סקירת ספרות

  • זִקנה, מגדר, גילנות וגוף באמנות: נגד הנראה של הבלתי נראה

    "אחת החוזקות של הספר, לדעתי, היא שהמחברת הקפידה לדון בנשים ממיקומים חברתיים מגוונים ביותר: יהודיות וערביות, אשכנזיות ומזרחיות, יוצאות אתיופיה ודוברות רוסית, נשים בעלות מגוון יכולות גופניות ונפשיות, נשים המתגוררות במרכז הארץ ובפריפריה וכיוצא בזה. בכך, היא עומדת בחוכמה על עומק מצבי הדיכוי היחסיים והמשתנים של נשים זקנות, באופן שהוא גם יחסי זו לזו (ולא רק אל מול הפטריארכיה)". ד"ר ליאת ארלט סידס סוקרת את ספרה החדש של ד"ר טל דקל

  • שש תכניות באחת: מדוע תכנית לימודי האמנות העכשווית סותרת את עצמה, וכיצד היא באה לעולם

    ״איך, בעצם, מלמדים אמנות?״ הוא ספרון מחקר חדש בהוצאת איגוד האמנים הפלסטיים בשיתוף בית הספר לאמנות שנקר. הספר בוחן את מצב לימודי האמנות כיום, והמאמר "שש תוכניות באחת" תורגם עבור הספרון

  • א(י)מניות: ביקורת מסאית

    ״הספר מציע להתמקד בתפיסה המטריצנטרית, הרואה את תפקידה של האֵם בתרבות כתפקיד חשוב לאין שיעור שראוי שיכתב מחדש מנקודת מבטה של האֵם היולדת, הסובייקטית, הקשורה לתהליכים חומרים וגופניים שלעולם לא יתכן שיכתבו, ישורטטו, ידובררו או יתוּוכו מנקודת מבטו נטולת הידע הניסיוני והחווייתי של הגבר, האמן היוצר, ההיסטוריון, התיאורטיקן ומבקר האמנות". ליאת ארלט סידס כותבת על ספרה של הדרה שפלן-קצב: א(י)מנית -אימהות מביאות  אמנות לעולם

  • "הספר מגרד בי"

    "סדר הדברים בספר מוביל את הקורא מהאישי הקרוב אצל הגוף אל עבר פעולת ההתבוננות בנוף ובמרחב. מישוש הקמעות העשויים חומרים שונים, כתב ידה של המשיבה על שאלון האזעקות, תפירה בחוט ומחט של פלחי סלק זה אל זה, פמוטים שניתנים לנשיאה". טליה טוקטלי על ספר התערוכה "המחלקה האתנוגרפית של המוזיאון של העכשווי"

  • רישומים ממכונת אמת – חמש הערות על ׳חמש רגליים׳

    "׳חמש רגליים׳ היא נובלה פוליגרפית, מקרה פרטי של נובלה גרפית העושה שימוש במבחר דרכי סיפר, חזותיות ומילוליות, ושבמהותה יש מזו של הפוליגרף הקולט ורושם את תגובותיו הבלתי רצוניות של אדם כדי לבדוק אם הוא משקר". שהם סמיט על ספרה של מרב שין בן-אלון "חמש רגליים"

  • על עבודת השחזור של הנפש

    "מלחמה וטרפנטין הוא ספר על אמנות ועל כתיבה, על דימוי ומילה, על העין והרוח. הוא מצטרף למסורת של טקסטים שנסובים על הזיכרון וההיזכרות, על ההיעלמות הגדולה של החיים: הזמן העובר". אסף קרבס על הספר "מלחמה וטרפנטין" של סטפן הרטמנס

  • הסזורה של הפרפורמנס

    "במונחים פסיכואנליטיים של מיכל ומוכל, הספר מציע לנו מיכל רחב וגמיש דיו כדי להגדיל את המחשבה שלנו, תוך שהוא מרופף ומרחיב את ההנחות הבסיסיות של רובנו. הספר עצמו (וכמוהו אמנות הגוף הרדיקלית שבה הוא עוסק) הוא הוא סזורה". אסף קרבס על ספרה של חנה פרוינד-שרתוק, "למה הם עושים את זה לעצמם"

  • בהחלט הגיע הזמן

    "למי שלא מכיר את יצירתה, ואני חוששת שכיום יש כבר רבים כאלה, וגם למי ששמע עליה או ראה פה ושם משהו, הספר מהווה הקדמה טובה לחייה כאמנית". דליה מנור על הספר "אנה טיכו: נוף חייה" שיצא לאור לאחרונה

  • כחול-לבן-אדום: הניב המקומי של אמנות גוף רדיקלית

    איזו משמעות פילוסופית ניתן לאתר בתופעת הפגיעות העצמיות כמעשה של אמנות, ואיזו מורכבות מגולמת בפגיעה עצמית באמנות גוף ישראלית (או בהעדרה)? פרק מספרה של ד"ר חנה פרוינד-שרתוק "למה הם עושים את זה לעצמם: פגיעה עצמית באמנות גוף רדיקלית"

  • איזון מתחייב

    "הספר מלא וגדוש במידע מתחומים רבים ושונים, שכולם משיקים לתיאטרון ולתפאורה. המחברת חושפת ידע חובק עולם, ויחד עם זאת, ההרצאה (הרהוטה מאוד!) שווה לכל נפש, וגם הדיוט בתחום יכול ללמוד וליהנות". ד"ר משה גרנות על ספרה של מאירה שפי, "צופן הדימויים – המימד החזותי בתיאטרון המערבי", בהוצאת רסלינג

  • שֵם האֵם. מחשבות על תיקון תיאולוגי

    "שמא את המופת המזוקק שלנו לשירה נמצא הפעם לא רק אצל בודלר, רילקה ואליוט, אלא גם אצל המשוררת לינה א-טיבי מסוריה, או אצל המשוררת פאטמה דיאב מישראל?". עידן צבעוני על הספר "קולות מן הים האחר", שירת נשים ערביות בת-זמננו

  • הזר שסירב להיות מלך

    "המפגש בין אדם ברוך לרבי נחמן מברסלב נמצא במקום שבו החוכמה החיצונית נגמרת והניגון מתחיל. כמבקר אמנות פעל ברוך כמי שיודע שאת הניגון הזה אי-אפשר ולא ראוי להסביר". דברים שנאמרו באירוע "מקולות מים רבים – רבי נחמן מברסלב ואדם ברוך נפגשים" במלאות תשע שנים לפטירתו*

  • החשיכה הנראית של חיים דעואל לוסקי

    "הדין-וחשבון שחיים, בעזרתה של רלי, מנסה לתת על המקום הזה שבו האור חודר ללשכה האפלה ועל האופן שבו הוא מושהה ונספג בחשיכה הוא דין-וחשבון לא רק מרתק, אלא גם פוטנטי מאוד, ומפתה להחיל אותו על אזורים נוספים, תחומי ידע והתנסות שונים". שרון אס במחווה לספר "צילום אופקי"

  • המוזיקה (החשודה) של המקרה

    "זהו ספר מרגש ביותר. חייהם של השניים, מסירותם לאמנות. האהבה ביניהם, השבר, המסע המשותף – כל אלה מפעילים את בלוטות הרגש. וסמית היא רוקרית מעולה. ומייפלתורפ הוא צלם גדול. אבל בסופו של דבר הסיפור חוזר ומאשר את החלום האמריקאי". יונתן הירשפלד על ספרה האוטוביוגרפי של פטי סמית, "רק ילדים"

  • להשיב את הבשר המת אל חידת חייו

    "הספר הוא תיעוד המפגש של דובב עם הידע, החומר, הנפש הליאונרדואיים. במובן זה הספר עצמו ליאונרדואי למהדרין, שהרי גם ליאונרדו החוקר אינו מעניין אותנו כמגלה של איזה וריד או מנגנון. אנו מתעניינים במפגש שלו עם הידע. נפש פוגשת עולם". על ספרה של לאה דובב, "אדם מן הבשר, שיח הגוף במחקרי האנטומיה של ליאונרדו דא-וינצ'י".

  • כששיתוק נתפס כעמדה פוליטית

    "הישרדות הגחליליות" של ז'ורז' דידי-הוברמן אמורה להיות מסה אופטימית, אך הקריאה בה מעוררת דיכאון. לא בגלל הייאוש המכה בכל, אלא דווקא בגלל סוג התקווה שמציע המחבר.

  • הפילם השחור של הלא-מודע של עולם האמנות הישראלי

    "זה כמה שנים שרון ברטוש עורך ומוציא ספרים ומחקרים על שורשי האמנות הישראלית. תרבות, אומר מפעל זה, היא במובן ידוע זיכרון, היא היסטוריה. אבל היסטוריה של האמנות היא יותר מחיסון כנגד הברבריות; היא מעשה טיפולי". שתי הערות קטנות על שני ספרים חדשים מאת רון ברטוש.

  • גיום אפולינר: חיים, אמנות ומלחמה

    "רשימה לקונית זו עוקפת, לטעמי, את הקיטש והרגשנות והפוליטיקלי-קורקט, והיא שיר; פרגמנט פיוטי המעיד באמצעות כל מה שאין בו על הנושא הגדול של אמנות בשעת מלחמה. אני מקווה שבשעה זו בחייה של האמנות המקומית, בצל מלחמות הנצח שלנו, התרגום הזה, אם הצלחתי להעביר משהו מצורתו, יהיה מקור למחשבות".

  • שתיקת הגוונים

    נסיונה המוערך של התיאורטיקנית שרה חינסקי להציג את האמנות המקומית כחלק ממונופול ציוני המבקש לעצב את הזהות היהודית המודרנית מוביל ליצירת סיפור דיכוטומי בשחור-לבן, שבו הציוני עומד תמיד כנגד הדיאספורי, ללא גוני ביניים. דוד שפרבר על הספר ״מלכות ענווי ארץ״.

  • ״דיברתי עם עצמי. היינו שניים״

    הסופר יותם ראובני, ששפת אמו רומנית, היגר אל העברית והשתלט על השפה ודקויותיה טוב עד כדי כך שביכולתו לתאר בכישרון ובהצלחה את אי האפשרות להגר.

המלצות מרחבי הרשת