החשיכה הנראית של חיים דעואל לוסקי

"הדין-וחשבון שחיים, בעזרתה של רלי, מנסה לתת על המקום הזה שבו האור חודר ללשכה האפלה ועל האופן שבו הוא מושהה ונספג בחשיכה הוא דין-וחשבון לא רק מרתק, אלא גם פוטנטי מאוד, ומפתה להחיל אותו על אזורים נוספים, תחומי ידע והתנסות שונים". שרון אס במחווה לספר "צילום אופקי"

מעל שולחן הכתיבה שלי תלויה תמונה של אתר עבודה ומנופים שחיים צילם. משמאלי, תמונה של אבות ישורון מפוספס באור וחושך, מאחורי תריסים מוגפים למחצה, שחיים צילם. מול המיטה תלויה תמונה של איזה טבע בסערה שבכלל נראה כאילו רמה עומדת בו ומחזיקה ידיים עם חיים. אני יודעת שאלה עצים. וכך הלאה. בכל חדר מחדרי הבית תלויות תמונות שחיים צילם. שנים אני מתבוננת בהן והן בי. הן לא מעייפות אותי. הדימויים שבהן משובשים, לא נוחים, ועם זאת, וכמו בעל-כורחם, יפים להפליא. כמנחת תודה לכך שהעין של חיים מקיפה אותי שנים, שהאור שלו שורה בחדרי ממש, ולכבוד חשיבותו של הספר "צילום אופקי" שאני לא מפסיקה לעיין בו, להביט ברישומים, בצילומי העבודות, ולקרוא שוב ושוב את הראיון המופתי בעיני שקיימה עימו אריאלה אזולאי, כותבת הספר והעורכת שלו, אנסה להחזיר בקריאה קצרה, שאני מקווה שלא תיתפס כמלאכותית, כמודבקת, של רגע מסוים מתוך ה"אודיסיאה".

אני מרשה לעצמי לבצע את המעתק הזה מחוש הראייה של האובייקט לחוש הראייה/שמיעה של השפה, כלומר למימד הרטורי, בין השאר בשל ההרשאה שחיים עצמו מעניק לכך בראיון. חיים טוען שהצילום הוא חוויה אנושית קדומה שהתקיימה גם ללא מצלמה, ללא המכשיר, שנוצר מאוחר הרבה יותר לחוויה הזו, במאה ה-19. כך למשל הוא אומר: "התמונה המצולמת הזו חזקה בעיני לא פחות מתמונות מצולמות אמיתיות, כך אני מציג את התמונה ה'מצולמת' שמייצר המחבר של ספר 'מלכים' בשעה שהוא מתאר את צדקיהו המלך, הרואה את שחיטת בניו לנגד עיניו, ואת עקירת העיניים המתבצעת בו מיד לאחר מכן על-ידי נבוכדנצר" ("מלכים" ב', כה, 7).

המאורע של הרצח כמו מקועקע בחשיכה הפנימית, בעין החסרה. וזה מקרב אותי לסצנה ב"אודיסיאה" דרך המימד האולי חשוב ביותר, או המסתורי והלא-לגמרי ניתן לפענוח, שחיים מכנה במקומות שונים "מיטונימי", "מיסטי", "אלגורי" – והוא החשיכה שבתוככי הראייה, או במלים אחרות, אותה לשכה אפלה, או סוג מסוים של עיוורון, עיוורון שחיוני מעל לכל לארגון הראייה, ולא רק לראייה עצמה, אלא סוג זה של עיוורון, סוג החשיכה, חולש על האור, מפעיל אותו, כמעט יוצר את אופן הופעתו.

חיים דעואל לוסקי, "מחסום קלנדיה" (צילום במצלמת פיתה, 2006)

חיים דעואל לוסקי, "מחסום קלנדיה" (צילום במצלמת פיתה, 2006)

או, במלים של חיים, "מעולם לא נשאלה השאלה – מה זה אומר שבלב העולם המואר והפתוח, האדם מעמיד קופסה סגורה וחשוכה ולתוכה מעתיק את העולם הנגלה, כששם בחשיכה הוא מנכס לעצמו את התמונה הנוצרת בפנים?".

הדין-וחשבון שחיים, בעזרתה של רלי, מנסה לתת על המקום הזה שבו האור חודר ללשכה האפלה ועל האופן שבו הוא מושהה ונספג בחשיכה הוא דין-וחשבון לא רק מרתק, אלא גם פוטנטי מאוד, ומפתה להחיל אותו על אזורים נוספים, תחומי ידע והתנסות שונים (כמו שחיים מעביר את התצלום לספרות, ששם לטענתו יש עדות לאדם המצלם).

הדין-וחשבון שחיים, בעזרתה של רלי, מנסה לתת על המקום הזה שבו האור חודר ללשכה האפלה ועל האופן שבו הוא מושהה ונספג בחשיכה הוא דין-וחשבון לא רק מרתק, אלא גם פוטנטי מאוד, ומפתה להחיל אותו על אזורים נוספים, תחומי ידע והתנסות שונים

התפתיתי להציב ורסיה של מצלמה שחיים מכנה "צפון-דרום מזרח-מערב" בארמון של מלך הפאיקים, ב"אודיסיאה". אני רוצה להסב את תשומת לבכם לסצנה ומחצה המתרחשת בארמון כמו היתה סצינה שמצלמתו של חיים לכדה את האורצל שלה ויכולה לשמש מפתח או אנלוגיה לה. המצלמה הזו, כדבריו של חיים, "מעניקה מפתח של אובדן ההתמצאות בחלל המסומן על פני שטח הפילם, הקולט בעת ובעונה אחת משני צדדיו כמות מאוד גדולה של אינפורמציה סותרת מארבעה מקורות שונים".

היוונים, שהיו וכחנים בלתי נלאים, הסכימו ביניהם שהומרוס הוא המשורר הגדול מכולם (ולכן כינו אותו פשוט "המשורר") ושהוא היה עיוור. עכשיו תארו לעצמכם את הסצנה הבאה: לאחר שלחם עשר שנים בטרויה ונעלם מעל פני האדמה לעוד עשר שנים, מופיע אודיסיאוס בארץ שהיא סף בין ארץ החיים לארץ האגדות, בארצם של הפאיקים. חסר כל ועירום הוא נגרף לחוף ומצליח להשיג בגדים, להיכנס לארמון ולזכות באירוח. איש אינו יודע מי הזר שהים הקיא. מצוות האירוח מחייבת, והמלך, המלכה והאצילים עושים כל שביכולתם כדי להנעים לזר את שהותו. במרכז האירוח מצוי דמודוקוס, משורר עיוור, השר על עלילות מלחמת טרויה:

שָׁב גַּם הַכָּרוֹז וְהוֹלִיךְ אִתּוֹ הַמְשׁוֹרֵר הַנָּעִים,

יָקָר לַמּוּזָה מֵרַבִּים, חֲנָנַתּוּ גַּם טוֹבָה גַּם רָעָה:

אוֹר עֵינָיו לָקְחָה מִמֶּנּוּ, וַתִּתֶּן-לוֹ זִמְרָה מַנְעִימָה.

("אודיסיאה", 8.62–64, תרגום: שאול טשרנחובסקי)

השירה של דמודוקוס, המשורר האלוהי, אהוב המוזה, העיוור, מביאה את אודיסיאוס לבכי מר, והוא מליט את ראשו בגלימת הארגמן כדי להסתיר את בכיו.

כָּכָה שׁוֹרֵר הַמְשׁוֹרֵר הַמְהֻלָּל שִׁירָתוֹ; וְאוֹדִיסֵס

תָּפַשׂ בְּכַפָּיו הַחֲזָקוֹת אַדֶּרֶת הַיְקָר מֵאַרְגָּמָן,

הֵלִיט בָּהּ רֹאשׁוֹ הַנָּאֶה וַיַּסְתֵּר אֶת-פָּנָיו הַנָּאוֹת,

יַעַן כִּי בוֹשׁ מִדִּמְעוֹתָיו לְעֵינֵי כָּל-הַפֵיאַקִּים.

(שם, 83–86)

חיים דעואל לוסקי, "ירושלים" (צילום במצלמת צפון-דרום מזרח-מערב)

חיים דעואל לוסקי, "ירושלים" (צילום במצלמת צפון-דרום מזרח-מערב)

שימו לב, וקל לראות זאת – שלושה זוגות עיניים עיוורות: הומרוס העיוור, השר על אודות דמודוקוס, המשורר האהוב והעיוור, הגורם לאודיסיאוס למעין עיוורון זמני (האם הוא לא מזכיר לכם את הצלמים שהיו מליטים את פניהם במעין שרוול?).

הסצנה הזו מקדימה סצנה דרמטית יותר, מעין שיא, שלאחריה אודיסיאוס יסיר, מטפורית, את הלוט מעל פניו, ויזדהה ויחל בסיפור קורותיו, הוא הסיפור שרובנו למעשה מכירים כ"אודיסיאה". השיא הזה הוא אולי המקום שבו, באופן אנלוגי, ניצבת מצלמת הדרום-צפון של חיים, כלומר הסצנה כולה נשענת על כמה נקודות עיוורון, ונוצר בה דימוי משובש לגמרי:

אָנָּא הוֹסִיפָה לְסַפֵּר עַל-אֹדוֹת הַסּוּס זֶה הֶעָשׂוּי

עֵצִים וְקֹרוֹת, שֶׁבָּנוּ אֶפֶּיוֹס וּפַּלַּס-אַתֵּנָה,

אֲשֶׁר הִכְנִיסוֹ לַמְּצוּדָה אוֹדִיסֵס הָאִישׁ הָאֱלֹהִי

בְּעָרְמָה רַבָּה מְלֵא אָדָם, וְהֵמָּה הֶחֱרִיבוּ אֶת-אִלְיוֹן.

אַךְ אִם-תְּסַפֵּר לִי אֵלֶּה, דָּבָר וְדָבָר עַל-אָפְנָיו,

תֵּכֶף אַבִּיעַ לְכָל-בְּנֵי-הָאָדָם עַל-פְּנֵי אֲדָמוֹת,

אֲשֶׁר חֲנָנְךָ אֵל נוֹטֵה חֲסָדָיו שִׁירָה נִשְׂגָּבָה".

 

סָח [אודיסאוס], וְזֶה [דמודוקוס] הֵחֵל שִׁירָתוֹ, כִּי רוּחַ אֱלֹהִים פִּעֲמַתּוּ,

אֵיךְ הִפְלִיגוּ בַיָּם כָּל-הָאַרְגֵּאִים בִּסְפִינוֹת

יְפוֹת-הַצְּלָעוֹת, וְשִׁלְּחוּ הָאֵשׁ בָּאֳהָלִים נָטָשׁוּ.

וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְאַסְּפוּ מִסָּבִיב לְאוֹדִיסֵס הַמְהֻלָּל,

בְּשָׁכְבָם בְּבֶטֶן הַסּוּס, הִגִּיעוּ עַד שׁוּק אַנְשֵׁי טְרוֹיָה,

יַעַן הִכְנִיסוּם הַטְּרוֹיִים, הֵמָּה בְּעַצְמָם, לַמְּצוּדָה.

כָּכָה עָמַד הַסּוּס שָׁם […] אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ כָּל-טוֹבֵי

חֵיל-הָאַרְגֵּאִים לְהָבִיא כִלָּיוֹן וּמָוֶת לַטְּרוֹיִים.

שָׁר אֵיךְ הֶחֱרִיבוּ בְּנֵי-הָאֲכַיִּים הַקִּרְיָה,

פּוֹרְצִים מִבֶּטֶן הַסּוּס, וּבְגִיחָם מִמְּקוֹם מַאֲרָבָם,

אֵיךְ פָּנוּ אִישׁ לְעֶבְרוֹ, מְהָרְסִים הָעִיר הַנִּשָּׂאָה,

אֵיךְ הִתְפָּרֵץ אוֹדִיסֵס, וּכְמַרְאֵה אָרֵס מַרְאֵהוּ,

עִם-מֶנֶּלָּאוֹס הַדּוֹמֶה-לָאֵלִים אֶל-בֵּית דֵּאִיפוֹבּוֹס,

אָסַר בִּגְבוּרָה וְעֹז-לֵב מִלְחֶמֶת הַמָּגוֹר וְהַדָּמִים,

וְנִצַּח לְבַסּוֹף, כִּי לִימִינוֹ עוֹמֶדֶת אַתֵּנָה הַנְּדִיבָה.

 

כָּכָה שָׁר דֵּמוֹדוֹקוֹס הַמְשׁוֹרֵר הַמְהֻלָּל; וְאוֹדִיסֵס

נַפְשׁוֹ תִתְמוֹגֵג בַּצַּעַר וּדְמָעָיו עַל-לְחָיָיו וְעַפְעַפָּיו.

כְּאִשָּׁה הַבּוֹכָה תַמְרוּרִים וּמְחַבְּקָה לְבַעְלָהּ יַקִּירָהּ,

אֲשֶׁר נָפַל בַּחֶרֶב עֵת נִלְחַם עַל-עִירוֹ וְעַל-עַמּוֹ

לְהַרְחִיק מֵעִירוֹ וְטַפּוֹ אֶת-יוֹם הָעֲבָרוֹת הַנּוֹרָא;

רָאֲתָה אוֹתוֹ וְהוּא גוֹסֵס, עוֹדֶנּוּ מְפַרְפֵּר בַּאֲבָרָיו

וְעָלָיו הִתְנַפְּלָה, וַתִּשָּׂא קוֹל ילֵל נוֹרָא, אַךְ הֵמָּה

אָחוֹר יֶהְדְּפוּהָ בִּרְמָחִים, יִמְחֲצוּ עָרְפָּהּ וּכְתֵפָהּ,

יִנְהֲגוּ אוֹתָהּ בַּשִּׁבְיָה לְעָמָל וּתְלָאָה בַּנֵּכָר,

וְנָבְלוּ לְחָיֶיהָ הַנָּאוֹת מֵעֹצֶר יְגוֹנִים וָצָעַר, –

כָּכָה נִגְּרוּ מֵעֵינֵי אוֹדִיסֵס דִּמְעוֹתָיו שֶׁל-חֶמְלָה.

(שם, 492–531)

צערו של אודיסיאוס מושווה לכאבה של האשה הנלקחת לעבדות לאחר שמשפחתה נרצחת, והשוואה זו מופיעה לאחר תיאור הלוחמים המגיחים מסוס העץ ומחריבים את העיר. אודיסיאוס הוא זה שהגה את תכסיס הכנסת סוס העץ לעיר, והיה מנהיג החדירה וההרס של העיר. האשה שאליה הוא מדומה בצערו אינה שונה מאחת הנשים שהוא עצמו הרג את בני משפחתה, ומן הסתם אנס ולקח כשלל.

זהו דימוי חריג בכל האפוס. הומרוס נוהג חרדת קודש ממש בקורבנות מלחמה שאינם לוחמים וממעט לתאר את סבלם, ולו מהסיבה הפרקטית-פואטית שהם יכולים להפר את האתוס ההרואי. אבל גם מסיבות אחרות, לא בלתי קשורות. לפתוס, אותו סבל נטול פעולה, אין מקום באפוס. הקטסטרופה הזו שמורה לטיפולה של הטרגדיה. אבל כאן, בנקודת האפס, שבה למעשה אודיסיאוס צריך להרוויח הון, בגדים והפלגה הביתה, המשורר בונה מדרגה שבה הקול המספר יעבור לאודיסיאוס, מדרגה שבה כולם נחבטים.

חיים דעואל לוסקי, דימוי שצולם במצלמת קלפים אופקית

חיים דעואל לוסקי, דימוי שצולם במצלמת קלפים אופקית

מה קורה פה בכלל? האם זהו מקום בו הומרוס, בעל העיוורון הנוקב ביותר, כמו מאפשר במלותיו של חיים במצלמה של רוחות השמים להכניס כמות גדולה מאוד של אינפורמציה סותרת? כלומר, דימוי שבו מוטלים זה על גבי זה הסבל של קורבן המלחמה והסבל של הגיבור שמחולל את סבל הקורבן? אודיסיאוס בוכה ומן הסתם מליט את פניו, כי כמו בסצנה הקודמת, רק מלך הפאיקים שם לב – חשיכה אחת; דמודוקס – חשיכה נוספת; סוס העץ – חשיכה שלישית. והומרוס כמו לוכד את כל הלשכות האפלות הללו, והן כמו מתערבלות ומתאבכות בו, ואז הוא יוצר דימוי שלא ברור איך לקרוא: האם זו ביקורת נוקבת על הגיבור שלו בטרם יהפוך למשורר ויספר את סיפור קורותיו? האם זהו המקום שבו הומרוס טוען שכמו אודיסיאוס, הוא מבין את צערו של הזולת-קורבן? האם זהו המקום שבו הצער נמדד בערכים מוחלטים, מקוממים, אך כמו אומר, "לא ניתן לכמת אותי"? מה מאיר הדימוי הזה, ואת מי ואיזו תודעה, ומה משמעות חוסר הפרופורציה, שבירת האקונומיה? אולי כפי שחיים אומר בראיון, "אני לא מצלם את העולם או את האירועים, אלא את תנאי האפשרות של הניסיון שלהם".

ולסיום, מלה על היופי. חיים עצמו מתוודה בראיון: "התוצאות הסופיות אצלי 'יפות' מדי ומושכות מדי את העין, מה שקשה לי מאוד כאמן מושגי ומינימליסטי". כמי שמתבוננת שנים בעבודות של חיים שיש בהן יופי ואת הדבר הנוסף שחיים מכנה "קדושת החיים כדבר משובש", אני רוצה לומר משהו ממקום אישי, ואני מקווה שהוא אינו פרטי מדי.

היוונים, כלומר הומרוס, זיהו שהיופי שהוא הישג נטול מאמץ, מתת אלוה. עבור היופי הם יצאו למלחמה ובזכות היופי בעלה של הלנה היפה זכה באלמוות. הבעלות על היופי היא פספורט אצל הומרוס לאלמוות. אפלטון המיר את האינטואיציה הזו באופן מזהיר ושערורייתי כאשר הפך את היופי להתגלות היחידה היכולה להפעיל את זכרוננו לישים האמיתיים שראינו לפני שהתגלגלנו בגוף, באמצעות החושים, כלומר הראייה. חיים נראה לי כמי שזכה במתת גדושה של יופי. כל מה שהוא נוגע בו – חדר עבודה, הבנה איך לחלק חלל, רישומים, מצלמות, צילומים – יפה. נדמה לי שהצורך של חיים בפילוסופיה, שהיא לעתים כה קרובות גם כעורה וגם כבדה, הוא הצורך בהליכה כנגד הקלות של מתת היופי שניתן לו. אבל מתנות האלים הן דבר רציני, ואין להסתלק מהן, טראומטיות ככל שתהיינה. אפילו השיבוש של חיים אינו מצליח לשבש את המתנה הזו.

* דברים שנאמרו בערב לכבוד הספר, שנערך במוזיאון בת-ים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.