מסה

  • המקום של נוישטיין

    "יהושע נוישטיין נמצא בסכסוך ארוך שנים עם ישראל והישראליות; הוא מעדיף להתייחס ליהודיוּת כאל אנטי-תזה לחזון הישראליות הציוני; לא פעם הגדיר את עצמו כיהודי נודד וכפָליט. אף על פי כן, יש לישראל תפקיד מרכזי בדרכו האמנותית, וליהושע נוישטיין יש תפקיד משמעותי בפרקי מפתח באמנות בישראל". דליה מנור במאמר מקיף על חייו ויצירתו של יהושע נוישטיין

  • היצירה המגדרית של אריאלה שביד

    "בפעולות התחפשות שונות חושפת שביד עולם חושני, חמקמק, פנטזי ועתיר הקשרים, מתגלה ומתבהרת השקפת עולם פמיניסטית, המתריסה על אופן פעולתם של המנגנונים הממסדיים, הפטריארכליים ביסודם, המפקחים על הסדר החברתי והפוליטי". ד"ר רות מרקוס ורותי חינסקי-אמיתי על עבודותיה של אריאלה שביד

  • שפת קורונה: שפה חזותית של מדע ואתגר לפרויקט אמנות רב תחומי

    "כך, במקביל לשפה המילולית, צצה שפה מדעית חזותית בעלת מאפיינים אסתטיים, כמו צבע, קו, כתם, צורה, כיוון, ועוד. עין אחת מתאמצת לקרוא את השפה הזאת, ועין שנייה מתענגת על הפרץ החזותי". ד"ר שושן ברוש לויט ושלי לייבוביץ' קלאורה על השפה המדעית החזותית במגיפת הקורונה

  • חתרנות, כאוס וגאולה בסייבר-פאנק

    ״שנות ה-80 וה-90 הציגו עליית מדרגה בחשיבותו ובנוכחותו של ההיצג השיווקי. היצגים אלו לא ביקשו עוד להציע מוצר המנסה לענות על צורך חומרי, אלא לעצב מהיסוד את עצם הצרכים והחשקים של הצרכנים באמצעות הצגת תמונת ראווה של אנושיות אופטימלית״. ארי בן אריה על תרבות הסייבר-פאנק

  • בנוגע לדימוי

    ״הדימוי לא מפסיק לנוע. זו לא רק העין שסוקרת וסורקת את הדימוי במבטה אלא גם המבט של הדימוי על המביט, המשחק של המבטים, פני-השטח המשתנים, עד שאי-אפשר לומר מי מביט במי או מה מביט במה – רק כך אפשר לדבר על החומריות של הדימוי, על הדימוי כחומר״. מסה מאת הוד הלוי

  • "יכולת לחזור לציור פיגורטיבי, לא?"

    "ברישומים הפיגורטיביים מתחיל לקרות משהו שונה. גרשוני חייב לשכוח קצת מהמתח המאני-דפרסיבי שלו ולהתבונן באחר/ת. הוא מקורקע. עם זאת, כל הייצריות שלו מתועלת אל תוך האחר הזה". איתמר לוי במסה על הרישומים הפיגורטיביים של משה גרשוני

  • העונג של להיות קוויר והעונג של ההתבוננות בקוויר

    ״העונג שבהתבוננות בקוויר מתאפשר רק כאשר יש חדירה למרחב הקווירי, בעקבותיה מערכות היחסים המתקיימות בתוכו נחשפות. חדירה זו מייצרת למעשה שני מרחבים: הקווירי וזה שנוצר עבור ועל ידי המתבונן, ואותה התרחשות יכולה להתפרש בדרכים שונות בכל אחד מהמרחבים הללו״.

  • דיאלוג עם המקום

    ״הדיאלוג של האמן עם המקום הוא דיאלוג הבנוי על יחסי-גומלין מדודים בין כל האלמנטים הנוטלים בו חלק. קרוון שולט להפליא בדיאלוג הזה, והוא מתמיד בו בצורה ראויה לציון עם צמצום הולך וגובר באמצעים. את הדיאלוג הזה הוא מארגן בקנה-מידה פלנטרי כי לדידו של קרוון, שנולד בתל-אביב, אין מקום מועדף. או, ליתר דיוק: כן, כדור הארץ, ארצו של אדם״. דברים שנשא מארק שפס ביום עיון על יצירתו של דני קרוון בבית לאמנות ישראלית

  • פואטיקת השכבות: עיון ביצירתה של דורית פלדמן

    ״הפלורליזם כערך רעיוני ואסתטי מבצבץ מבעד למשטחים הרב שכבתיים והמרובדים בעבודות הצילום והקולאז' של פלדמן. לנוכח תפיסת הפלורליזם בתרבות הישראלית העכשווית, עבודות מרובדות אלו נושאות משמעות ערכית, כאשר קדוּשה וחילוניות דרות בסמיכות במרחבים הגיאוגרפיים והכרונולוגיים ביצירתה״. נאוה סביליה שדה על יצירתה של דורית פלדמן

  • אקראי, זמני, חלקי: הרקדן וגופו במחול העכשווי

    "בעשורים האחרונים ניכר שינוי מהותי ביחס לגופו של הרקדן ביצירת המחול. יש התייחסות הולכת וגוברת לסובייקטיביות שלו, לייחודיותו, למוצאו האתני ולהקשרים החברתיים-היסטוריים מהם הוא מגיע". עדייה פורת במאמר בעקבות ביקורן של הכוריאוגרפית מטה אינגוורטסן והחוקרת בויאנה צ'וואיץ' במרכז למחול "כלים"

  • שכול בלי מסתורין

    ״אבל באנדרטה שבנה קרוון מציע לנו לזכור את אנשי חטיבת הנגב היקרים לנו ואת המעשים שעשו שהצילו את חיינו לא רק באמצעות התייחדות, אלא גם בהצטרפות ובצירוף: ברגע שהתקרבנו אל האנדרטה אנו נדרשים לצרף את המבנים השונים שבה, אחרת לא נקלוט אותה, ופעולת הצירוף קוראת למחשבה, לא רק להרגשה״. נסים קלדרון על עבודתו של דני קרוון

  • מתווי הדיו של משה קופפרמן 1969-1963: מִנוף לחתימה

    "באופן רחב יותר, העיון בגוף עבודות כמעט עלום של אמן מוכר מזמין מחשבה על תהליכי יצירה גלויים ונסתרים, ובפרט על היחס בין מתווה הנוצר בספר סקיצות לבין היצירה המוגמרת והפומבית". רות קסטנבאום בן-דב על עבודתו של משה קופפרמן

  • על מה דוממים חולמים?

    ״אבל איך ניתן לתת לדברים לדבר את דבריותם? צריך אולי לשנות את הרגישות, להסיט את הדגשים מהטקסט והפרשנות והשפה והאסוציאציות מהחוויה התרבותית, מהאנושי, לאלו של הדברים, להקשיב להם, לראות כיצד הם מתרגמים זה את זה״. דברים שנשא יונתן הירשפלד בערב עיון שיוחד לתערוכתו של ציבי גבע ״דרך איפה אני מגיע״ במוזיאון הרצליה

  • רבדים סמויים מעין: על נשים בתלמוד

    ״ב׳רוחות וצללים׳ ישנו ייצוג מחודש לדמויות הנשיות בתלמוד שנעשה על ידי אישה, אמנית, מלומדת, וניתן למצוא בה תגובה לשני ההיבטים הממדרים של הטקסט התלמודי; ההגבלה על נשים ללמוד אותו ואופיו הפטריארכלי של הטקסט״. רוני צורף על עבודתה של ג׳קלין ניקולס

  • שתיקת האסון, שתיקת הציור, שתיקת המוזיאון

    "ההפשטה של האסון היא בחירה מודעת של הצייר: היא מאפשרת לחשוב על האסון, מבלי להיבלע באימת המקום ומבלי ליטול בו חלק. זוהי בחירה אנטי-דרמטית שמשמעותה לא לייצר גוף פצוע, אלא אמנות פצועה". עילי ראונר על עבודותיו של גלעד אפרת, בעקבות התערוכה "גוף ציור" במוזיאון ישראל

  • עיר חדשה: על יצירה והתפתחות אישית

    ״מרדתי בסדר הדברים, אבל אולי בעצם נכנעתי? נעשיתי מיואש? אולי במקום למרוד, פשוט ברחתי? ייתכן שגם וגם. כך או כך, פרישה כזו מסמלת קטיעה שפורעת את הסדר הקיים: העזיבה שלי מייצגת את הסוף המצוי תמיד מעבר לפינה״. מאמר של דניאל זק בעקבות הרצאתו ביום העיון "הפורשים: שתיקה, פרישה ונטישה באמנות הישראלית" ב"בית לאמנות ישראלית"

  • הסזורה של הפרפורמנס

    "במונחים פסיכואנליטיים של מיכל ומוכל, הספר מציע לנו מיכל רחב וגמיש דיו כדי להגדיל את המחשבה שלנו, תוך שהוא מרופף ומרחיב את ההנחות הבסיסיות של רובנו. הספר עצמו (וכמוהו אמנות הגוף הרדיקלית שבה הוא עוסק) הוא הוא סזורה". אסף קרבס על ספרה של חנה פרוינד-שרתוק, "למה הם עושים את זה לעצמם"

  • תפורה ונמחקת, קצורה ונוטשת: על ״היעלמותן״ של יוכבד וינפלד ואפרת נתן

    "המיתוס גבר על העובדות ויצר דרמה של היעלמות שהייתה נכונה חלקית בלבד. פרשנות אחרת להיעלמות מאפשרת לזהות פעילות סמויה אך קיימת, גלגולים שונים של 'היות אמן' – הוויה שלא מסתכמת אך ורק בהצגת תערוכות ובאירועים נלווים". טלי תמיר מתוך יום עיון "הפורשים: שתיקה, פרישה ונטישה באמנות הישראלית" ב"בית לאמנות ישראלית"

  • הפראים החדשים

    ״כל מהלך וכל עניין שהתהווה בתהליך היצירה, היה נדמה שהיא מבינה לעומקו. ידיעותיה היו עצומות. ואף על פי שהייתה בה מידה רבה של ביקורתיות, שיפוטיות ואפילו ארסיות, היא נהגה בסופו של דבר לקבל, להכיל ולחבק. יכולת מופלאה זו, הניבה תמיד שיח כן ואמיתי, שקוף, בלתי אמצעי ובלתי תלוי״. יוסף קריספל על נעמי אביב

  • שדים וסרבנים: על מרחב האוצרות של נעמי אביב

    ״נעמי ביקשה לעסוק במה שכינתה ׳היער המאיים שנראה מנגד׳, ביקשה לחשוף את היסוד הברברי שעומד מחוץ לתרבות, ולכן נתפס כאויב האולטימטיבי של הסדר החברתי באשר הוא. מאחר שלשם היא כיוונה את מבטה, היא לרגע לא השלתה את עצמה, גם לא את הצופים והמבקרים בתערוכותיה, שהמציאות שלווה ונעימה ויש סיבה טובה לצפות ממנה לימים יפים יותר״. טלי תמיר על נעמי אביב