שֵם האֵם. מחשבות על תיקון תיאולוגי

"שמא את המופת המזוקק שלנו לשירה נמצא הפעם לא רק אצל בודלר, רילקה ואליוט, אלא גם אצל המשוררת לינה א-טיבי מסוריה, או אצל המשוררת פאטמה דיאב מישראל?". עידן צבעוני על הספר "קולות מן הים האחר", שירת נשים ערביות בת-זמננו

קאנוֹן: האם אפשר שהברכה, מופע המלה הטובה, תזומן לנו דווקא משירת נשים ערביות? האם אפשר ששירת נשים ערביות תהיה לנו מופת לאתי, לפוליטי ולאסתטי, מופת למלה הברוּכה ולשֵם? שמא המבט הישראלי המיותם, המופנה דרך קבע למערב, יופנה לרגע – יוסט להרף עין ממסלולו הירחי הקבוע, המובן מאליו, הכמו-טבעי – חזרה למזרח? שמא את המופת המזוקק שלנו לשירה נמצא הפעם לא רק אצל בודלר, רילקה ואליוט, אלא גם אצל המשוררת לינה א-טיבי מסוריה ("כעת, בקול מורם/ אני מצפה לימים חדשים/ אני קמה, ומשום שאיני יכולה לשאת את המסווה שבמראה/ אני מאירה את הנמנום שלי"); אצל המשוררת חנאן עאד מלבנון ("מצאתי את עצמי מדברת אל המתים/ אני מיטיבה להאזין להם"), או אצל המשוררת פאטמה דיאב מישראל ("המצב החברתי: אלמנת האמת, האמת התלויה במקדש אלילים/ מקום הלידה: מערת האופל בטירת הדיכוי")? שמא נעז להחדיר אוצר ספרותי זה אל תוך קאנון התרבות שלנו באותה מידה של טבעיות מובנת מאליה שבה אנו מאמצים את הקאנון שמעבר לים?

שיעור בְזמן: בהקדמה לאנתולוגיה הזאת, הזוהרת ביופייה ובחשיבותה (אנתולוגיה המאגדת 30 יוצרות מ-16 מדינות ערביות ומוקדשת לשירה ערבית מודרנית מהמאה ה-20), מציין העורך, פרופ' עמי אלעד-בוסקילה, את פעילותן הספרותית של יוצרות ערביות בתקופה הטרו-אסלאמית (תקופת הג'אהיליה: הג'אהילים הם הלא-יודעים, הבורים, הלא-יודעים את האל) – התקופה של הקיפול הלטנטי בשפה. בתקופה הזאת השירה נמסרת בעל-פה, וכאמור, נישאת גם על-ידי נשים (זו השירה האוראלית החורגת מהמונו-טוֹפוּס של המסירה בכתב, שירה החורגת מארכיב של כתב בעל יומרה לתוקף וסמכות של מקור; שירה המתקיימת עדיין תחת כלכלת הריבוי, הפיזור וההעדר; שירה נוודית, נטולת נוסח אחיד, המוסרת הלאה אך בה בעת בוגדת בעצם המסירה בתוך ולמען מסורת המסירה עצמה. וכמובן – שירה פרפורמטיבית חוצת מינים).

שירה זו היא הבסיס שעליו נבנתה בהמשך השירה הקלאסית (בוסקילה מציין את אל-ח'נסאא [575–664] ואת המיסטיקנית ראבעה אל-עדויה [714/717–801] כשתי משוורות בולטות וכמעט יחידות בתקופה הקלאסית), שהגברים משלו בה בצורה המפוארת של הקסידה (וסועאד א-סבאח מתכתבת באירוניה אלגנטית, לירית, עם צורה גברית, אנטי-לירית, זו: "אני הקסידה שלך הכתובה בדיו הנשיות"). מאוחר יותר משלו הגברים בשירה הפסבדו-קלאסית, הניאו-קלאסית, בשירה הרומנטית, הסימבוליסטית, הריאליסטית, וכמובן בשירה החופשית, ילידת המאה ה-20.

אחורה בזמן: בתקופת הסוד והמאגיה (השירה האוראלית) השירה לא נתפסה כאמנות, אלא כמעשה המצוי מחוץ לטבע או מעליו. המשורר לא נתפס כאמן, אלא כאדם בעל כוחות על-טבעיים, מאגיים, העומד בקשר זה או אחר עם רוחות ו/או שדים. ובכן, כלום אפשר שנקרא את האנתולוגיה הזאת, כנגד הזמן, כביצוע של מאגיה-מודרנית? כלום אפשר שנקרא את המשוררות האלה כאמניוֹת המבצעות בשפה מאגיה ניאו-ג'אהילית ופורעות שוב ושוב, בריבוי הקולות, בריבוי הכניסות והיציאות, את "שם האב", האב מטיל האיסורים, האב של החוק והשפה?

כך למשל כותבת סועאד א-סבאח מכוויית (ילידת 1941, חוקרת ומו"לית שסיימה את לימודי הדוקטורט שלה בשנת 1976 בלונדון): "אומרים שבשירתי פרצתי את גדר הפָדִילָה [מעין בית אב]/ שהגברים הם-הם המשוררים/ כיצד אפוא תקום משוררת בקַבִילָה?" [המסגרת השבטית המקיפה]. וכך כותבת גם מראם אל-מסרי מסוריה (ילידת 1962, בוגרת החוג לספרות אנגלית בדמשק, המתגוררת כיום בפריז): "הרגתי את אבי/ באותו הלילה/ או באותו היום/ שוב אינני יודעת… קברתי את אבי בקונכייה יפה". ובכן, כלום אפשר שהאנתולוגיה הזאת, בקולותיה המוגברים, האינטנסיביים, אינה אלא הנכחה של מבע-ביצועי פרדיגמטי המביא לכלל מעשה את אשר מכונה בשם, שבו המלה אינה מורה על המסומן שמחוץ לטקסט, אלא עושה דבר בעולם; מבע שבו המלה מושחלת חזרה בזמן, כבמעשה נס של שפת ברכה קמאית-מאגית, ובוראת מחדש, מכוננת מתוך הפצע המרטירי של האשה הישועית הצלובה, סובייקטיביות חדשה: "אומרים שהכתיבה היא חטא גמור…/ אל תכתבי אפוא./ שהתפילה אל מול האותיות היא… אסורה/ […] שדיו השירים הוא סם מרעיל/ הישמרי אפוא מלשתותו" (סועאד א-סבאח).

רדוקציה: בדברו על "האם הטובה דייה" מציין ויניקוט את היכולת העצומה שיש לרוב האמהות להתמסר להזדהות עם התינוק: "בתחילת חייו של התינוק רמת הזדהותה של האם גבוהה מאוד והיא יודעת למעשה איך הוא מרגיש; היא מסוגלת להתאים את עצמה אליו ולהיענות לצרכיו. אז יוכל התינוק להתחיל בתהליך התפתחותי של גדילה – יסוד לבריאות". ואילו בדברים הכמו-מניפסטיים של קריסטבה ביחס לאמהוּת היא עורכת פוליטיזציה לתפיסת "האם הטובה דייה" של ויניקוט: "דומני שאין להיכנע לתביעה של הצרכנות המודרנית הכרוכה בצמצום האשה-אם למעין צרכנית של הילד-פטיש. כל המורכבות של החיים הנשיים מתכווננת אפוא דרך ליוויו של הילד-צרכן. אחר-כך מדובר בליווי הילד-התלמיד-הטוב… אבל צמצום הניסיון הנשי לכך הוא מסוכן מאוד, מאחר שהאשה, קודם כל, אינה חשה מוכרת במה שהיא חווה, וכשהיא אינה חשה מוכרת, היא עלולה לחלות – יש צורות שונות של דיכאון, אפילו סכיזופרניה, שלא לדבר על גירושין וסוגים שונים של התנגשויות בחיי הזוג, נטישת המקצוע שלה, או, נהפוך הוא, השתקעות במקצוע ותו לא, קִימָה נגד הילדים, הפיכת הילדים לשעיר לעזאזל, אלימות כלפי ילדים וכו'" (מתוך ראיון שקיימו מיכל בן-נפתלי ומירי רוזמרין עם ז'וליה קריסטבה בשנת 2006). ובכן, נשים הן תנאי לתרבות, אבל התרבות מגלגלת אותן הלאה באופן רדוקטיבי אל תוך גורל של גלות, העדר וסכיזופרניה. והמשוררת הסורית ר'אדה א-סמאן רושמת זאת בשפתה: "בעודנו יולדות לבדנו על קוצי השדות/ מביאות לעולם את ילדי השבט/ שאותם ילמדו אחר-כך לבוז לנו".

תיקון תיאולוגי: במאמרה "סטאבט מאטר" קריסטבה דנה באמהוּת דרך התיאולוגיה הנוצרית. היא מציינת את הוועידה של שנת 451, המכנה את מאריה "בתולה לעד": "לנוכח ביסוס זה ניתן להכריז על מאריה לא עוד כאם האדם או אמו של ישו, אלא כאם האלוהים – כך ינהג האב נסטוריוס כדי להאליהה סופית". התיאולוגיה הנוצרית מתמודדת עם הפרדוקס שלפיו בן-אנוש הוליד אֵל; אבל, כידוע, לא כך התגלגלה אלינו "הבתולה לעד", שכן "אם האלוהים" נותרה בסופו של דבר מחוץ לאלוהות עצמה, מחוץ לשֵם האֵם; כלומר, הרגע הפוטנציאלי, הג'אהילי-אלילי, המרובה, הוחמץ בארכיב הנוסחים התיאולוגיים של הנצרות הקדומה, שכן מאריה צומצמה לְהיוֹת אֵם טובה דייה, תחת זאת שתהפוך לאלה זוהרת, תחת זאת שתהיה שם האם הנצחית לצד/עם כריסטוּס. וסועאד א-סבאח כותבת, ביחס ל"קול באשה ערווה", על חסימת המופע הנשי בספרה הציבורית: "מדוע זמרת הזכרים מותרה/ וקול באשה תועבה?". הבה נראה באנתולוגיה של שירת נשית ערביות לא רק מבע-ביצועי טהור אשר תובע תוקף לנשים בתרבות, אלא אף קריאה רדיקלית לכינון/השבת "שֵם האֵם" שצלל אי-אז בנבכי הזמן.

"קולות מן הים האחר", שירת נשים ערביות בת-זמננו. הוצאת קשב. עורך: פרופ' עמי אלעד-בוסקילה. תרגום: לאה גלזמן, אהוד הורוביץ, דורון ב' כהן, חנה עמית-כוכבי, יצחק שניבוים. ציור העטיפה: חגית פרידלנדר

1 תגובות על “שֵם האֵם. מחשבות על תיקון תיאולוגי”

    בודלר, רילקה, אליוט (הגברים?) עומדים בסימטריה מופרכת מול משוררות ערביות בנות זמננו, עפ"י קלישאות נבובות ובלתי מנומקות של "מערב" מול "מזרח"! (מזל שהכותב לא הציע להכניס לאנתולוגיה המבורכת את משוןררת ערס-פואטיקה!)- הפנייה למזרח זהה לפנייה אל "הקול הנשי" דוקא? ולתוך הקלישאות המתפייטות-מפוטפטות נכנסים איך לא ויניקוט וקריסטבה (מערביים לעילא ולעילא) כקישוט טרנדי שבסופו היהלום שבכתר המאמר המונח השחוק "שם האם" (המסתיר את "שם האב"?). כפיים!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.