סרטו של האמן, הסופר ויוצר הקולנוע הישראלי רועי רוזן, “צא” (Out), זכה בפרס האוריזונטי (אופקים) לסרט הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים בוונציה לסרטים באורך של 30-60 דקות. בראש חבר השופטים עמדה האמנית והקולנוענית האיראנית הנודעת שירין נאשאט. האוריזונטי מוקדש ל”מגמות חדשות בקולנוע העולמי” ולצד סרטו של רוזן הוצגו בו גם סרטים של וינסנט גאלו, מנואל דה אוליברה, דגלאס גורדון ורבים אחרים. סירטו של רוזן הוא המשתתף הרשמי הישראלי היחיד בפסטיבל ונציה השנה.
במרכז הסרט, המשלב בדיוני עם תיעודי, סצינה סאדו מזוכיסטית בין שתי נשים אשר הופכת בהדרגה לטקס גירוש שדים; דברי השד הבוקעים מפיה של אחוזת הדיבוק (אלה שפירא) בתגובה למכותיה של ה”מגרשת” (יוענה גונן) מורכבים כולם מציטוטים של שר החוץ, אביגדור ליברמן. לסצינה זו מקדים ראיון כמו-תיעודי, המגשר בין סצינת המין האלטרנטיבי בתל אביב, סצינת הפוליטיקה הישראלית ונסיבות חייהן של שתי הדמויות הראשיות. המיזוג מסיט את מוקד הביקורת מליברמן עצמו אל הנפש והגוף הידראליים, כפי שמנסחת זאת בסרט יוענה גונן: “ליברמן אינו השד אלא רק אחת ההתגלמויות של השד של כולנו”. הסרט נחתם בסצינה מוסיקלית הממחיזה את שירו של סרגיי יסנין, “מכתב לאמא”.

מתוך "צא" - רועי רוזן
שופטי התחרות הגדירו את הסרט כ”עבודה נועזת המקשרת את הפרטי והפוליטי” אשר “מאירה לצופה אידיאולוגיות מסוכנות”. הסרט, אשר נוצר ללא כל תמיכה ממסדית, היה אמור להיות מוצג במסגרת התערוכה “איווט” בגלריית המדרשה, אך לאור דרישת פסטיבל ונציה לבכורה הוצא ממנה והוקרן רק בערב הפתיחה. בעקבות הזכייה הוזמן הסרט לבמות מרכזיות ברחבי העולם (ובינהן פסטיבל “וייאנלה” באוסטריה), אך לא ידוע עדיין מתי יוצג בישראל.
“צא” out 35 דקות
משתתפים: יוענה גונן, אלה שפירא, איגור קרוטוגולוב, בוריס מרצ’ינובסקי
תסריט ובימוי: רועי רוזן
צלם ראשי: אבנר שחף
מפיקה: שרון בנרף
עורך: מקס לומברג
פס קול: בניה רכס.



הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

נשמע מסקרן 🙂
JekylHyde סאדו מאזו מן
| |