מסה

  • שכול בלי מסתורין: על האנדרטה לחטיבת הנגב של דני קרוון

    ״אבל באנדרטה שבנה קרוון מציע לנו לזכור את אנשי חטיבת הנגב היקרים לנו ואת המעשים שעשו שהצילו את חיינו לא רק באמצעות התייחדות, אלא גם בהצטרפות ובצירוף: ברגע שהתקרבנו אל האנדרטה אנו נדרשים לצרף את המבנים השונים שבה, אחרת לא נקלוט אותה, ופעולת הצירוף קוראת למחשבה, לא רק להרגשה״. מתוך דברים שאמר נסים קלדרון ביום עיון שהוקדש לעבודתו של קרוון ב"בית לאמנות ישראלית"

  • מתווי הדיו של משה קופפרמן 1969-1963: מִנוף לחתימה

    "באופן רחב יותר, העיון בגוף עבודות כמעט עלום של אמן מוכר מזמין מחשבה על תהליכי יצירה גלויים ונסתרים, ובפרט על היחס בין מתווה הנוצר בספר סקיצות לבין היצירה המוגמרת והפומבית". רות קסטנבאום בן-דב על עבודתו של משה קופפרמן

  • על מה דוממים חולמים?

    ״אבל איך ניתן לתת לדברים לדבר את דבריותם? צריך אולי לשנות את הרגישות, להסיט את הדגשים מהטקסט והפרשנות והשפה והאסוציאציות מהחוויה התרבותית, מהאנושי, לאלו של הדברים, להקשיב להם, לראות כיצד הם מתרגמים זה את זה״. דברים שנשא יונתן הירשפלד בערב עיון שיוחד לתערוכתו של ציבי גבע ״דרך איפה אני מגיע״ במוזיאון הרצליה

  • רבדים סמויים מעין: על נשים בתלמוד

    ״ב׳רוחות וצללים׳ ישנו ייצוג מחודש לדמויות הנשיות בתלמוד שנעשה על ידי אישה, אמנית, מלומדת, וניתן למצוא בה תגובה לשני ההיבטים הממדרים של הטקסט התלמודי; ההגבלה על נשים ללמוד אותו ואופיו הפטריארכלי של הטקסט״. רוני צורף על עבודתה של ג׳קלין ניקולס

  • שתיקת האסון, שתיקת הציור, שתיקת המוזיאון

    "ההפשטה של האסון היא בחירה מודעת של הצייר: היא מאפשרת לחשוב על האסון, מבלי להיבלע באימת המקום ומבלי ליטול בו חלק. זוהי בחירה אנטי-דרמטית שמשמעותה לא לייצר גוף פצוע, אלא אמנות פצועה". עילי ראונר על עבודותיו של גלעד אפרת, בעקבות התערוכה "גוף ציור" במוזיאון ישראל

  • עיר חדשה: על יצירה והתפתחות אישית

    ״מרדתי בסדר הדברים, אבל אולי בעצם נכנעתי? נעשיתי מיואש? אולי במקום למרוד, פשוט ברחתי? ייתכן שגם וגם. כך או כך, פרישה כזו מסמלת קטיעה שפורעת את הסדר הקיים: העזיבה שלי מייצגת את הסוף המצוי תמיד מעבר לפינה״. מאמר של דניאל זק בעקבות הרצאתו ביום העיון "הפורשים: שתיקה, פרישה ונטישה באמנות הישראלית" ב"בית לאמנות ישראלית"

  • הסזורה של הפרפורמנס

    "במונחים פסיכואנליטיים של מיכל ומוכל, הספר מציע לנו מיכל רחב וגמיש דיו כדי להגדיל את המחשבה שלנו, תוך שהוא מרופף ומרחיב את ההנחות הבסיסיות של רובנו. הספר עצמו (וכמוהו אמנות הגוף הרדיקלית שבה הוא עוסק) הוא הוא סזורה". אסף קרבס על ספרה של חנה פרוינד-שרתוק, "למה הם עושים את זה לעצמם"

  • תפורה ונמחקת, קצורה ונוטשת: על ״היעלמותן״ של יוכבד וינפלד ואפרת נתן

    "המיתוס גבר על העובדות ויצר דרמה של היעלמות שהייתה נכונה חלקית בלבד. פרשנות אחרת להיעלמות מאפשרת לזהות פעילות סמויה אך קיימת, גלגולים שונים של 'היות אמן' – הוויה שלא מסתכמת אך ורק בהצגת תערוכות ובאירועים נלווים". טלי תמיר מתוך יום עיון "הפורשים: שתיקה, פרישה ונטישה באמנות הישראלית" ב"בית לאמנות ישראלית"

  • הפראים החדשים

    ״כל מהלך וכל עניין שהתהווה בתהליך היצירה, היה נדמה שהיא מבינה לעומקו. ידיעותיה היו עצומות. ואף על פי שהייתה בה מידה רבה של ביקורתיות, שיפוטיות ואפילו ארסיות, היא נהגה בסופו של דבר לקבל, להכיל ולחבק. יכולת מופלאה זו, הניבה תמיד שיח כן ואמיתי, שקוף, בלתי אמצעי ובלתי תלוי״. יוסף קריספל על נעמי אביב

  • שדים וסרבנים: על מרחב האוצרות של נעמי אביב

    ״נעמי ביקשה לעסוק במה שכינתה ׳היער המאיים שנראה מנגד׳, ביקשה לחשוף את היסוד הברברי שעומד מחוץ לתרבות, ולכן נתפס כאויב האולטימטיבי של הסדר החברתי באשר הוא. מאחר שלשם היא כיוונה את מבטה, היא לרגע לא השלתה את עצמה, גם לא את הצופים והמבקרים בתערוכותיה, שהמציאות שלווה ונעימה ויש סיבה טובה לצפות ממנה לימים יפים יותר״. טלי תמיר על נעמי אביב

  • פיה הפעור של מדוזה ומהו מדוזיזם

    ״מדוזיזם קורה בשבריר השנייה שבה רואים ציור. המבט הראשון. זהו רגע של אימה ושל עונג שאי אפשר ולא צריך להתגונן מפניו. זהו רגע גרוטסקי שמשחרר את הצופה מכל מה שלמד, ידע וכיבד. הוא נשאב ונבלע בפתחו של הציור ואז נלקח למסע מטלטל בקרביו. מדוזיזם הוא הנכונות להשאב דרך פ-תח הציור והיעדר הפחד מפני ההתמרה״. יצחק לבנה כותב על נעמי אביב

  • אקטיביזם אוצרותי בתערוכה ״נשים יוצרות מציאות – מחווה לוותיקות העיר ראשון לציון״

    ענת מנדיל, מאוצרות התערוכה, כותבת על העבודות, על התהליך ועל האג׳נדה הפמיניסטית שעמדה מאחורי הבחירה ליצור תערוכה שתתמקד בוותיקות העיר ראשון לציון

  • אוצרת על הסף: הימנעות כאסטרטגיה פמיניסטית בפעולת האוצרות של נעמי אביב

    "המפגש בין שלומית אלטמן ונעמי אביב בנה עולם של אבסורד וספק שהאמנות, כמו הקיום, נתפסת בו כדבר הכי מיותר בעולם". אסנת צוקרמן רכטר על הקשר בין אוצרת לאמנית

  • תומרקין הולך בשדות

    "כל האברים שלמים, אבל בכל זאת זהו גוף חשוף, מקולף. הפנים שלו גלויים ואין חציצה בינו לבין החוץ. חשיפה וגילוי קשורים למושג האמת, ותומרקין מגלה לנו את האמת של הדמות הזו". יגאל צלמונה על עבודתו של יגאל תומרקין

  • חממה לחשיבה ביקורתית

    ״נדמה כי השאלה המעניינת ביותר אודות עבודתו של גבע בהקשר זה אינה ׳האם היא עוסקת בלאומיות׳, כפי שטענה חינסקי, אלא ׳כיצד היא עושה זאת׳, ובעיקר האם האופנים בהם היא עוסקת בלאומיות מציעים לנו אפשרויות חדשות ופוריות לחשוב אודותיה״. מרב ירושלמי מציעה חשיבה מחדש על ״תזת חינסקי״ ועל עבודתו של אביטל גבע

  • ההחלטה השבורה של אילן איטח

    "בציור הזה אין 'מקום', אלא מקומות שנודדים ומתכתבים אלה עם אלה דרך הנדודים; אין 'זמן' אחד רציף, אלא זמנים רבים ומסוכסכים; אין 'חלל' אחד, אלא חללים המהגרים אלה אל תוך אלה; אין 'טכניקות', אלא סגנונות שמחללים ומקדשים אלה את אלה חליפות". אלברט סוויסה על "אקסודוס", תערוכתו של אילן איטח המוצגת בספרד

  • מדוזה, פְנים אבסטרקט-ריאליזם: בין פרח הנגע למשוש הנוגע

    "הציור האטינגרי הוא קינה גדולה של אמהות על מות ילדים ועל מותן הקרב, ולצדה שירת הפליאה לנוכח יפי מי התהום וחלל היקום ושירת התדהמה החוזרת ונשנית לנוכח הרגע הטראומטי המסרב לחלוף". דיון במופעי המדוזה בעבודתה של ברכה ל. אטינגר, חלק שני

  • ובאו עד נבכי ים

    "זילברמן אינו משיג את עיניהם של הגברים ואינו לוכד את הבבואה העשויה להשתקף בהן; הוא בא אל הגברים מגבם, חוטב את מבטם מן הגוף. העין היוצאת לָבוֹר לה בבואה נקרעת אל העולם. הגברים טובלים את מבטם במים, והאמן טובע בטבילתם". עודד וולקשטיין על תערוכתו של שי זילברמן בסדנאות האמנים, תל-אביב

  • מחשבות על צילום (אחד)

    "התחושה העולה מקריאת הפרשנויות שהוצעו עד כה היא כזו ה'נועלת' את המשמעות של היצירה בתוך ההקשר הפוליטי-מגדרי של מאבק ודיכוי, בלי לבחון מסרים אחרים שעשויים למסור נוכחותה של אשקר במרחב הציבורי והתצלום נשוא דיוננו". עידו כהן מתבונן מחדש בדיוקנה העצמי של אניסה אשקר, "החירות מובילה את העם"

  • גרשוני: הפרעה תמידית

    ״היטמעות שמייצרת שיירים, שמצביעה על סתירות ומכוננת שונות, היא המנגנון העומד בבסיס מכלול יצירתו של גרשוני. המפגש בין החומרים לפעולות, בין הדימויים למילים, בין הפורמליזם למושגיות ובין האקפרסיבי והמתמסר למה שנתון תמיד תחת שליטה – לעולם אינו מושלם״. יונתן אמיר על עבודתו של משה גרשוני, במלאת שנה למותו