוף ולעצור באופן מיידי. באפריל 1933 נמלט, ברגע האחרון ממש, מצוות של הגסטאפו שנשלח לעצור אותו, ויצא לגלות בפראג, אולם גם שם לא חדל לנקוט עמדה באמצעות היצירה. בהמשך נדגים כיצד התגלגלה יצירתו של הרטפילד, שבמרכזה אגרוף מחאה, אל אמנות המחאה של ישראל ב־2023.7

אמנות, מחאה, פרהסיה: מה בין הפרטי לציבורי?

הדיונים על הזיקה בין אמנות למחויבות חברתית התעצמו לאחר התבססותה של האמנות המגויסת בעידן הדיקטטורות. פעולתם של היוצרים המתגייסים, שכונו, ולא בכדי, ״קרנפים״,8 להגדלת הלגיטימציה של המשטרים האפלים הללו העלתה שאלות לגבי האוטונומיה של האמנות. על רקע טענות אלו היה זה רק עניין של זמן עד שמניפסט חדש יקרא לעצמאות ולאוטונומיה של האמנות. ואכן, בשנת 1938 התפרסם המניפסט למען אמנות עצמאית ומהפכנית שחיברו דייגו ריברה, לאון טרוצקי ואנדרה ברטון, וקבע כי:

 […] איננו מזדהים עם הסיסמאלא פשיזם ולא קומוניזם’ — שכל כך מקובלת כיום. היא מתאימה לכסילים ולשמרנים מבוהלים הנאחזים בשאריות המרופטות של העבר הדמוקרטי’. אמנות אמיתית […] מתעקשת לבטא את הצרכים הפנימיים של האדם ושל האנושות ועל כן אינה מסוגלת לא להיות מהפכנית. היא תובעת הבנייה מחודשת ומוחלטת של החברה. היא חייבת לעשות זאת ולו רק כדי לחלץ את היצירה האינטלקטואלית מהשלשלאות הכובלות אותה, ולאפשר לכל האנושות להתרומם לגבהים שרק גאונים בודדים השיגו בעבר.9

למניפסט נודעה חשיבות רבה, שכן הוא סלל את הדרך להבחנה בין אמנות אוטונומית, שמונעת על ידי חירות היצירה ונאמנה לכללי האמנות למען אמנות, ובין האמנות המגויסת, שמותאמת לתכתיבי המערכת הפוליטית. הכותבים טוענים כי על האמנים להיות מחויבים להשקפת עולמם ולנקוט עמדה. אם ישכילו היוצרים להעמיק את נוכחותם במרחבים הציבוריים, ויחשפו את יצירותיהם לקהל הרחב, תושג מטרה זו בהצלחה רבה אף יותר. מניפסט האמנות העצמאית והמהפכנית מנסח את הקשר בין אמנות מחאה ובין המרחב הציבורי. להבנת כותביו, רק אמנות שנמצאת במרחב הציבורי עתידה לייצר השפעה של ממש. אין זה מקרה כי מכאן ועד להתבססות הגרפיטי כערוץ מרכזי לביטוי מחאה באמנות קצרה הדרך.

קריסת הדיקטטורות לא הולידה תביעה מיידית להציג אמנות מחאה בפרהסיה. אמנם זוועות מלחמת העולם השנייה ורדיפת האמנות שאפיינו את העידן הזה הולידו עמדה לוחמנית שתבעה אוטונומיה נעדרת פשרות בעולם האמנות, ובכלל זה את ראיית האמנות כמי שמחויבת בנקיטת עמדה פוליטית, אך למעשה אמנות המחאה נעשתה לגיטימית מאוחר יותר, והייתה קשורה בקשר אמיץ להתבססות הפוליטיקה החוץ פרלמנטרית ששגשגה בשנות ה־60. אמנות המחאה של שנות ה־60, שעליה נרחיב מיד, התהוותה כריאקציה לשלטון הדיקטטורות. עבור מארגניה, משעה שהרחוב נותן את הטון, אך טבעי שהיצירה תצטרף גם היא ותבקש לעצמה אפיקי פעולה ותצוגה מחאתיים ופרובוקטיביים. משעה שהפגנות ההמונים נעשו שכיחות, החלו ללוותן סמלילים וכרזות שהכילו מרכיבים חזותיים פוליטיים, וזכו לכינוי ״פלקט פוליטי״.

במקביל לתהליכים אלו החלה הקריאה לאמנות המחאה לצאת אל מחוץ לזירות התצוגה המקובלות, לטשטש אף יותר את הגבולות בין נמוך וגבוה ולהעמיק את התקשורת הישירה עם הקהל. הקריאה לאמנים לפרוץ לזירות תצוגה חדשות, רבות מהן במרחב הציבורי, נבעה גם מהשיח האינטלקטואלי הניאו־מרקסיסטי שהתגבש סביב אסכולת פרנקפורט, וביקש להגדיר מחדש את תפקידיה החברתיים של האמנות.10

שנות ה־60: עשור המחאה החזותית

המחאות החברתיות של שנות ה־60 התאפיינו בשימוש שכיח בסמלים חזותיים, שהולידו בתורם איקונוגרפיה של מחאה שנעשתה קאנונית בעשורים הבאים. התמהיל הזה בין הסגנון הריאליסטי מצד אחד לבין הפשטה מהצד השני היה תולדה של רוח התקופה: בעשור זה עולם האמנות מאמץ לחיקו את האמנות המופשטת, כתגובת נגד לתביעה של הדיקטטורות לריאליזם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. ההתנגדות הגורפת של הדיקטטורים לזרמים באמנות שחרטו על דגלם העברת מסרים מרובדת ופרשנויות מגוונות, הולידה את התביעה לאמנות מגויסת. בגרמניה הייתה זו האמנות העממית (Völkische Kunst), ובברית המועצות הריאליזם הסוציאליסטי. שתי הדיקטטורות הללו לא היו היחידות שתבעו מהאמנים ומהמעצבים להעביר מסרים באופן ישיר: בעיניהן, האמן מחויב לייצר אמנות שתוביל את הצופה בתוואי אחד, כזה שאינו ניתן לפרשנויות.11

הסטודיו העממי, כן למהפכה, מאי 1968

האיקונוגרפיה המהפכנית של עשור המחאה, כלומר של שנות ה־60 של המאה ה־20, התאפיינה לעומת זאת, או בתגובה לכך, במפגש ייחודי בין זעם פוליטי ליצירה, שהושפע כמובן מההרס שזרעו הדיקטטורות. לצד העברת מסרים ישירה, שהיא אבן יסוד של ביטוי תעמולה פוליטית, התאפיין העשור הזה גם במערכת הסמלה מופשטת. המחשה לכך ניתן למצוא בסדרת הכרזות הפוליטיות המרתקות שליוו את מהפכת הסטודנטים בצרפת ב־1968. מעצבי ״הסטודיו העממי״ עשו שימוש בשפה מופשטת ולא ישירה, והכרזות שהוצגו במרחב הציבורי דרשו דרגת אוריינות חזותית גבוהה. כרזות מאי 1968 עוצבו במחאה על הפלקטים הפוליטיים ששימשו את הדיקטטורות. סמלים מתוחכמים ומופשטים היו בבחינת הכרזה מוצהרת על האוטונומיה של האמנות.12

הסטודיו העממי, המאבק ממשיך, מאי 1968, עיצוב כרזה Michel Wlassikoff

בשנות ה־60 וה־70 מתחיל להתבסס במדעי החברה מחקר ששם דגש על ערוצי פעולה פוליטיים שמתקיימים מחוץ לפרלמנטים ובמחאה על המתרחש בהם. ההתנהגות הפוליטית מוגדרת ככזו המונעת מפרובוקציות, והגדרה זו נקשרת גם בכך שמי שהובילו את המחאה ואת הפוליטיקה החוץ פרלמנטרית היו הצאצאים של הדורות השמרניים, מי שהוריהם תמכו במשטרים טוטליטריים כמו הנאציזם, הפאשיזם והקומוניזם. במילים אחרות, ההתנהגות הפוליטית של שנות ה־70 הוגדרה פעמים רבות כתגובת נגד. על רקע זה ניתן להבין את הטיפולוגיה של החוקר אלן מארש, שחוברה בשנות ה־70, וכללה הבחנה בין התנהגויות שגרתיות בפוליטיקה כגון הצבעה בבחירות, הקמה של קבוצות עניין, שתדלנות פוליטית ועוד, ובין התנהגויות פוליטיות שאינן שגרתיות, ובכללן מחאה. מארש הדגיש כי מחאה שיוצאת משליטה עלולה להתדרדר לפשע פוליטי: בשלב ראשון תופנה האלימות כלפי המשטר וסמליו, אך בשלב הבא היא עשויה לגלוש לאלימות כלפי אזרחים אחרים, ובשיאה יכולה להתבטא גם בחטיפת אזרחים ובטרור פוליטי.13

הסטודיו העממי, אני משתתף, אתה משתתף, הוא_היא משתתפ_ת, אנחנו משתתפים, אתם (כולכם) משתתפים. אנחנו מרוויחים, מאי 1968

הפעילות החוץ־פרלמנטרית הולידה כדבר שבשגרה גם אמנות מחאה. לאחר שנים שבהן דיקטטורים צינזרו את האמנות השכם והערב, סוף סוף התאפשר לאמנים לבקר את המשטר ואת סמליו. האיקונוגרפיה הועתקה ממחאה חברתית אחת לאחרת, בהתאם לנטייתה של אמנות האוונגרד לאוניברסליזם. מעניין לציין כי מגמה זו חוזרת על עצמה בגלי מחאות חברתיות כגון ״סתיו העמים״, גל המחאה שהוביל לנפילת חומת ברלין ב־1989, בעת קריסת הגוש הקומוניסטי, ואף במהפכת האביב הערבי במזרח התיכון ב־2010. העתקת סמלילי מחאה מתרחשת לצד ניתוץ סמלי העידן הקודם. באופן דומה, גם קבוצות המחאה האלימות שעשו שימוש בטרור פוליטי נגד הפרלמנטים באירופה העמיקו מאוד את השימוש במערכת הסמלה חזותית במרחבים הציבוריים, ובכלל זה גם בגרפיטי. החזית הצבאית האדומה (RAF) בגרמניה, הבריגדות האדומות (Brigate Rosse) באיטליה, ובהמשך גם המחתרת האירית (הצבא הרפובליקני האירי, IRA) אימצו לעצמן סמלילים, דגלים, סיסמאות וכרזות שהועתקו על ידי ארגוני מחאה ברחבי העולם.14

מחאה, פרובוקציה ואמנות חוץ ממסדית: המקרה של 2023

הרצל בוכה – מחתרת הקריאטיב, מסיתים, כרזות לסרט הישראלי הכי טוב, אפריל 2023

במשך עשורים רבים לאחר מלחמת העולם השנייה, עולם האמנות ראה בהבעת ביקורת את חיזוקה של הדמוקרטיה. על הרקע הזה, ברור מדוע תהליך הפוליטיזציה של האמנות לא פסח גם על ישראל: שנות ה־70 התאפיינו באמנות פוליטית ובועטת מהמעלה הראשונה, אלא שבאופן פרדוקסלי הפוליטיזציה של האמנות בישראל לא הולידה תביעה גוברת לצנזורה.15 מגמה זו השתנתה מהקצה אל הקצה בעשורים האחרונים: יוצרים רבים מתוארים על ידי פוליטיקאים, כמו גם על ידי הציבור הרחב, כמי שיצירתם פרובוקטיבית מעצם היותה. טענה זו, שנעשתה שכיחה בהתייחס לקהיליית היוצרים הישראלית, מתעלמת מהעובדה שמצופה מיוצרים לשבור מוסכמות חברתיות ולא לקדשן. אמנות מחאה היא ביקורתית מטבעה, ופועלת על מנת לערער ולבטל מוסכמות ולשחוט ״פרות קדושות״. היטיבה לבטא זאת עדנה הראל פישר, שהדגישה כי האמנים נתבעו ״להשתחרר מהדטרמיניזם החברתי ולחשוב בדרכים שאינן אהודות על התרבות השלטת״.16

הרצל בוכה – מחתרת הקריאטיב, ואלס עם יריב, כרזות לסרט הישראלי הכי טוב, אפריל 2023

משעה שאמנות מחאה נתפסת כפרובוקציה, קצרה הדרך עד להעלאת תביעות לצנזרה. כרזות המחאה של 2023 עסקו במחיקה, ביטול, שריפה והעלמה של סמלי המדינה. ניתן לשער כי המעצבים יצאו מנקודת ההנחה שבעידן שבו אושיות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית נמצאות תחת מתקפה, ניתן להעביר מסרים ביקורתיים ופרובוקטיביים. גם כאן, כמו באפיקי יצירה אחרים של העיצוב הישראלי, ההיפרדות מהמיתוסים המכוננים של החברה הישראלית נעשה עם הרבה מאוד הומור. לשם המחשה, אפשר להתייחס, למשל, לפעילותה של ״הרצל בוכה: מחתרת הקריאייטיב״. קבוצת מעצבים זו, שהחלה לפעול ברשת בשלהי פברואר 2023 תחת הכותרת ״שלטים בשביל הדמוקרטיה שלנו״, ובהמשך שינתה את שמה ל”מחתרת הקריאייטיב”, אחראית על מאות כרזות שליוו את המחאה.17 סדרת הכרזות שהוקדשה לסרטים ישראליים קאנוניים ופורסמה בסוף אפריל 2023 ממחישה את טענתי בדבר ההומור והאירוניה. ראו למשל את הכרזה לסרט מסיתים (מציצים) בבימויו לכאורה של בנימין נתניהו, ואת הכרזות שעוצבו לסרטים ואלס עם יריב (ואלס עם באשיר), מבצע גרנדמאייזר (מבצע סבתא) — שלתפקיד הראשי בו לוהק השר בצלאל סמוטריץ׳ — וזוהי סדום בכיכובה של חברת הכנסת טלי גוטליב. באופן דומה ״טופלו״ גם יצירות מופת ספרותיות המיועדות לגיל הרך. בעיניי אלו דוגמאות מאלפות למתיחת הגבולות של השיח הלגיטימי.

הכרזה “בושה”, שעלתה לרשתות ב־25.4.23, ובה מחליפה המנורה, סמל מכונן המזוהה עם מדינת ישראל, את האות שי”ן, והכרזה שבה מופיעה דמותו של הרצל כשעיניו מכוסות בפלנלית. שלא במקרה, הכרזה עלתה לרשתות ב־28.6.23, לאחר מעצר מנע של אחד מפעילי המחאה. השימוש בפלנלית, סימן היכר מובהק לעצורים בשטחים הכבושים, מנכיח גם את יחסו המורכב של עולם העיצוב הגרפי כלפי הממסד הפוליטי והכיבוש.

הרצל בוכה – מחתרת הקריאטיב, שום מעצר לא יעצור אותנו, 28.6.2023

הרצל בוכה – מחתרת הקריאטיב, בושה, 25.4.2023

מעצבים ישראלים ידועי שם העלו לרשתות החברתיות אינספור כרזות נוספות. רבים מהם לא היססו לחרוג משגרת עבודתם כנותני שירות, שגרה שבמהלכה הם לאו דווקא פועלים מתוך אג׳נדה או השקפת עולמם. הם העדיפו לבטא מסרים ביקורתיים כלפי הממסד הפוליטי בכלל וחברי ממשלת נתניהו בפרט. אציג כאן רק מספר דוגמאות: ב־1.3.23, מיד לאחר קריאתו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ׳ “למחוק את חווארה”, העלה יוסי אוחיון, תחת חתימת המותג שלו ״מרוקו סכין״, את היצירה שלו: על רקע שחור, המסמל כמובן אבל, הונח הכוכב הכחול שמזוהה עם דגל ישראל, ובאחת הפינות המתקלפות מתגלה הצבע הצהוב.

האזכור לטלאי הצהוב מדויק ומצמרר. אוחיון לא מהסס להתייחס לטראומת העל של החברה הישראלית, השואה, שהיא כמובן תולדה של הדיקטטורה הנאצית. לפיו, המסר של השואה לא הופנם כנראה, הרי אחרת כיצד ייתכן שהקורבן הפך תוקפן, וקורא לחיסול והריגה של אזרחים חפים מפשע. המינימליזם העיצובי של אוחיון מדגיש את המסר שלא הופקו לקחים מרצח העם ההוא. המהלך של אוחיון מזכיר את זה שעושה יוסי למל בכרזה שלו, המציגה את סמל המדינה העולה באש, כמו רוצה לומר שהדמוקרטיה הישראלית, שהסמל המייצג שלה עומד במרכז הכרזה, עומדת בפניי כליה. שני המעצבים לא מהססים לשחוט פרות קדושות, תוך שהם מדגישים את הסכנות העומדות לפתחה של הדמוקרטיה הישראלית. ההפיכה המשטרית, כך עולה משתי הכרזות, מאיימת לנתץ את סמלי הממלכה.

יוסי אוחיון, מרוקו סכין, מרץ 2023

הבחירה בניתוץ סמלים, במיוחד כאלו שעומדים בלב הקונצנזוס הישראלי, חריגה בעולם העיצוב הגרפי בישראל.18 ובכל זאת, במחאת 2023 אנו עדים להחרפה חסרת תקדים במסרים הפוליטיים העולים ברשתות החברתיות ובפרהסיה. זוהי תולדה ישירה של התדרדרות השיח הפוליטי־תרבותי בישראל. מעשרות ראיונות עומק שערכתי עם מעצבים ואמנים,19 עולה בבירור כי רבים נמנעו בדרך כלל מנקיטת עמדה פוליטית, בוודאי כזו המוגדרת קיצונית, ולא מטעמי צנזורה עצמית. עבודות ביקורתית מהסוג של אוחיון ולמל היו מוגדרות בעבר כפרובוקטיביות, ומן הסתם היו גוררות תביעות לצנזורה, אולם, באקלים הפוליטי הנוכחי הן עוברות מתחת לרדאר. להבנתי, תהליך הקצנת המסרים החל עוד ב־2018, עת נוסחה הצעת החוק לתיקון סעיף 12א׳ של חוק התרבות והאמנות, שנודע בשם ״חוק הנאמנות בתרבות״, על ידי שרת התרבות מירי רגב. 20 בעקבות זאת, הכריזו יוצרים רבים שלא יפנו לקבלת תמיכה מהממסד בכלל וממשרד התרבות בפרט. הנתק הזה מגיע לשיאו כעת. במצב עניינים כזה, הצנזורה הסמויה שמופעלת על ידי מובילי מדיניות התרבות בישראל שוב אינה אפקטיבית, שכן ממילא יוצרים רבים מחפשים אפיקי תצוגה חלופיים, ובתוך כך מותחים את גבולות חופש הביטוי באמנות ומוצאים ערוצי מחאה חדשים.

יוסי למל, מרץ 2023

איקונוגרפיה של מחאה, או: גלגולו של אגרוף

השימוש בסמל האגרוף המונף נעשה שכיח מאוד במהלך המאה ה־20, בעיקר מאז עשור המחאות. הסמל מזוהה עם מחאות חברתיות משמאל, שרבות מהן נאבקות נגד דיכוי, אי צדק ואי שוויון. ואולם, כפי שנראה מיד, השימוש באגרוף המחאה לא הוגבל לשמאל, ולמעשה השימוש בו נפוץ אצל תנועות אידיאולוגיות מכל קצוות הקשת הפוליטית. זוהי דוגמה מאלפת לסמל תרבותי שהשימוש בו השתנה לאורך השנים.21 בשמאל שימש האגרוף כסמל לסולידריות חברתית, אחדות ומאבק קולקטיבי בקרב תנועות פוליטיות שהתנגדו לפשיזם, תנועות הדוגלות בצדק חברתי, זכויות עובדים, אנטי גזענות, פמיניזם, ושאר גורמים שתומכים בליברליזם, דמוקרטיה, ומעוניינים בקדמה חברתית.

היד שתשלוט בעולם, קריקטורה, פורסמה בכתב העת של פועלי התעשייה ביוני 1917

היסטוריונים של האמנות מסכימים כי  כי הקריקטורה ׳היד שתשלוט בעולם׳ שהתפרסמה ב-30 ביולי 1917, היא אחת המוקדמות ביותר שבהן נעשה שימוש באגרוף הקפוץ המונף אל על. 22 האגרוף המורם המופיע בה הוא סמל לסולידריות ולהתרסה, והוא אומץ על ידי איגוד ״עובדי התעשייה של העולם״ (IWW) במהלך שביתות ומאבקי עבודה.23 ג’ון הרטפילד, פרסם ב־4.10.1934 בעיתון AIZ יצירת פוטומונטאז׳ שמרפררת לאגרוף הזה, כמו גם למחאת הרפובליקנים נגד הדיקטטורה בספרד. בכרזה מדגיש הרטפילד את כוחם של ההמונים במחאה חברתית. כמי שנאמן להשקפת העולם הסוציאליסטית והקומוניסטית, הוא סבור שכוחו של ההמון תלוי בלכידותו החברתית: האגרוף המונף אל על מורכב מתמונות של עשרות מפגינים המתאחדים במחאתם כנגד הפשיזם ומניפים את אגרופם הימני.

ג׳ון הרטפילד, כל האגרופים שולבו באחד, AIZ – עיתון הפועלים המאויר, ה-4 באוקטובר 1934

מלחמת האזרחים בספרד הסתיימה בתבוסתם של הרפובליקנים, תומכי הדמוקרטיה, ובניצחון הלאומנים, שהשליטו בספרד דיקטטורה מ־1939 ועד 1975. בשנת 1939, במהלך הקרבות הקשים על מדריד, נשאה מנהיגת הרפובליקנים, דולורס איברורי, 24  נאום תקיף נגד הלאומנים, שבמהלכו הניפה את אגרופה באוויר וקראההם לא יעברו!” (!No pasarán¡). ככל הידוע, כך נולד החיבור בין האגרוף ובין הסיסמה, שהופיעה בכרזות אנטי דיקטטוריות רבות.

הזיהוי בין האגרוף לבין השמאל הפוליטי העמיק אף יותר לאחר שסמל זה הופיע על אינספור כרזות אדומות באירועי חג הפועלים, האחד במאי, ברחבי העולם. האגרוף סימל מסרים אנטי־ממסדיים, ורמז לערעור ולמחאה נגד מבני כוח דכאניים ואי שוויון. היד הקפוצה שידרה התנגדות, התרסה ורצון לשינוי חברתי.

הבחירה באגרוף שחור קפוץ ומורם כסמליל של מפלגת הפנתרים השחורים בארה״ב ב־1966 רק חיזקה מעמד זה. התנועה לזכויות האזרח בארה״ב והתנועה נגד האפרטהייד בדרום אפריקה הן רק חלק מהתנועות החברתיות שהשתמשו באגרוף. למעשה, בשנות ה־60 וה־70 הוא הפך לסמל כולל של המחאה לזכויות האזרח, סמל לשחרור השחורים, סולידריות והתנועות האנטי־מלחמתיות של שנות ה־60 וה־70. על רקע זה, ניתן להבין מדוע בחרו האתלטים האפרו־אמריקאים טומי סמית’ וג’ון קרלוס להניף את אגרופם בהצעדה לטובת הכוח השחור במהלך טקס חלוקת המדליות באולימפיאדת 1968 במקסיקו סיטי.

הם לא יעברו, כרזה, מלחמת האזרחים בספרד

בשנות ה־70 הופיע האגרוף הקפוץ גם בישראל. תנועת הפנתרים השחורים בחרה בו כסמליל שלה, על מנת לתת נראות להיבט המחאתי ולפעילות החוץ פרלמנטרית, שהייתה חסרת תקדים בהשוואה למוסכמות בישראל עד להקמת התנועה. התצלום האייקוני של מאיר ויגודר המתעד את סעדיה מרציאנו, אחד ממובילי המחאה שנפטר לאחרונה, עם סמליל האגרוף על זרועו, ממחיש את הלך הרוח הזועם של הפנתרים.

אייקונים חזותיים שהשימוש בהם שכיח נוטים לזלוג מעולמות תוכן אידאולוגיים מסוימים לאחרים, גם כאלו המנוגדים להם.25 אמנם האגרוף המורם זוהה ראשית עם סולידריות חברתית ועם השמאל הפוליטי, אולם הוא החל להופיע גם בסמלילים ובכרזות של תנועות בימין עוד בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה. נקל לשער כי האגרוף המורם זכה כאן למשמעות אחרת, והחל להופיע בעיקר מתוך רצון לבטא התנגדות לשינוי ופגיעה בערכים מסורתיים ובלכידות חברתית (למשל באמצעות הגירה). תנועת האצ״ל היא ככל הנראה הראשונה לעשות שימוש באגרוף קפוץ אוחז נשק בישראל. השימוש באגרוף נקשר בסמליל התנועה ובעמידה על עקרונות, בכללם התביעה לפעולה אלימה הנדרשת להשגת מטרותיה של התנועה. לא בכדי נבחרה כאן מפת ארץ ישראל השלמה. בהמשך, התגלגל האגרוף הקפוץ לדגלה הצהוב של תנועת “כך”, שהקים הרב מאיר כהנא בשנת 1971, מיד לאחר עלייתו ארצה.26

סמליל כך

דגלה הצהוב של “כך”, כמו גם האגרוף הקפוץ שהפך אצבע משולשת, נמצא בכרזה של “הרצל בוכה: מחתרת הקריאייטיב”. החלפת הכיתוב ״כך״ ב״קח!״ והאצבע המשולשת מכוונת אל פעילי הימין איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ׳. גם הכרזות של רוני דונביץ׳ ״זה סופו של כל בלון״ ו״ביטחון ומשילות עאלק״ מתייחסות להכרזות של איתמר בן גביר לפני שנבחר לתפקיד השר לביטחון פנים. אין זה מקרה כי על הבלון הצהוב והמפוצץ הוטמע סמלה של תנועת ”כך”.

הרצל בוכה – מחתרת הקריאטיב, קח!, 28.4.2023

הדוגמאות שלפנינו מצריכות היכרות עם התרבות החזותית בישראל. השימוש בחבילות קריאייטיב – כלומר מגוון מוצרים ובכללם סמלילים, באנרים, סטיקרים מודעות חולצות וכו׳ – נדרשו לגופים שונים שנטלו חלק במחאה על מנת לשכלל את תהליכי העברת המסרים, בדיוק כפי שמקובל בקמפיינים פוליטיים. אלא שכאן מדובר באמנות מחאה עקיפה, שמתייחדת לא רק בכך שליצירות אין מזמין והמעצב עושה אותן מבחירתו החופשית, אלא גם בדרגות גבוהות יותר של חופש ויצירתיות, שעלולות להקטין את כמות האנשים שמבינים אותן ומתחברים אליהן. הדוגמה שלפנינו ממחישה זאת היטב: דונביץ׳ מרפרר כאן גם לספר הילדים הנודע מעשה בחמישה בלונים, שבו מופיע המשפט ״הבלון התפוצץ! הבלון נקרע […]״. הרפרור לתרבות הישראלית משמעותי, שכן הכרזה, שבשונה מכרזות האגרוף לא קוראת לפעולה ישירה, ולמרות זאת מעבירה מסר משמעותי ומורכב לגבי יצירות שנמצאות בליבת התרבות הישראלית, החילונית והציונית שמצויות תחת מתקפה.

בראיון שקיימתי עם דונביץ׳, דמות מרכזית בהתוויית המערך הסימבולי של מחאת 2023, הוא הדגיש בפני את הפער בין כרזות שיש להן מזמין, לכאלו שנעשות מיוזמתו האישית:

בעיני יש הבדל בין הדברים: כשאני עושה דברים לעצמי פחות אכפת לי האם המסות יבינו את זה, אבל כשאני עושה מחאה אני חייב להיות בטוח שהמסר יגיע אלייך, שהוא יפעל את פעולתו. אני רוצה שהמסר יניע לפעולה, זה חייב להזיז אותך, לגרום לגירוי, לקום לך לעשות דבר מה. זה חייב להעביר אנרגיה. בכרזות האחרות שאני עושה, אני מונע מאסוציאציות שעולות בי. מגיע הבזק ואני בודק אותו. אם זה עובד, זה עובד. אם לא, אני ממשיך הלאה. המסר בכרזות כמוהרסת לבדאושר הגרעיןהוא מרומז. זאת בשונה מעיצוב שקשור למחאה שלמענו נדרשות אמירות ישירות, נוקבות, מחודדות. מדויקות. ולכן לפי הגדרה התוצאות פחות יצירתיות״.27

רוני דונביץ', ביטחון ומשילות עאלק, 8.5.2023

סדרת הכרזות שלו מונעת לא רק מאסוציאציות הנקשרות ישירות לתרבות הישראלית, אלא גם מהומור ואירוניה. דונביץ’ בחר להשתמש בסמל האגרוף כבר באחד הבאנרים הראשונים שעיצב למחאה.

הכנתי להפגנת המטריות (בחורף 2023, ד.א.) ליד הבימה שני באנרים. על הראשון הופיע האגרוף עם הכיתוב ״חובה להתנגד״ ואילו השני כלל את הסלוגן ״חופשי בארצנו״ אבל עליי להודות ששניהם זכו להתנגדות נרחבת. אנשים הסתכלו על שני המסרים בתדהמה. מה פתאום אגרוף? מנין המחשבה שנדרש אגרוף ויהיה מאבק? מי חושב שאנחנו לא חופשיים בארצנו? זה התקבל לא טוב. אנשים קלטו את אגרוף המחאה כאלים. הוא מזוהה בישראל עם כהנא ובן גביר. במטה המחאה ביקשו ממני לגנוז את האגרוף ואני ביקשתי שייתנו לי עוד קצת זמן״.28

דונביץ׳ מדגיש כי אף שרצה להשתמש באגרוף מצולם, הוחלט לשלב אגרוף מצויר, וכך להוריד את דרגת האיום שלו. ״כך נוצר מצב שהאגרוף עבר בעצם שני גלגולים: הראשון היה תקיף, אבל מטבע היותו מצויר זה הרגיש פחות מחאתי. בחודשים הראשונים דאגתי כל העת לשנות לו את הצבעים, וגם להפנות אותו כלפי מעלה, כך שיהיה ברור שהוא לא מכוון כלפי מישהו. רק לאחרונה שיניתי אותו לאגרוף מצולם״.

רוני דונביץ', כרזת מחאה, 19.5.2023

הזיהוי של מחאת 2023 עם האגרוף הוליד תגובה מיידית כמעט של יוצרים נוספים. אלדד רפאלי מייסד PHOTOACTIVE, צלם עתיר כשרון ומוניטין, יצר סדרה של תצלומים מבויימים בשחור לבן שקיבלו את הכותרת נותנים למחאה  פנים. [ראו בעמוד הקודם] הסדרה מתעדת מוחים לצד אגרוף המחאה, ונותנת ביטוי נוסף לעיסוקו המתמשך של רפאלי בסוגיות חברתיות. המסה האנושית שלוקחת חלק במחאה מייצרת דילמה עבור הצלמים שעוסקים בתיעוד שלה: מתי ראוי להסתפק בתיעוד ״המציאות״ כפי שהיא ומתי ראוי לביים, כפי שעושה רפאלי המצלם דיוקנאות שמתמקדים במשתתפי ההפגנות.

אלדד רפאלי, PHOTOACTIVE, נותנים למחאה את הפנים, 11.6.2023

אך לצד תצלומי תקריב מתבצע כל העת גם תיעוד אווירי באמצעות רחפנים. מבטי העל חושפים לא רק את כרזות הענק ואת היקף המיצבים, אלא גם ובעיקר את כמות המפגינים שלוקחים חלק בהפגנות — סוגיה שנמצאת במחלוקת תמידית. אמיר גולדשטיין, אשר מתעד את אירועי המחאה עוד מימי בלפור, הקים יחד עם יאיר פלטי ואור אדר את ״סיירת הרחפנים״,29 שבה לוקחים חלק מעל מאה צלמים מתנדבים המתעדים את אירועי המחאה. הסיירת פועלת בעשרות מוקדים בכל רחבי הארץ על בסיס שבועי, ומתעדת ישירות מהשטח את המתרחש בהם. 30

אמיר גולדשטיין, קפלן, צילום רחפן, 11.3.2024

משעה שנוצר זיהוי בין האגרוף הקפוץ לבין המחאה של 2023, החלו להיווצר יצירות רבות שבמרכזן האיקונוגרפיה של המחאה. אציג כאן רק מספר דוגמאות, שימחישו את השונות וההטרוגניות של תגובת קהיליית היוצרים:

בתגובה למתקפה על יסודות וערכים המזוהים עם מגילת העצמאות, התגבשה תערוכה יוצאת דופן שקיבלה את הכותרת צייר.י לי אגרוף. עשרות כרזות שנוצרו על ידי מאיירים, מעצבים ואמנים מישראל וממקומות אחרים בעולם נתלו לאורך כביש 38 בואך כביש ירושלים תל אביב באחד ביוני 2023. הכרזות, שבכולן הופיע אגרוף המחאה, עסקו בערכי היסוד האנושיים והאוניברסליים העולים ממגילת העצמאות. אף שהיוצרים מאמינים כי אמנות אמורה לאפשר ביטוי של מגוון קולות, רעיונות ומחשבות ללא חשש, האקלים הפוליטי הנוכחי, שמוביל להתגברות החשש מפני רדיפה, הוביל להחלטתם, לפחות בשלב ראשון, לשמור על אנונימיות. כך, להערכתם, אמנים ומעצבים מרקעים שונים ורמות פרסום וחשיפה שונות יוכלו להשתתף בתערוכה באופן שוויוני וללא שיפוט מקדים. יוזמי המחאה מאמינים כי מדובר במסר דמוקרטי, ש״על הדרך״ גם מערער את הפוליטיקה של עולם האמנות. במובן זה, תליית הכרזות הופכת את המניפסט למען אמנות עצמאית ומהפכנית, שעמו פתחנו את הדיון, לרלוונטי.

צייר.י לי אגרוף, עשרות כרזות שנוצרו על ידי מאיירים, מעצבים ואמנים מישראל וממקומות אחרים בעולם נתלו לאורך כביש 38 בואך כביש 1, 1.6.2023

יוזמה נוספת שהגיבה למחאת 2023 ועשתה שימוש באיקונוגרפיה של המחאה הייתה התערוכה צלחות למען הדמוקרטיה, אשר הוצגה בבית בנימיני במהלך חודש מאי 2023. המעצבים שבחרו להשתתף בתערוכה עשו זאת מיוזמתם, ותרמו מזמנם וממרצם על מנת ליצור צלחות שמעבירות מסרים שונים ומגוונים בעד הדמוקרטיה. 31 עודד עזר הציב על הצלחת שעיצב בעבודת יד את הסלוגן ״דמוקרטיה או מרד״, כתוב בפונט ״עזר קדים״ שעיצב בהשראת יצירות קרמיקה פרסיות מהמאה העשירית לספירה. תומר ספיר הציב את האגרוף הקפוץ על צלחת ורודה. בשיחה עמו הוא מעיד על עצמו:

אני לא מזוהה עם ארגון מחאה ספציפי, אבל מאוד מעריך ומתחבר לערכים של החזית הוורודה. לכן בחרתי לצבוע את הצלחת בוורוד זוהר ועליו ריססתי באמצעות שבלונה שיצרתי עם ספריי שחור אגרוף. זוהי פעולת גרפיטי מהירה עם מסר ברור וחד. עבורי האגרוף הוא חוד החנית של הגוף האנושי המתנגד; זהו קצה המורכב מאצבעות עדינות המתלכדות יחד לסלע איתן אגור באנרגיית התנגדות חריפה וללא פשרות״.

חלק מהמיצבים והמיצגים שנוצרו במסגרת המחאה החברתית של 2023 נעשו על ידי אנשים שבדרך כלל אינם עוסקים באמנות. כך לדוגמא המטוס, שנראה כאילו התרסק ברחבת הכניסה למוזיאון תל אביב ועל אחת מכנפיו הוטבע אגרוף. במהלך הפגנת הימין שהתקיימה ברחבת המוזיאון ב־31.3 המיצב הושחת — רוססו עליו צלב קרס והכיתוב ״רבין הנאצי״. קבוצת הטייסים שהקימה את המיצב החליטה לשוב ולהציב את השברים שנאספו ברחבת המוזיאון בתוך קונסטרוקציה ממתכת בצורת אגרוף המחאה. לצד האגרוף הוצב טקסט, שמופיע על רקע שרטוט הכנה למיצב המקורי.

מחאת הטייסים במוזיאון תל אביב, 4.4.2023

זאב שושקה אנגלמאיר מקיים במחאה מיצג המבוסס על גופו:32 הוא מחופש לבובה ורודה העוטה פאה בלונדינית, שאיברי המין שלה גלויים. על פניה/ו אין מסכה, הוא מאופר ונעזר במעין משקפי ראייה המדגישות את הריסים שלה/ו. במסגרת המיצג של שושקה, המתקיים דרך קבע בהפגנות, מוצגות גם כרזות שאותן אנלגמאיר מעצב בסגנון הגרפי שמזוהה עמו כבר שנים. הפונט שבו משתמש אנלגמאיר מזוהה עם יצירות קודמות שלו וכעת מעביר מסרים פוליטיים מחאתיים עם קורטוב של הומור. אף כי אנגלמאיר נעצר כבר מספר פעמים במסגרת ההפגנות, תחושת המחויבות הפוליטית שלו לא נפגמת. מאז פרוץ המהפכה בראשית 2023 הוא פרסם עשרות כרזות בעמוד הפייסבוק שלו, שבהן הוא מתבטא כנגד הדיקטטורה ובעד הדמוקרטיה. פרט למיצגים, אנגלמאיר ער לצורך בתיעוד בלתי פוסק של המעורבות שלו בהפגנה, ולכן הוא משלב בין צילום מבוים, כפי שעולה בבירור מהעבודה להלום או לחלום, לבין צילומים שנעשים באופן ספונטאני בזירות המחאה.33

זאב שושקה אנגלמאיר, להלום לחלום, צילום: לילך רז (מימין), אלעד אקרמן (משמאל), 2023

בתערוכה דמוקרטיה אומרת שנפתחה ביוני 2023 במוזיאון על התפר בירושלים (אוצר: חן שפירא) הוצגו עשרות צילומים שמתעדים את מחאת 2023 ואירועי מחאה נוספים מאז שנות ה־70. בתערוכה השתתפו צלמים שעוסקים במחאה דרך קבע, בהם מיקי קרצמן, אלדד רפאלי, אמיר גולדשטיין, הדס פרוש ותומר אפלבאום, שרבים מהם עוסקים בתיעוד המחאה עוד מימי מחאת בלפור. מה שעולה מהתערוכה הזו, וגם ממחקרים רבים שערכתי בעבר על התגייסותם של יוצרים והתייחסותם לאירועים פוליטיים, כמו למשל בהקשר של רצח רבין או של טרור המתאבדים באינתיפאדה השנייה, הוא שמידת המחויבות הפוליטית של היוצרים למחאה אינה אחידה. יש מי שעוסקים בביטויי מחאה באופן שיטתי ורציף, ואולם, בשונה מצלמים או יוצרים שמציגים ביטויים פוליטיים ביצירתם דרך קבע, ישנה קבוצה גדולה של יוצרים שלא נוהגים להגיב לאירועים פוליטיים וחרגו הפעם ממנהגם. ההחלטה ״לצאת מהסטודיו״ אל המרחב הציבורי לא הייתה מתרחשת אלמלא נחצו קווים אדומים, בדומה ל־1995, והיא מעידה על עוצמת המחאה בשדה האמנות במחאת 2023.

אמנות/ עיצוב/ מחאה/

מעצבים גרפיים עוסקים ב״תרגומם״ של מסרים מילוליים לעולם החזותי. דרגת המעורבות של המעצבים הגרפיים באירועי מחאה גבוהה בהשוואה ליוצרים העוסקים במחאה באופן התנדבותי. מעצבים גרפיים מתבקשים לתת פתרונות חזותיים שיבטיחו העברת מסרים נכונה. לדוגמה, לקראת המחאה נגד תכנית ההתנתקות, בחרה מועצת ישע בצבע הכתום כסמל המחאה, בשל הופעתו בדגל של גוש קטיף, ועוד בטרם החלה ההתנתקות חולקו למתנגדיה למעלה משני מיליון סרטים כתומים, ועשרות אלפי כרזות כתומות נתלו בכל צומת מרכזית. הצבע הכתום שהפך ויראלי שטף את ישראל, והדגים את היכולת של סמליל חזותי להשפיע על מחאה.

זאב שושקה אנגלמאיר, 10 סיבות להגיע לקפלן, 21.4.2023

בשונה מההתנתקות, המחאה החברתית של 2023 אינה אחידה, ומתאפיינת במגוון רב של מסרים חזותיים — תוצאה של ריבוי הקבוצות הפוליטיות והמגזרים החברתיים הלוקחים בה חלק. ריבוי זה בא לידי ביטוי, בין השאר, במספר עצום של כרזות, באנרים, סטיקרים וחולצות שהופקו במסגרת המחאה (כל החולצות, למעט אלו של אחים לנשק, עוצבו על ידי רוני דונביץ׳). לצד המוצרים הגרפיים שהופקו למען המחאה, יש גם יצירות שנוצרו שלא על פי הזמנה. מסדרה של ראיונות עומק עם מעצבים שערכתי בשני העשורים האחרונים, עולה בבירור הצורך שלהם לנקוט עמדה ולבטא את השקפת עולמם, אולם ניכר כי הם אינם מוכנים לסכן את הקריירה המקצועית שלהם בגין נקיטת עמדה כנגד הממסד הפוליטי בישראל.34 רבים גם הדגישו את התפיסה האינדיווידואליסטית שלהם, העומדת בסתירה לתהליך ההזדהות עם סמלים או דגלים. אם כן, כיצד ניתן לבטא עמדה פוליטית באופן עקיף או משתמע? בחרתי להדגים את ריבוי המשמעויות המתאפשר ביצירות עיצוב באמצעות גוף התאורה של עופר זיק, שנוצר באפריל 2023.

עופר זיק, Blessed be the fruit, 2023

ביצירה זו מגיב זיק באופן ישיר לשפה החזותית של הסדרה סיפורה של שפחה, שהופקה עבור נטפליקס ב־2016 ומבוססת על ספרה של מרגרט אטווד מעשה השפחה (1985). עלילת הספר מתרחשת בארצות הברית, בעולם שבו התרחשה מהפכה שהפכה את אמריקה מדמוקרטיה לתאוקרטיה נוצרית לכאורה בשם “רפובליקת גלעד”. הדימוי שאטווד שרטטה עבור גלעד בספר עבר בסדרה טרנספורמציה פוליטית — על רקע עליית דונלד טראמפ — וקיבל תרגום חזותי שהתבטא באימוצה של אסתטיקה טוטליטרית, שהיה לה תפקיד משמעותי בהפיכת הסדרה לשוברת קופות.

מיצגי ״בונות אלטרנטיבה״,35 שהיו חלק משמעותי במחאת 2023, נסמכו על האסתטיקה הטוטליטרית שמאפיינת את הסדרה, הם מקור ההשראה של יצירת העיצוב המאלפת הזו, שממחישה היטב את גלגולם של סמלים חזותיים.

במקום סיכום: השקפת עולם, תחושת השפעה פוליטית וצנזורה עצמית

ג’פרי אלכסנדר טוען במחקריו כי טראומה תרבותית נוצרת כאשר קבוצה של אנשים חשים שהם חוו מאורע אשר השפיע עליהם עמוקות ועשוי להשפיע על התנהגותם בעתיד. היקף התגובה של קהילת האמנים הישראלית למחאת 2023 מצדיקה, לדעתי, את השימוש במינוח טראומה תרבותית.36 עניין זה קשור גם להיקף וגם לשכיחות של ביטויי המחאה החזותיים באמנות, ומזכיר את תגובתה של קהיליית האמנים לרצח רבין.

החברה הישראלית אמנם משופעת באירועים טראומתיים, אך בדרך כלל זמן העיבוד הנדרש ארוך יחסית. בחינת אירועים טראומתיים מכוננים, כמו מלחמת יום הכיפורים למשל, מדגישה את הנטייה להשהות את התגובה, ומעידה כי חולפות שנים בטרם מתאפשרת ״חזרתו של המודחק״.37 זמן ההבשלה האיטי של התגובות בעולם האמנות מחזק את ההשערה כי התגובות להפיכה המשטרית תגענה בשלבים מאוחרים יותר.

בעת כתיבת שורות אלו נמצאת מחאת 2023 בעיצומה. ואולם, כבר עתה ברור כי היקפן של התגובות החזותיות ומעורבות קהיליית היוצרים במחאה יוצאות דופן בהיקפן, וחסרות תקדים בהשוואה לאירועים קודמים. אף שיוצרים רבים חשים שמידת ההשפעה הפוליטית שלהם נמוכה, מאות מהם בחרו לקחת חלק במחאה, כל אחד בהתאם להשקפת עולמו ולסוגה היצירתית שבה הוא פועל. עניין זה מעורר השראה בעיקר בעקבות אירועי 2018 (הצעת החוק נאמנות בתרבות) והעלייה המודגשת שדווחה בעקבותיהם באירועי הצנזורה, והצנזורה העצמית שעליה העידו אוצרים ויוצרים.38 אולם, מוקדם עדיין לקבוע מה יעלה בגורלן של יצירות פרובוקטיביות, וחיוני לשוב ולבדוק בעתיד אם הניסיון להצר את צעדיה של קהיליית היוצרים ולהקשיח את תגובת הממסד על הצבת יצירות במרחב הציבורי יבוא לידי ביטוי בשינוי המגמות הקיימות.

לו ניתן היה להעיד על חוזקה של הדמוקרטיה הישראלית לאורה של מחאת הקריאייטיב של 2023, אין ספק כי מדובר במבנה יציב מאין כמוהו. אך כפי שמלמדת ההיסטוריה, ענפים אלו נגדעים בקלות רבה יחסית משעה שצביונה הדמוקרטיה של החברה נפגע.

הצג 38 הערות

  1. ביצירה של הונורה דומייה (1808-1879) LEmeute, המגיבה לאירועי אביב העמים האירופאי של 1848 ולהדחתו של המלך לואי־פיליפ, נראית דמות כסופת שיער מובילה המון באגרוף מורם. אצל פליצ׳ה וולפדו (1867—1907) נבחרה הכותרת המעמד הרביעי בהתייחס למעמד החדש, מעמד הפועלים, שקדמו לו שלושה: האצולה, הפקידות ואנשי המסחר. לאחר שוולפדו לקח חלק בשביתת פועלים בטורינו, הוא החליט לטפל בנושא שלא זכה עד אז להתייחסות בעולם האמנות. ביומנו הוא כותב: "Art should not be alienated from this movement to a destination that is still unknown but which is understood to be better than present conditions".
  2. במחקריי עמדתי בהרחבה על הזיקה בין אוונגרד באמנות ואידאולוגיות מימין ומשאל. לעניין זה ראו בין השאר: דנה אריאלי, אמנות ורודנות: אוונגרד ואמנות מגויסת במשטרים טוטליטריים, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2008.
  3. לקריאה נוספת ראו: זאב שטרנהל, המחשבה הפאשיסטית לגווניה, תל אביב, 1988 וכן זאב שטרנהל, יסודות הפאשיזם, תל אביב, 1992.
  4. Manifeste du futurisme (Manifesto of Futurism), Le Figaro, 20.2.1909. וכן: דנה אריאלי, ״בין אמנות לפוליטיקה: פוטוריזם ופאשיזם״, בתוך: זמנים, מס׳ 49, קיץ 1994, עמ׳ 97-86.
  5. Tristan Tzara, Dada Manifesto, in: Dada 3, December 1918. לקריאה נוספת ראו: טניה רינהרט, מקוביזם למדונה: ייצוג וסובייקט באמנות המאה העשרים, הקיבוץ המאוחד, 2000, עמ׳ 48.
  6. ג׳ון הרטפילד (1881-1968), נולד בשם הלמוט הרצפלד. הוא שינה את שמו במחאה על מצבה הפוליטי המתדרדר של גרמניה ערב עליית הנאצים לשלטון.
  7. לקריאה נוספת ראו: אמנות ורודנות (הערה 2 לעיל) עמ׳ 227
  8. הביטוי "קרנפים" נקשר לשתי יצירות מופת שעוסקות בביטוי עמדות פוליטיות לעומת בחירה בקונפורמיזם, האחת מפיסטו של קלאוס מאן (1906-1949). בנו של תומאס מאן, שעזב את גרמניה בשנת 1933, מקדיש את הרומן שפרסם ב־1936 להתמודדות עם הרייך השלישי והנאציזם. בספר מתואר תהליך ה"התקרנפות" של השחקן הֶפגֶן, שלמרות עברו "השמאלני" הופך לבן חסותו של ראש הממשלה הנאצי, ועקב כך — הופך למנהל התיאטרון הממלכתי בברלין. בשיא הקריירה שלו הוא משחק את התפקיד של מפיסטו בפאוסט של גתה. הספר עובד לקולנוע על ידי הבמאי ההונגרי הנודע אישטוואן סאבו. בשנת 1981 זכה מפיסטו (שהיה האמצעי בטרילוגיית סרטים שסאבו הקדיש לסוגיות דומות), באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. השנייה, מחזה האבסורד קרנפים של אז׳ן יונסקו מ־1958, העוסק בנאצים שאותם ראה כמפלצות. יונסקו בחר בקרנף כחיה המסמלת את המפלצתיות, הכוחניות והפעולה הפאשיסטית, בעיקר בשל כוחו האדיר של הקרנף ובשל נטייתו לחיות בעדרים.
  9. Manifesto for an Independent Revolutionary Art, 1938.
  10. הקשר בין אמנות למחויבות חברתית העסיק רבים באסכולת פרנקפורט. לקריאה נוספת ראו: Theodor Adorno, Walter Benjamin and others, Aesthetcis and Politics, London, Verso, 1988, , וכן את חיבורו של גיאורג לוקאץ׳ על היסטוריה ותודעה מעמדית המצוטט אצל: Martin Jay, The Dialectical Imagination, London: Heineman, 1976, pp. 173-174.
  11. במחקריי עמדתי בהרחבה על המאבקים בין האוונגרד על ריבוי הסגנונות שאפיין אותו לבין התביעה של הדיקטטורות להעברת מסרים בסגנון ריאליסטי בדרך כלל. ראו: דנה אריאלי, רומנטיקה מפלדה: אמנות ופוליטיקה בגרמניה הנאצית, (מאגנס, 1999)
  12. לקריאה נוספת על הסטודיו העממי (Atelier Populaire) וגם על אחד המעצבים המרכזיים שהובילו אותו, פיליפ וורמס, ראו: Clifford Deaton, The Memory of May '68: The Ironic Interruption and Democratic Commitment of the Atelier Populaire, Design Issues, Vol. 29, no, 2 (Spring 2013), pp. 29-41. Liam Considine, "Screen politics: pop art and the Atelier Populaire." Tate Papers 24 (2015)1.
  13. במחקריו עוסק מארש בהיבטים שונים של התנהגות פוליטית. הוא ביקש לייצר ספקטרום שעליו ניתן להציב טיפוסים שונים של התנהגויות בפוליטיקה הדמוקרטית. לקריאה נוספת ראו: Alan Marsh, Protest and Political Consciousness, CA: Sage, 1977.
  14. בשונה מעולם העיצוב, התגובה של האמנים לאירועים טראומתיים אלו איחרה לבוא. לשם המחשה, אזכיר את סדרת ציורי השמן של גרהרד ריכטר מתה משנת 1988, שבהם מופיעה אולריקה מיינהוף, מנהיגת החזית האדומה, לאחר שהתאבדה בכלא. עוד על הפער המרתק בין אמנות לעיצוב בתגובה למחאה בהמשך.
  15. התערוכה אסור: אמנות אסורה בישראל הוצגה בגלריה של עמי שטייניץ ב־1998. את התערוכה ליווה מחקר שערך שטייניץ בשיתוף עם עידו אמין. ראו: www.ami-steinitz-art.net/_files/ugd/1a52a1_9ef18271c1b74bfcb7bd034e1886da00.pdf
  16. לקריאה נוספת ראו: עדנה הראל פישר, ממלכתיות במדיניות תרבות, המכון הישראלי לדמוקרטיה, אוגוסט 2020, עמ׳ 24.
  17. נעמה ריבה מדגישה כי רבים מהיוצרים המזוהים עם הקבוצה מעדיפים לשמור על אנונימיות גם מכיוון שהקריאייטיב של הכרזות נעשה פעמים רבות בתוך הקבוצה וקשה להעניק קרדיט ליוצר אחד. ראו: נעמה ריבה, ״יצירת מחאה: מי אחראי לכרזות נגד ההפיכה המשטרית״, הארץ, 21.3.2023. ראו: www.haaretz.co.il/gallery/art/design/2023-03-21/ty-article-magazine/.premium/00000187-036a-d452-abaf-3fff77970000.
  18. החשוב שבהם, המעצב דוד טרטקובר, היה מי שהתווה את הדרך למעטים שעסקו בביטוי מחאה באמצעות אמנות באופן שיטתי. מאז עיצב את הלוגו של שלום עכשיו בשנות ה־70 לא חדל להביע את עמדתו ביחס לכיבוש ולאירועים פוליטיים נוספים שעוררו בו התנגדות. על הייחודיות של פועלו עמדתי בשיחתי עמו בספרי יוצרים בעומס יתר: רצח רבין, אמנות ופוליטיקה, הוצאת מאגנס, ירושלים, 2005.
  19. חלק קטן מראיונות העומק הללו ראו אור בספריי. ראו לעיל וכן: דנה אריאלי, אחרי עשרים שנה: עיצוב, זיכרון, רבין, הפקולטה לעיצוב ונט״ל, 2015.
  20. הצעת החוק הפכה לאבן דרך משום שמנתה שורה של הגבלות ששרת התרבות היוצאת ביקשה להשית על יצירות אמנות במטרה "למנוע פגיעה במדינת ישראל“. אף כי לכאורה עסקה הצעת החוק במניעת ״הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור״ וב״שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית״, הגדרות רחבות אלו הולידו פוליטיזציה גוברת של עולם האמנות מצד אחד והימנעות מכל דיאלוג עם הממסדים התרבותיים מצידה של המדינה. אם בעבר היה בכוחו של הממסד הפוליטי להקצות משאבים לאמנות המועדפת עליו, הרי שבעת הזו מדיניות התרבות וכלכלת התרבות של ישראל הרשמית נמצאת תחת ביקורת, ובמצב עניינים זה יוצרים מובילים רבים שהם חלק מקהיליית התרבות הישראלית אינם מעוניינים להיות מזוהים עמה.
  21. קצרה היריעה מלסקור כאן את גלגולו של האגרוף בעולם התקשורת החזותית, אך חשוב להזכיר את הופעתו לא רק בהקשרים פוליטיים ״קשים״ אלא גם בהקשרים חברתיים, ובכלל זה תנועות פמיניסטיות, המשלבות פעמים רבות בין האגרוף המורם וסמל הנקבה.
  22.   Gottfried Korff, Larry Peterson "From Brotherly Handshake to Militant Clenched Fist: On Political Metaphors for the Worker's Hand", International Labor and Working-Class History, Fall, 1992, No. 42, pp. 70-81; Lincoln Cushing, "A brief history of the “clenched fist” image" in: Docs Populi (2011). www.docspopuli.org/articles/Fist.html.
  23. ידוע גם בשם Wobblies. איגוד עובדים רדיקלי שנוסד ב־1905.
  24. Dolores Ibarruri. הצטרפה למפלגה הקומוניסטית בספרד בשנת 1920, השנה שבה הוקמה המפלגה. נפטרה ב־ 1989.
  25. נעמי מאירי־דן, ״כשהאמנות הקנונית פוגשת את התרבות החזותית הפופולרית: בין מושאי מחקר לשיטות מחקר״, בתוך: פרוטוקלאז׳: כותבים חזותי: מתודולוגיות בחקר התרבות החזותית, בצלאל: ירושלים בשיתוף עם רסלינג: תל אביב.
  26. תנועת "כך" החלה את דרכה בארצות הברית. לאחר שהפכה מפלגה ימנית רדיקלית הוגדרה כארגון טרור והוצאה אל מחוק לחוק. הרב מאיר כהנא מייסד "כך" הציע לערביי ארץ ישראל לבחור בין תושבות ארעית בכפיפות לשיקולים ביטחוניים לבין טרנספר. המפלגה נבחרה לכנסת ה־11 בשנת 1984, אך ב־1988 נפסלה מלהתמודד בבחירות לאחר שהוכנסו תיקונים לחוק היסוד: הכנסת. בעקבות הטבח שביצע ב־1994 ד״ר ברוך גולדשטיין, שהיה פעיל בתנועת "כך" והופיע במקום השלישי ברשימתה בבחירות 1984, הכריזה מדינת ישראל על תנועת "כך" כארגון טרור. כיום כמאה חברי ליבה של מפלגת "כך" המקורית קשורים למפלגת עוצמה יהודית.
  27. ראיון טלפוני עם רוני דונביץ׳, 6.7.23
  28. רוני דונביץ׳, ראיון טלפוני, 6.7.23. כאן המקום להדגיש שזו אינה הפעם הראשונה שבה דונביץ׳ מתגייס לביטוי מחאה כנגד המשטר. ב־2019 עיצב את הסלוגן ״לך״, שהפך ויראלי ונעשה לאחד הסמלילים המזוהים ביותר עם מחאת בלפור. ״זה היה בשלב חקירות נתניהו, והתחושה הייתה של מיאוס כללי. העליתי אז שני סלוגנים, אחד היה 'די' ואחד 'לך'. חיפשתי את הדבר הכי קצר, וידעתי שאם אשתמש בלמ"ד של הליכוד יבינו למי אני מתכוון. רציתי שיידעו שזה מכוון אליו בלי לציין מפורשות את המילה ביבי“. הסיסמא ״לך.״ עוצבה תוך היסמכות על הלוגו המקורי של הליכוד שעיצב גדעון שגיא לפני המהפך של 1977. גדעון שגיא הוא מעצב גרפי יליד 1939. את לימודיו בבצלאל השלים בשנות ה־60. ב־1977 נשכר על ידי הליכוד כפרילאנסר. בראיון בהארץ עם נעמה ריבה שגיא מדגיש שהצביע תמיד למפלגת העבודה, ועיצב את הלוגו של הליכוד למטרות פרנסה בלבד. הרעיון לעצב את האות למ"ד מתנפנפת נועד ליצור זיקה לדגל. בקמפיין הליכוד בשנות ה־80, הפרסומאי ראובן אדלר מילא את הלמ"ד בצבע, כך שנוצר הלוגו שמוכר עד היום. ראו נעמה ריבה, כך נוצרה והפכה לוויראלית הסיסמה ”לֵך.״, הארץ, 6.10.20
  29. אור אדר, ממקימי סיירת הרחפנים, זכה ביוני 2023 בפרס היוקרתי לתצלומי רחפן שמתקיים בסיינה, איטליה. לקריאה נוספת, ראו: www.facebook.com/or.adar.10
  30. תומר אביטל ראיין את אמיר גולדשטיין ומתנדבים מסיירת הרחפנים. ראו: www.youtube.com/watch?v=CJCTzFd5cWA.
  31. כל ההכנסות מהתערוכה הועברו לארגונים שתמכו במחאת 2023.
  32. שושקה היא דמות קומיקס הומוריסטית של אישה בלונדינית, פרי מכחולו של המאייר זאב אנגלמאיר, שהופיעה לראשונה בפנזין סטיות של פינגווינים בשנות ה־90. בשנת 2016 קרמה שושקה עור וגידים כשיצאה מתוך צדפה בפתחה של התערוכה הארץ המובתחת שהוצגה בבית העיר בתל אביב. המיצבים הרבים שבהם לקחה חלק במחאת בלפור הובילו לעצירתה פעמים מספר באשמת פגיעה בציבור.
  33. בעבודה להלום לחלום משלב זאב (שושקה) אנלגמאיר בין שתי עבודות צילום, של לילך רז (מימין) ושל אלעד אקרמן, שנעשו בתנאי סטודיו.
  34. עניין זה עלה מסדרה של רעיונות עומק שקיימתי במסגרת העבודה על הספרים שהקדשתי לרצח רבין והאמנויות. ראו הערה 18 לעיל.
  35. המיצגים של ״בונות אלטרנטיבה״, המלווים את המחאה, נסמכים על האסתטיקה הטוטליטרית המוקפדת שמזוהה עם הסדרה. המערך הסימבולי ״הועתק״ אל המיצבים שהתקיימו באתרים רבים במסגרת מחאת 2023 בישראל.
  36. לקריאה נוספת ראו:Jeffrey C. Alexander, Cultural Trauma and Collective Identity, University of California Press, 2004.
  37. דומיניק לה קפרה, לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה, הוצאת רסלינג, תל אביב.
  38. במהלך 2020 קיימתי סדרה של 50 ראיונות עומק עם אוצרים ויוצרים, שמהם עלה בבירור כי ישנה עלייה חריגה בהפעלת צנזורה עצמית בשל החשש מהתקבלותן של יצירות אמנות.

1 תגובות על “גלגולו של אגרוף”

    […] את מאמרה של דנה אריאלי "גלגולו של אגרוף" מגיליון 07 של המהדורה המודפסת, מאמר על המחאה ועל הייצוגים שלה בעולם התקשורת […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *