מבט / ארכיטקטורה של נישול – 20.5.2009

באביב 2009 הציגה אריאלה אזולאי בגלריית עמותת זוכרות את התערוכה אלימות מכוננת: 1947-1950. במהלך החודשים שבהם הוצגה התערוכה נערכו במסגרתה שמונה ערבי עיון סביב כל אחת מסדרות התצלומים שהוצגו בה. בערבי העיון השתתפו אנתרופולוגים, היסטוריונים, גאוגרפים, סוציולוגים, ארכיטקטים וצלמים, שהוזמנו להתבונן בתצלומים מתוך הידע שברשותם, תוך פתיחת הדיון להשתתפות הקהל. מטרת ערבי העיון היתה כפולה […]

באביב 2009 הציגה אריאלה אזולאי בגלריית עמותת זוכרות את התערוכה אלימות מכוננת: 1947-1950. במהלך החודשים שבהם הוצגה התערוכה נערכו במסגרתה שמונה ערבי עיון סביב כל אחת מסדרות התצלומים שהוצגו בה. בערבי העיון השתתפו אנתרופולוגים, היסטוריונים, גאוגרפים, סוציולוגים, ארכיטקטים וצלמים, שהוזמנו להתבונן בתצלומים מתוך הידע שברשותם, תוך פתיחת הדיון להשתתפות הקהל. מטרת ערבי העיון היתה כפולה ־ להפעיל את הארכיון ולשתף בממצאים שלו חוקרות וחוקרים נוספים, כמו גם להבליט את החשיבות של חומרים חזותיים בכתיבה של היסטוריה אלטרנטיבית.

מערכת כתב העת סדק החליטה כבר עם הצגת התערוכה להצטרף לפרויקט ארכיוני זה ולהרחיב את הדיון בחומרים הכלולים בו. גיליון מספר 5 מהווה אפוא המשך של אותה תערוכה ושל הספר שיצא לאור בעקבותיה בהוצאת רסלינג, אלימות מכוננת: 1947-1950. את ערבי העיון שבמסגרת התערוכה הקלטנו, תמללנו וערכנו. קטעים מהם מתפרסמים בסדק 5, לצדן של התמונות.

לקראת ערב דיון שיתקיים במנשר (יום חמישי, 4.11.2010 ,שבע בערב) אנחנו מפרסמים כאן קטע מתוך הגליון החדש. הזמנה לארוע אפשר למצוא גם בפייסבוק, http://www.facebook.com/#!/event.php?eid=165551793470326

62 - את האיור שלפניכם אייר רותם מקרית-גת לאחר שעד כה לא הצלחנו להשיג אישור מארכיון הקק"ל להדפיס את התמונה עצמה. את התצלום ניתן לראות באתר הקק"ל תחת המספר D3016-100 . הכיתוב הרשמי של קק"ל: "עין כרם ירושלים — קורס של אמני הקיבוצים בעין כרם." עין כארם. הריסת הבתים הרבים בכל כפר הותיר את הבתים הספורים שנותרו כפנינים בודדות מן העבר שאפשר לשבצן בתוך ה"חדש". בקנה מידה ארצי, הריסת מרבית הכפרים הותירה את הכפר עין כארם כולו, שבתיו לא נהרסו, כפנינה מן העבר. כך, חרף העובדה שבבתי המגורשים כבר גרו יהודים, יכולים היו אמנים לצאת אל הנוף ולצייר כפר ערבי אותנטי. בשנות השבעים, כשלמדתי אמנות בתיכון ומצאתי את עצמי מול הנוף הזה, הוא לא סימן עוד כפר ערבי אלא נוף ירושלמי שנתבקשנו לצייר בעקבות ובהשראת ציירים יהודים קודמים. צלם: ורנר בראון, ארכיון הצילומים קק"ל, יולי 1950

נגה קדמן: אני אדבר גם על תמונה מספר שבעים וגם על התמונה הקודמת של עין כרם. התמונות האלה משקפות שני צדדים של המבט של ישראלים על כפרים המרוקנים אחרי המלחמה ואחרי שהכפר ריק. רציתי לדבר על ההתייחסות לפיזיות של הכפר, למבנה, למרחב, ולהדגים את זה דרך מתיישבים יהודים שהתיישבו בכפרים מרוקנים ערבים, ב-49 50, בקיבוצים ומושבים שהוקמו על הכפר החרב. בהקשר של ההתייחסות של האנשים האלה למרחב ולהיבט הפיזי של הכפר, האירוע שרואים פה זה כיוון אחד שמצאתי, של התייחסות לכפר כדבר ציורי, כנוף רומנטי שאפשר להתרפק עליו, והצד השני זה מה שראינו קודם, בתמונה מספר 70, של הרבעים המוזנחים של יפו. אז אני אתן כמה דוגמאות מההתייחסויות האלה.

התמונה הזו, 62, ישר הזכירה לי את עין הוד, שזה הכפר השני שנשאר עומד על תילו, ושמר על הארכיטקטורה והמבנה וכל הבתים של הכפר הערבי. יש ציטוט באתר האינטרנט של אמני עין הוד שמתאר את הכפר: "את כפר האמנים עין הוד מאפיין המבנה המיוחד של כפר בטבע ובנוף, אשר שמר על אופיו המקורי. אני מדלגת, שימר את הקסם הרומנטי והפשוט של ארץ ישראל בשנותיה הראשונות. אופי מיוחד זה, השייך לתרבות ים תיכונית מזמן אחר. במבני הכפר ניתן להבחין בטקסטורות רבות מהתקופה הצלבנית והטורקית, וכן במבנים שנשמרו ושמרו על אופיים המיוחד. השבילים, הדרכים, גיבוב של ישן עם חדש שמוסיפים לאווירה המיוחדת. אני מדלגת, בוסתנים של עצי פרי, זית, רימון, שקדייה, תאנה גפן  וחרוב. עין הוד הייתה ונשארת שמורת טבע של סביבה ישראלית קדומה, סביבה התורמת רבות לעבודה וליצירה פורייה". המילה ערבי, וכמובן המילה פלסטיני לא נכנסת פה, וגם בתמונה כאן. כאילו הכפרים האלו זה משהו שהקימו כדי לעודד יצירה וציור.

70 - יאפא/יפו. לו ניצלו בתים אלה מהריסה, ודאי גם בהם היו ציירים יהודים מציירים נוף יפואי טיפוסי. תצלום כמו זה, בלוויית הכיתוב "מהגרת מרוקאית תשמח לעבור מהרבעים המוזנחים האלה ביפו", הכשיר את הקרקע ואת הלבבות להריסתם. צלם: טדי בראונר, אוסף התצלומים הלאומי, 1.10.1949

עוד דוגמאות להתפעלות מהנוף הערבי, עם יותר התייחסות לטבע, למטעים, לבוסתנים, מופיעות למשל בקיבוץ כרמיה, בצפון הנגב המערבי, שהוקם על הכפר הרביה. הם מתארים. "באחד הטיולים הגענו למה שהיה הכפר 'הירביה'. האזור היה אז כולו מכוסה בוסתנים, כרמים ופרדסים ונראה כאילו גן עדן עלי אדמות". חלק מהקיבוצים והמושבים ניסו לשמר את החלקים האלה של המטעים, לשמר את הנוף הערבי הטבעי כביכול. למשל בכרמיה, "שמרנו על קבוצת הזיתים במרכז הקיבוץ" ובקיבוץ בית העמק שהוקם על הכפר כויכאת, "הכפר נבנה בחלקו בתוך כרם זיתים, מתוך ניסיון לשמר אותו בלי לעקור עצים". בקיבוץ ארז, שהוקם על הכפר דמרה, ליד מחסום ארז, מתארים את הפגיעה בנוף המקומי של דמרה, שמתואר כנוף טבעי, עם דגש על הפגיעה האסתטית, ולא על פגיעה בכפר. מתארים בוסתנים שהקיפו את בתי הכפריים ובהם עצי שקמה, תות, משמש, שזיפים ושקדים, תאנים, ענפי גפן רבי שנים ועצי שקמה, גדרות צבר שהקיפו את החלקות. מתארים, "מראה טבעי שלתוכו פרצנו להקים את יישובנו ומובן מאליו – פצענו את מראהו בדרכים ובמבנים". הפגיעה בנוף הערבי מתוארת כמשהו הכרחי, גם אם מצער, לצורך הגשמת החזון של הקדמה. בכרמיה הם כותבים, "לבסוף גברה ההכרה בצורך ביצירת חקלאות מודרנית וממוכנת ולשם כך היה צורך לעקור את הקיים ולהתחיל הכל מבראשית".

רוב ההתייחסויות לממד הפיזי של הכפר הן הרבה יותר שליליות, בדומה יותר לכיתוב המקורי של התמונה של יפו. "המהגרת המרוקאית תשמח לעבור מהרבעים המוזנחים האלה ביפו". מצאתי הרבה התייחסויות שליליות אצל המתיישבים היהודיים בכפרים לנוף הערבי, לבנייה הערבית. למשל אצל כפר חב"ד, שקם על הכפר ספאריה, שם התואר ערבי בא בהקשר שלילי. הם אומרים "הכפר הפך מכפר ערבי נטוש ומוזנח לפנינת יופי". ובספר של תנועת המושבים, חבר מושב מספר, "הרבה מושבים התרוקנו בגלל הכורח לגור כמו ערבים". יש מאמר שכתבה שלומית בנימין, בכתב העת תאוריה וביקורת, לגבי הכפר קוביבה שקמה עליו שכונת כפר גבירול ברחובות. התושבים היהודים שם, שהם יוצאי תימן, תיארו את הדימוי של הכפר. הם אומרים "קובייבה, כפר ערבי. שלילי מאוד. שנים זה היה בושה להגיד קובייבה. זה מינוס שאתה גר בכפר ערבי. זה אומר שאתה גר במקום חלש, לא יפה. הרמה שלך ירודה והמעמד שלך ירוד". בכתבים של קיבוצים ומושבים שקמו של כפרים הם הביעו שאיפה לשנות את הנוף הערבי. למשל בקיבוץ נחשולים שקם בבתים של טנטורה, הם כותבים, "האם חשבנו על אופי וצורת הבית של הילדים אצלנו? כמה חבל שצעדיהם הראשונים מוכרחים להעמיד בין חורבות הכפר העלוב והמלוכלך. כשרואים אותם לפעמים מטיילים, קבוצה זורחת של שזופי שמש וזהובי שיער, מאליה באה המחשבה, כמה שלא מתאימים לרקע הזה האפור והכהה, לכפר הזה שאין בו שום דבר כפרי, לא דשא ולא עץ ולא פרח! כמה חשוב לנו להזדרז, לעזוב את הכפר, לפני שיוכל הוא להישאר בזיכרונם של הילדים".

חוקי זכויות יוצרים מאפשרים לנו להביא פרט מתוך תצלום גם ללא אישור לעשות שימוש בתצלום כולו. תוכנות עריכה ממוחשבות מאפשרות להביט במה שבעין בלתי-מזוינת קשה להבחין. הצייר, העמוד אל מול הכפר הערבי עין כארם, על בתיו שטוחי הגגות, מצייר את בתי הכפר ומוסיף להם, חירות אומנותית, גגות רעפים אדומים.

כמה קיבוצים ומושבים מתארים את הטרנספורמציה שחלה בנוף של הכפר, מערבי ליהודי. בכפר דניאל הם מתארים, "מראה הכפר השתנה לחלוטין. בתי האבן הנאים במקום הבתים הערביים הם בלי ספק השינוי הבולט ביותר שחל אצלנו לטובה". גם המיתוסים של גאולת הקרקע והפרחת השממה השפיעו על ההתייחסות של התושבים החדשים ועל ראייתם את המרחב הזה. למשל בני קיבוץ בית גוברין כותבים, "פה ושם נראים בתים הרוסים, המקום שומם" אני מדלגת, "כאן נבנה בתינו וניצור יש מאין". או בקיבוץ ברקאי שקם על כפר ואדי ערה כותבים: "לא היה שם כלום!" אני מדלגת, "מתוך שממה זו מתנוססת על גובה בניין האפנדי – בין דגלי הלאום והמעמד – סיסמתנו: 'בבניין ויצירה נפריח את השממה'". הבניין של האפנדי נתפס כחלק מהשממה. חברי מושב רינתיה, שקם על הכפר רנתיה, כותבים "לימים, אחרי שהתגברנו על כל הקשיים וזכינו להפריח את המקום השומם והנטוש אליו הגענו".

קיבוץ סאסא זה הקיבוץ היחיד שתושביו התייחסו למרחב שהם הגיעו אליו כמרחב שלא היה שומם, וזה דווקא מאוד הטריד אותם. הם אומרים, "חלמנו פעם על התיישבות במקום חדש; שנופיע פתאום בשטח שומם ועזוב, מן היסוד נבנה את משקנו לפי טעמנו אנו ובצורה המתאימה לרקע שלנו ובמקום זה אנו שקועים בכפר ערבי." אני מדלגת, "למרות תגובותינו האידיאולוגיות, עד כדי כך שאופי הימים הראשונים היה פירוק במקום בניין".

87 - באר אל-סבע. בעדויות רבות על כיבוש באר אל–סבע חוזר גינוין של לקיחת שלל וביזה. גם בן גוריון והאפוטרופוס על נכסי הנפקדים היו בין אלה שגינו את ביזת הרכוש מהבתים. רק בעניין הביזה המאורגנת של אדמות ובתים החרישו כולם. דמיינו את המראה הבנוי שבתמונה בתור רובע עתיק בלבה של באר שבע קוסמופוליטית ורב-לאומית, ומסביב שכונות חדשות. באדיבות אוצר תמונות הפלמ"ח (אלבום: חטיבת הנגב), 1948

רציתי לדבר גם על שקופית אחרת, שקופית 87, בהקשר של הביזה. פה נאמר שהביזה של תכולת הבתים, של הרכוש מהבתים, זה משהו שזכה לגינוי, לעומת הביזה היותר גדולה של כל האדמות של הכפרים והבתים, שזה נהפך למשהו רשמי שנתפס כלגיטימי. בכתבים של קיבוצים מצאתי גם התייחסות לביזה של תכולת בתים שהפכה למשהו ממוסד ומקובל. למשל בקיבוץ כברי שקם על הכפר כברי, בלקסיקון של הקיבוץ, שמפרט מונחים מההווי של הקיבוץ, מופיע המושג  "רכוש נטוש", המתואר "כעין 'ענף' ראשון" של הקיבוץ, ומתארים איך ההליך הזה של הביזה הפך לממוסד. "בימים הראשונים אלו שנשארו על הגבעה לשמור, היו יורדים בתום העבודה לכפר לסיורים ול'בדיקת השטח'. כל מה שהיה מטלטל הועבר אל הגבעה, חולק לאוהלים לשימוש החברים וחלקו לענפים השונים. מחסן הבגדים שלנו התקשט בכמה וכמה ארונות מהגוני מהרכוש הנטוש. עם הזמן פנינו למוסדות המוסמכים וקיבלנו אישור וחזקה על הכפר. כך שכל מעשינו היו חוקיים ובאישור". כך, ביזה מהסוג הזה הפכה למשהו ממוסד ורשמי ומאושר. והאישור הזה גם אפשר להם לזכות בשלל מול המעברה הכורדית שהייתה ליד שניסתה גם היא ליהנות מהרכוש הזה. הם אומרים, "גילינו שיש לנו שותפים לעסק. אנשי המעברה הכורדית שמיקמו אותה במרחק קצר ממזרח לכפר גילו גם כן אותה אפשרות של תוספת פרנסה ותהחילו לעבוד בלילות שעות נוספות." אני מדלגת, בהתחלה העלמנו עין ממעשיהם, כי היה מספיק גם להם. אך כאשר יום אחד נעלם כל הברזל שהוצאנו והכנו להעמסה למחרת, הבנו שאין מנוס  וצריך לעשות לזה סוף. לקחנו טרקטור ועגלה, ירדנו למעברה ועברנו בין הבתים. מהר מאוד מצאנו את הכל." אני מדלגת, "העמסנו על העגלה, הראנו להם את אישור האפוטרופוס לנכסי נפקדים, ובזה גמרנו את העניין".

כך שגם לביזה של תכולת הבתים היה ניכוס רשמי של המדינה. היתה גם תחושה של התושבים היהודיים במקומות האלה, שהדברים האלה שלהם, הבתים, האדמות, המטעים. רוב ההתייחסות שלהם למאפיינים הפיזיים של הכפרים, לבתים, הייתה בהקשר הזה של התועלת שצומחת לקיבוץ ולמושב מהבתים, מהרכוש הערבי שנשאר. הם התייחסו לבתים באופן פרקטי, לא כבתים ששימשו אחרים, אלא כבתים נטושים, או אפילו נגיד בסאסא. "בתים שירשנו מהערבים", הם כותבים. ביראון שקם על הכפר סלחה הם כתבו, "בתי האבן הערביים משמשים אותנו באמונה".

1 תגובות על “מבט / ארכיטקטורה של נישול – 20.5.2009”

    תראו מה קורה פה. צריכה לבוא אומנית ולעשות תערוכת אומנות כדי להוציא מהארון ולאוורר את ההיסטוריה המושתקת של המדינה הציונית. הרי זה היה אמור להיות שעור בהיסטוריה בתיכון. אני לא בא להגיד שזו אינה אומנות. בוודאי שכאן, בא"י, זוהי אומנות משובחת ביותר שעושה בדיוק מה שאומנות אמורה לעשות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.