פריחת מוחות 21 – נועה חרובי, ניו-יורק

גיל: 31 מצב משפחתי: נשואה גדלה והתחנכה ב: ירושלים השכלה: כתת האמן של ישראל הרשברג, הסדנא לציור ורישום ירושלים,2001 BFA המחלקה לאמנות, בצלאל, 2005 MFA School of Visual Arts, 2009 גלריה: לא מיוצגת. תחומי עיסוק/עניין: ציור, ארכיטקטורה, פוליטיקה של נוף, האיזון הדק בין הפשטה לייצוג אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: בארץ אני מעריכה במיוחד את גלעד […]

גיל: 31
מצב משפחתי: נשואה
גדלה והתחנכה ב: ירושלים
השכלה: כתת האמן של ישראל הרשברג, הסדנא לציור ורישום ירושלים,2001
BFA
המחלקה לאמנות, בצלאל, 2005
MFA
School of Visual Arts, 2009
גלריה: לא מיוצגת.

נועה חרובי

נועה חרובי

תחומי עיסוק/עניין:
ציור, ארכיטקטורה, פוליטיקה של נוף, האיזון הדק בין הפשטה לייצוג

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד:
בארץ אני מעריכה במיוחד את גלעד אופיר, גם כאמן וגם כמורה. כמה מהאמנים שראיתי את העבודות שלהם לאחרונה בניו יורק וריגשו אותי במיוחד: עומר פאסט, לוק טוימנס, תומאס דימנד, אליס ניל, ג'ורג'יו מורנדי, ג'נין אנתוני, פיטר דויג, ססילי בראון, ג'יל מגיד, פרנסיס אליס, פישלי ווייס, טרי ווינטרס, וויליאם קנטרידג', דיינה שוץ, אליסון שולניק, מיקה רוטנברג, ליסה סיגל ודארן אלמונד.

ספרי על האמנות שלך:
אני מציירת מבנים הרוסים כמטאפורה לאובדן. הציורים שלי מבוססים על צילומי עיתונות של יישובים פלסטינים, וההתבוננות שלי בצילומים היא מתוך תחושת כשלון הנובעת מהיותי שייכת למדינה המשתמשת בפעולת ההרס כאמצעי לדיכוי העם הפלסטיני. חוסר ההבנה של המציאות הזו ואי-האפשרות להגיע לאינפורמציה מדויקת דרך המדיה או דרך התבוננות ישירה במקום האירוע גרמו לי לחשוב על משמעות הדימוי וההשפעה המכרעת שלו על עיצובה של זהות.

הצילום מאפשר לי לכאורה לראות את המציאות הפלסטינית, למעשה הוא הגישה היחידה שלי אליה. בו זמנית הוא גם מגביל את הראות שלי מאחר והוא סובייקטיבי, נתון פריים ותלוי פיקסלים. הראייה שלי מושפעת גם מהאופן בו גדלתי, מהדימוי המנטאלי של השטחים כפי שהתעצב אצלי מאז ומעולם. אני בוחרת צילומים מאתרי חדשות בארץ ובעולם וכן מתוך ארכיונים של "בצלם" ו"אקטיב סטילס" (בהסכמתם ומתוך הערכה עצומה לעבודתם). בתהליך העברת הדימוי אל הבד, אני מפרקת אותו ומרכיבה מחדש כמשהו שעודנו מפורק. ההריסות מקבלות קיום מקביל כציור, והדימוי עובר פילטר המנתק אותו מהקונטקסט החדשותי. הבניין ההרוס הופך לדימוי של חורבן אישי ולאסון שיכול לקרות לכל אדם. במהלך הציור אני מפנימה את הדימוי של החורבה ומתמודדת עם חווית החורבן והאובדן שהינה חוויה אוניברסאלית. בית הרוס הוא חיים שהוחרבו, הוא כמו גוף שנשבר. בתהליך העבודה שלי יש הקבלה לפעולת ההריסה, שנעשית בשמי, וכאן נעשית גם על-ידי – הציור מכיל חוויה של ניסיון להתחקות אחר הפעולה על ידי שחזור שלה. הציור הוא פעולה אופטימית של סידור וארגון תוך התבוננות בכאוס של המציאות. חלק מהעבודה שלי היא לחשוב במה אני מתבוננת, ומהי מציאות.

נועה חרובי - בבל. שמן על בד

נועה חרובי - בבל. שמן על בד

למה ניו יורק?
ניו יורק היא עיר שעשויה מחלומות, ואני ורונן הגענו לכאן בשביל להגשים אותם. ממש כמו בשיר של סינטרה –
If I can make it there I'll make it anywhere, it's up to you; New York, New York
אין גבול למה שניו יורק מציעה לאמנים בכל שלבי הקריירה שלהם, ויש לגיטימציה אמיתית לעסוק באמנות ולהתפרנס ממנה. הגענו בלי מושג ממשי איך נשרוד כאן כלכלית, ועדיין איכשהו אנחנו כל פעם מצליחים להישאר עוד. העיר הזו ממכרת וגורמת לך לוותר על הרבה רק כדי להישאר בה. היא מאוד מרגשת ועם זאת מאוד מתישה. בשנה שלפני המעבר שנינו שקדנו על טפסי הרשמה כמעט בלי מחקר מקדים, חשבנו שנמאס מירושלים ואולי ננסה ונראה מה יקרה. לא האמנו שזה יקרה, אבל שנינו התקבלנו לתואר שני כאן באותה שנה, והחלטנו שמתחתנים ונוסעים.

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך בניו יורק?
נוח להיות ישראלי בניו יורק ובפרט יהודי ישראלי. ניו יורק היא עיר עם השפעה מורגשת של יהדות אירופאית, שזו היהדות ממנה אני מגיעה, ולכן קל לי להרגיש בבית כשאני נתקלת במרק קניידלך בסופר. לצערי יהדות בעלת מטבחים מוצלחים יותר עדיין לא השתלטה על הכבד הקצוץ, הבייגל והכרוב החמוץ; קובה וממולאים צריך לעשות בבית. היהדות הניו יורקית מייצגת בין השאר אינטלקטואליות, יוזמה והישגים תרבותיים, ומשמח אותי להיות קשורה לזה. הדת עצמה אינה חלק מאורח חיי אבל אני שמחה לחיות במקום בו היא לא נכפית עלי ואינה מעניקה לי זכויות אזרחיות עדיפות. התגובה להיותי ישראלית היא כמעט תמיד חיובית ויש כאן קהילה של אמנים ישראלים שנעים להשתייך אליה.

את מתגעגעת לישראל?
אני מתגעגעת למשפחה שגדלה ומשתנה לה בלעדי. אני מתגעגעת לחברים הקרובים שמבינים אותי מיד, בלי גישורים ובלי תרגומים. אני מתגעגעת לתחושה שאני במקום שלי, לדבר הבסיסי הראשוני שחולקים כל אלה שגדלו באותו מקום ושאיני יכולה לתאר במשפט אחד. ישנם גם כיסופים לאור מסוים, למזג אוויר שהגוף שלי רגיל אליו ולשפה.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל?
המחשבה חולפת בראשי מדי פעם. תמיד יש את האופציה הזו לחזור הביתה, וטוב שכך, אך עדיין לא מיציתי כאן.

נועה חרובי - אהל טוטם. שמן על בד

נועה חרובי - אהל טוטם. שמן על בד

האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו"ל?
לא. העבודה מחוץ לישראל היא לא המפתח להכרה. המפתח הוא לעשות אמנות מרתקת, ברמה גבוהה ובכנות טוטאלית. לפעמים צריך לנדוד כדי להגיע לזה. תמיד יש שאיפה להכרה אך היא אינה יכולה להיות נקודת מוצא לעבודה.

באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בניו יורק תרמו להתפתחותך המקצועית?
הלימודים והחיים כאן היוו קפיצת מדרגה עצומה מבחינתי.  ההגדרות שלי השתנו והתרחבו לגבי מה אני עושה בסטודיו ואיך אני תופסת את עצמי כאדם וכאמן. המורים שלי בסקול אוף ויז'ואל ארטס דחפו ותמכו והסטודנטים האחרים היו סוסי עבודה רציניים וחברים אמיתיים שמהווים את הקהילה שלי כאן עד עכשיו. יחסי העבודה שחוויתי כאן עם גלריות ואוצרים היו מצוינים, כאשר ההרגשה הייתה של שיתוף פעולה ואמון מלא באמן.

ספרי בקצרה על אחד הפרוייקטים שלך:
לאחרונה השתתפתי בתערוכה קבוצתית של אמנים מהמזרח התיכון שנערכה ביולי בגלריה לומברד-פריד פרוג'קטס ברחוב 26. המשתתפים בתערוכה עסקו כל אחד במקום ממנו בא – ישראל, לבנון, כורדיסטאן, פקיסטן ואינדונזיה. אני הייתי הציירת היחידה ושמחתי על האפשרות להציג דווקא בקונטקסט כזה. התערוכה סוקרה בניו יורק טיימס ולשמחתי הרבה זכתה למחמאות מפי מבקר האמנות הולנד קוטר. רוב העבודות בתערוכה נוצרו במהלך שהייתי בתכנית מגורי אמן בצפון מדינת ניו יורק שנקראת "יאדו" ובה השתתפתי באביב האחרון. מצאתי את עצמי בסטודיו יפהפה הצופה על יער אורנים שקט. הניגוד בין התמונות שהבאתי איתי מעזה ובין הנוף הפסטורלי של מדינת ניו יורק היה קיצוני אבל קרה שם משהו מעניין. נוצר מרחב פעולה גדול יותר דווקא בגלל הפער בין פה לשם. כמה אלמנטים מהנוף של יאדו מצאו את דרכם לתוך תיאורי ההריסות – בעצים שהפכו לצבעים ירוקים או ענפים שהפכו לעמודי ברזל מעוקמים. העבודה העיקרית בתערוכה נוצרה לפני שנסעתי ליאדו, ותיארה פנים של חדר שינה הרוס. זו הייתה העבודה הראשונה שבה תיארתי את פנים הבניין ולא את החוץ והיה משהו בהתקרבות הזו ובאינטימיות של הפנים שגרמו לדימוי להיות יותר אינטנסיבי. העבודה היא בגודל כמעט אמיתי של חדר, וכשעומדים מולה נוצרת הרגשה שאת עומדת על סף החדר ומסתכלת לתוכו. העבודות שתיארו את נופי החוץ הן מאוד קטנות, ויש הרגשה של התבוננות מרחוק דרך חלון אל הנוף. כאשר העבודות הקטנות והעבודה הגדולה היו תלויות צד לצד בגלריה. נוצר ניגוד מעניין בין יחסי הגודל של הבדים ובין מה שהציורים מתארים.

נועה חרובי - לויתן. שמן על בד

נועה חרובי - לויתן. שמן על בד

מה תוכניותייך לעתיד הקרוב?
בקיץ הקרוב אשתתף בביאנלה הראשונה של הברונקס שמארגן מוזיאון הברונקס. האמנים המשתתפים נבחרו לתכנית קידום ותמיכה באמנים צעירים מניו יורק והסביבה. מוזיאון הברונקס יוצא דופן במחויבות החברתית שלו שמתבטאת גם בתוכן של התערוכות וגם בהצלחה של התכנית הזו שהפכה לתחרותית ומפורסמת במשך השנים. התכנית הייתה מעולה מבחינה חברתית והצליחה להעביר למשתתפים בה כלים להתמודד עם כתיבה, זכויות יוצרים, שיווק ובקשת מלגות, וכן למוסס מיתוסים סביב גלריות ומבקרי אמנות בעזרת מפגשים ישירים עם בעלי מקצוע. מעבר לכלים הכל כך יקרי ערך הללו, התכנית גם מעניקה לאמנים המשתתפים תערוכה. הביאנלה תתפרש על כמה מוזיאונים וגלריות בברונקס.

2 תגובות על פריחת מוחות 21 – נועה חרובי, ניו-יורק

    נועה, כיף לשמוע אותך, צלולה, בהירה, יפה ובעלת עוצמה שקטה, כמו העבודות שלך

    נועה שלום – אני פונה אליך, לא רק בזכות כישוריך אלא במסגרת עבודת מחקר על סבך שמואל חרובי. במסגרת עבודתי אני אמורה ליסוע בקיץ הקרוב לעיירה מיכאלובקה שבאוקראינה, שם נולד סבך ושם נולד גם המשורר שאול טשרניחובסקי.
    האם יש לך מידע מהימן חדש או נוסף לגבי ילדותו ונעוריו בכפר הזה, ובכלל האם תוכלי לסייע לי. תודה ד"ר רוחמה אלבג

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.