בהחלט הגיע הזמן

"למי שלא מכיר את יצירתה, ואני חוששת שכיום יש כבר רבים כאלה, וגם למי ששמע עליה או ראה פה ושם משהו, הספר מהווה הקדמה טובה לחייה כאמנית". דליה מנור על הספר "אנה טיכו: נוף חייה" שיצא לאור לאחרונה

בהחלט הגיע הזמן. אנה טיכו נפטרה לפני 39 שנים, בגיל 86, לאחר קריירה ארוכת שנים בה זכתה להכרה ולהוקרה, לפרסים ולתערוכות חשובות בארץ ובחו"ל. ובכל זאת, בעשורים האחרונים לא ניתן היה למצוא שום ספר עליה ועל יצירתה. ספר קטן של אלישבע כהן מ-1986 במסגרת סדרת ספרונים על אמנים ישראלים בהוצאת הקיבוץ המאוחד וקטלוג מ-2010 ממוזיאון הכט הם הדברים האחרונים שפורסמו על יצירתה. למרות מעמדה החשוב בעולם האמנות הישראלי לא ניתן למצוא מחקרים משמעותיים עליה. לא נכתב מחקר אקדמי (ואם נכתב משהו הוא לא זכה לפרסום) ולא פורסמו מאמרים עליה. קשה להסביר את המצב הבלתי נסבל הזה שבו שום מוסד אקדמי בארץ, כולל מוזיאון ישראל שירש את ביתה ואת עיזבונה האמנותי (כ2000 עבודות), לא השקיע במחקר ובפרסום עבודתה עד שבא זוג אספנים נדבנים שהציעו את תמיכתם שאפשרה הוצאה לאור של ספר כה מתבקש.

בראש ובראשונה יש לומר שזהו ספר יפה. הוא נעים לדפדוף ולקריאה בעיצוב מוקפד ונוח (נועה פינקלשטיין) ובפורמט אלבומי אלגנטי (כריכה קשה, 145 עמ') אך צנוע כיאה לאמנית רישום על נייר. הוא יצא במהדורה עברית ובמהדורה אנגלית וללא ספק יכול להיות ספר מתנה משובח במובן הטוב של המלה, שכל מדף ספרי אמנות יכול וצריך להתגאות בו. הספר סוקר את קורותיה ויצירתה של אנה טיכו וכולל מספר טקסטים קצרים לצד המאמר המרכזי של תמנע זליגמן, אוצרת בית טיכו, ומאמר נוסף מאת רונית שורק, אוצרת לרישומים והדפסים. מבחר הרפרודוקציות מגוון מאד. אמנם טיכו ידועה במיוחד ברישומי הנוף של הרי יהודה וירושלים וכמה רישומים מוקדמים של ירושלים העתיקה, עץ הזית וכו', אבל בספר מופיעים גם לא מעט רישומי דמויות, פרחים ואף רישומי עירום בטכניקות שונות בהן התנסתה לאורך שנות עבודתה. למי שלא מכיר את יצירתה, ואני חוששת שכיום יש כבר רבים כאלה, וגם למי ששמע עליה או ראה פה ושם משהו, הספר מהווה הקדמה טובה לחייה כאמנית.

אנה טיכו, "אישה מזרחית", סוף שנות ה-40, דיו על נייר

הציר המרכזי במאמרה של זליגמן הוא ביוגרפי. הוא מתאר את קורותיה של אנה, מנערותה ומשפחתה (בקיצור רב מאד), לימוד רישום אקדמי בבית ספר פרטי בווינה ועלייתה לארץ ב-1912, בטרם מלאו לה 18, עם בן דודה המבוגר ממנה, רופא העיניים ד"ר אלברט טיכו לו נישאה כעבור מספר חודשים. אך יצירתה האמנותית החלה רק בשנות ה-20 והתפתחה בשנות ה-30 ואז גם החלה להציג תערוכות יחיד בארץ ובחו"ל. המאמר פורש את יצירתה לפרקים על פי נקודות ציון בחייה לצד בעלה הרופא, כשהיא משמשת אחות במרפאה במקביל לעבודתה כאמנית, ועל רקע המציאות סביבה של ירושלים והארץ, תמורות בנושאים ובטכניקות, תערוכות, פרסים וציון מקומה וחשיבותה בחיי האמנות והתרבות של ירושלים. עוד בטרם הציגה תערוכת יחיד ראשונה בת יומיים וחצי בביתה ב1930 כבר הייתה טיכו אמנית מוכרת. היא השתתפה בתערוכה השנתית השישית של אגודת אמנים עברית ב-1927 וב-1928 הייתה חברה בוועדה להקמת אנדרטה לחללי תל-חי (בה זכה כידוע אברהם מלניקוב עם האריה השואג) – האישה היחידה בוועדה וגם הנציגה היחידה של חוגי האמנות בארץ. אגב, פרטים אלה אינם מופיעים בספר, עדות לכך שהמחקר שהספר מציג אינו ממצה.

כאן המקום לגילוי נאות: כחוקרת אמנות ישראלית הכרתי את עבודתה של אנה טיכו באופן כללי אך לא הרבה מעבר לכך. כשעבדתי על הכנת תערוכה מיצירותיה, "אנה טיכו: התרשמות", מאוסף גלריה אנגל, המוצגת כעת במוזאון הנגב לאמנות, חיפשתי חומרים על יצירתה (הספר הופיע לאחר פתיחת התערוכה) והתברר לי כמה מעט קיים בנושא זה ושבעיקר התפרסם מידע ביוגרפי מהסוג שמופיע בספר שלפנינו. הספר אמנם מסכם בצורה נאה וקולחת את עיקר קורותיה ונקודות ציון משמעותיות בדרכה האמנותית בשילוב ניתוח של מבחר מיצירותיה אך אין בו גילויים חדשים או הצבת הקשרים מורכבים מעבר להצבעה על מספר השפעות אפשריות. לכן מצער הדבר שהספר, שבוודאי לא יהיו עוד רבים כמוהו בעתיד הקרוב, לא כולל גם מידע חיוני להמשך המחקר, כגון רשימת תערוכות, אוספים או ביבליוגרפיה. זו החלטה שגויה בעיני של מוזיאון ישראל להשאיר את פרסומיהם כספרים ואלבומים "לקהל הרחב". תוספת של מספר עמודים עם מידע שיכול למנף את המשך המחקר לא הייתה פוגמת באופיו העממי של האלבום והייתה ללא ספק מדרבנת סטודנטים וחוקרים צעירים להיכנס לעובי הקורה בכל הנוגע ליצירתה ולמקומה של אנה טיכו באמנות בישראל ובעולם. יתר על כן, הספר הוא במובהק פרי יצירתו של מוזיאון ישראל ושלו בלבד. המקורות העיקריים לספר הם עבודות מהאוסף וארכיון בית טיכו במוזיאון ישראל, הכותבים בספר הם אוצרים ממוזיאון ישראל והציטוטים ומראי המקום מפנים לפרסומים קודמים של מוזיאון ישראל. למעט שניים שלושה ציטוטים של אישים נודעים כמו האמן ז'אק ליפשיץ, האוצר ההולנדי וילם סנדברג שקשריה עמו היו משמעותיים לא רק עבורה אלא גם עבור תפקידו בהקמת מוזיאון ישראל, ומבקרת האמנות מרים טל, לא מובאים בספר מקורות על התקבלות יצירתה בארץ או בחו"ל. כבר בשנות ה-30 הציגה טיכו בגלריות חשובות בפריז ובווינה ועבודותיה נרכשו על ידי המוזיאון הבריטי ובשנות ה-50 וה-60 הציגה תערוכות יחיד במוזיאונים מרכזיים באמסטרדם, בולטימור, שיקאגו ורוטרדם, נוסף לתערוכות יחיד במוזיאונים המרכזיים בישראל. בשנות ה-70 הציגה במוזיאונים בניו יורק ובאוקספורד ובשנות ה-80, לאחר מותה, בקיימברידג' ובלונדון. מעט מאד מכל זה מובא בספר ולא נכתב בו דבר על האופן בו התקבלו תערוכותיה על ידי מבקרים, אוצרים, אמנים או קהל בכל אותם מקומות. "אחת השאלות שמרבים לשאול אך התשובה עליה אולי אינה מספקת היא מה היה באמנותה של טיכו שהקנה לה את ההערצה והכבוד שרחשו לה אמנים מודרניסטים צעירים ממנה?" כותבת זליגמן. אך בהיעדר סימוכין לתגובות ליצירתה היא מסתפקת בהשערה בדבר מיומנותה הטכנית, כשרונה וסגנונה שהתפתח מן הנטורליסטי אל המופשט האקספרסיבי הנטוע בטבע.

אנה טיכו, "נוף דומם", 1970-1969, פחם על נייר

הספר מזכיר פעמים רבות את זיקתה של טיכו לאמנות אירופה תוך השוואתה לאמני מופת, בעיקר גרמנים ואוסטרים, מדירר ופרידריך ועד אגון שילה וקוקושקה, ון גוך וגם השפעה יפנית (רעיון מעניין שלא זוכה לתימוכין) אך מעט מאד נאמר על קשריה עם האמנות בישראל. מאמרה של רונית שורק מחדש בעניין זה בהצביעו על השפעות על יצירתה שהיו לקרקואר ולשטיינהרט, מהבולטים בקהילת האמנים דוברי הגרמנית בירושלים. בחטף ובדרך אגב מזכירה זליגמן את זריצקי שהיה שכן ובין באי ביתם של הזוג טיכו לצד אישים ידועים אחרים. מעניין לחשוב האם ייתכן איזה קשר לציורים בצבעי מים שטיכו התחילה ליצור בשנות ה-20 וה-30.

הירושלמיות המובהקת של הספר תואמת את תפיסתה העצמית של אנה טיכו. "אינני יודעת אם הציור שלי ישראלי אבל הוא ירושלמי! בזאת אני בטוחה!" אמרה למבקרת רחל אנגל (1971). ואכן ירושלים כמקום וכמשל מופיעה לא מעט לאורך הספר ולא רק כנושא ברישומיה. "יצירתה המוקדמת של טיכו משקפת את תפיסת הנוף המזרחי כמרחב של חורבן, סבל ואימה, ומושפעת מן התפיסה האוריינטליסטית המערבית" כותבת רונית שורק בצטטה את יגאל צלמונה. דברים דומים כותב גם אמיתי מנדלסון (המוסיף ממד ציוני לפרשנותו) והם גם מופיעים אצל תמנע זליגמן. עם כל הכבוד לתמימות הדעים בין אוצרי מוזיאון ישראל בנוגע לתיאורי ירושלים החרבה כביכול במספר רישומים משנות ה-30, הסוגיה האוריינטליסטית בעבודותיה של טיכו, ובמיוחד ביחס לדמויות המזרחיות הרבות שציירה, דורשת גם התייחסות לתופעה בקרב כלל אמני הארץ בתקופה זו, החל מאמני בצלאל ואילך.

אין ספק שאנה טיכו הייתה אמנית יוצאת דופן, בעלת כשרון אדיר שיצירתה שופעת ומרשימה למרות שהתמקדה במספר מצומצם של נושאים ועל כך מצביע הספר בהצלחה. אולם כדי לענות על השאלה באיזו מידה היא יצרה בתוך בועה ירושלמית ובאיזו מידה הייתה חלק מעולם האמנות הכללי? דרוש מחקר נוסף.

 

"אנה טיכו: נוף חייה"
עורכת: תמנע זליגמן
מוזיאון ישראל, ירושלים, 2019

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.