פריחת מוחות 13 – ניר הוד, ניו-יורק

גיל: 39 מצב משפחתי: במערכת-יחסים גדל והתחנך ב: תל-אביב השכלה: תיכון ויצ"ו צרפת, המגמה לאמנות המחלקה לאמנות בצלאל Cooper Union School of Art, NY גלריה: אלון שגב בישראל; Prometeogallery במילאנו; עד לפני חודשיים גלריה ג'ק שיינמן ניו-יורק. עזבתי בין היתר מכיוון שאני מתעתד להצטרף לשתי גלריות חדשות, אחת בניו-יורק והשנייה באירופה. תחומי עיסוק/עניין: העיסוק שלי […]

גיל: 39
מצב משפחתי: במערכת-יחסים
גדל והתחנך ב: תל-אביב
השכלה: תיכון ויצ"ו צרפת, המגמה לאמנות
המחלקה לאמנות בצלאל
Cooper Union School of Art, NY
גלריה: אלון שגב בישראל; Prometeogallery במילאנו; עד לפני חודשיים גלריה ג'ק שיינמן ניו-יורק. עזבתי בין היתר מכיוון שאני מתעתד להצטרף לשתי גלריות חדשות, אחת בניו-יורק והשנייה באירופה.

ניר הוד - I Love

ניר הוד - I Love

תחומי עיסוק/עניין:
העיסוק שלי הוא במתח שבין פיתוי ויופי לבין מוות, הרס ובלתי מושג. מבחינתי, המתח הזה מגשר על הפער בין הפנטזיה שיש לנו בראש ובין המציאות, שעל-פי-רוב אין קשר ביניהם. זה הצד האפור, החלק המשעמם, שהוא בעצם חסר השראה או תוכן. באותה מידה מעסיק אותי עניין הרגש והחוויה, שבדרך-כלל אמנות מתקשה או לא מצליחה לתפוס. מעניין אותי גם כוח לצד זיכרון וסנטימנטליות. העבודות שלי מקפיאות את החיים ברגעים איקונים, כוחניים. יש בהן מרכיב סנטימנטלי וכמעט אינטימי, כשמנגד המערכת החיצונית מבטלת את המרכיבים הללו. התמות הללו לא מעסיקות אותי רק באמנות שלי, אלא גם בספרות, קולנוע ומוזיקה, ובסופו של דבר גם בחיים עצמם.

אמן/ית שאתה מעריך במיוחד: אל גרקו, גויה, פיקאסו, טרה דונובן, מאוריציו קטאלן, אליס ניל, גלן בראון.

ספר בקצרה על האמנות שלך:
בשנים האחרונות אני עובד על שלושה גופי עבודות, שהם ציורים במהותם, ובשנה האחרונה זה גם עובר לפיסול ומיצב. אלו עבודות שגם החזות וגם התכנים שלהן הם חסרי זמן ומקום, הן אל-זמניות. גופי העבודות שונים מאוד זה מזה, אך בו בזמן גם משלימים האחד את השני. גוף עבודות אחד נקרא Genius (גאונים), ומורכב מלמעלה מחמישים פורטרטים בגדלים שונים של ילדים גאונים. אלו עבודות שנולדו מתוך התבוננות על ציורי מאסטרים כגון ון-דייק וולאסקז. יש בהן משהו שעוסק בהתנתקות וזלזול ובאותה מידה הן דנות ברצון המתמיד להיות מה שאנחנו לא. העבודות גם מתייחסות לטירוף, אבל ממקום מאוד ריאלי, על איך שהאמנות (או החיים) צריכים להיות. הן עבודות מאוד אקסטרווגנטיות, דנדיות ססגוניות ורוויות באישיות. יש בהן משהו פוליטי-חברתי שעוסק במבט ומדבר על האחר. העבודות תהיינה תלויות כמיצב אקסטרווגנטי בסגנון סלוני.
במקביל, אני עובד על סדרה שנקראת "אמא". המהות של הסדרה מבוססת על ארבעה צילומים איקונים ממלחמת העולם השנייה. זאת עבודה שבאה לעשות סוג של תיקון, היא מבוססת על מיתוס שבונה איקונה חדשה. היא מתייחסת לנושא שמעסיק אותי בשנים האחרונות שהוא "life after death". היא מוציאה את הדמויות מהקונטקסט הנוכחי ומחייה אותן מחדש, וכך כביכול מחזירה משהו שההיסטוריה לקחה, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה קונספטואלית. זאת עבודה כמעט רוחנית, שמספרת את הסיפור כפי שהיה אמור להיות מסופר, או כפי שהיינו רוצים שיהיה מסופר, ולא כמו שהחיים סיפרו אותו. זאת עבודה דרמטית, קודרת ומאוד חווייתית. היא מקפיאה את החיים ברגש שבאותה מידה מקפיא את הצופה.

ניר הוד

ניר הוד

למה ניו-יורק?
זה היה בעיקר מאינטואיציה, היה לי מאוד טבעי להגיע לניו-יורק. הרגשתי שנגמר לי מהארץ, שלא עניין אותי כל-כך לחיות שם יותר ולהמשיך להתווכח עם אנשים על דברים שהיו לי נורא ברורים. זה גם משהו שיש לאנשים בתל-אביב, המושא הזה לניו-יורק. היו לי פה שתי תערוכות לפני שהגעתי לפה, אז גם זה דחף אותי, אם כי לא חשבתי שאשאר פה לבסוף לתקופה כל-כך ארוכה.

איך אתה חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך בניו-יורק?
בארץ לא ממש התעסקתי בזה, זה לא היה בשבילי אישיו. הרגשתי שלא משנה מה שלא אעשה, תמיד אהיה יהודי וישראלי. לאחרונה, הישראליות נעלמה ממני ויש לי גם יותר בעיה עם ישראליות. אבל זה לא אומר שאני אמריקאי או רוצה להיות אמריקאי. לפעמים כיף לי להיות ישראלי ולפעמים זה נורא. אני בן-אדם חווייתי ורגיש, והדברים שחשובים לי לא רלבנטיים בהכרח ליהדות או לישראליות שלי, אני לא מתעסק עם זה יותר מדי. מה שחשוב בעיני זה להיות בן-אדם טוב, מיוחד ומעניין. והשאלות של ישראליות ויהדות כבר לא מעסיקות אותי, אני מרגיש שאני מעבר לזה. גם בתור אמן אני לא רוצה להיות מיוצג או משווק כאמן ישראלי או יהודי, כמו שכמה גלריות בעולם נוטות לעשות.

אתה מתגעגע לישראל?
כן, אני בן אדם סנטימנטלי, אבל כשאני בארץ אני מבין שאני מתגעגע למשהו שיש לי בראש ושאינו בהכרח קשור למציאות. זה משהו שנורא מפעים אותי ומעורר בי השראה – זיכרון לצד משהו שהוא הכי חי, זה מה שמעסיק אותי גם באמנות. כשאני מגיע לביקורים בישראל, זו כבר לא הארץ שאני מכיר או החברים שהיו לי, וגם לא מי שהייתי כשעזבתי את הארץ. זה בעצם לחיות את החלום באיזשהו מקום, או להתגעגע למשהו שקשור יותר לחלום מאשר למציאות כי אני לא חי שם יותר. הביקורים שם הם סוג של פנטזיה, ומגיע איזשהו רגע שאני כבר לא יכול להכיל את זה יותר. אז זה טבעי להתגעגע, אבל אני מאמין שהיום אני יותר מתגעגע למשהו שקיים יותר בדמיון מאשר במציאות.

ניר הוד - מתוך הסדרה Genius

ניר הוד - מתוך הסדרה Genius

האם אתה חושב לחזור בעתיד לישראל?
נראה לי שכן, אבל אולי אני לא יודע על מה אני מדבר. ניו-יורק כבר לא מעניינת אותי כמו פעם. קבלתי מהעיר הזאת המון, מהאנשים ומהמקומות, כך שזה כבר לא ממש משנה אם אשאר פה יותר. יש לי את הידיעה הזאת שבסופו של דבר אחיה בארץ, אבל אולי אתבדה ואולי זה לא יקרה. החיים יכולים לקחת אותי גם למקום אחר, אי אפשר לדעת.

האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו"ל?
לא בהכרח. אין לזה חוקים, וגם הרבה חוקים משתנים כל הזמן. עולם האמנות בישראל עובר תהליך של אבולוציה מתמדת, והוא נפתח יותר ויותר לעולם, וזה מצוין. אני חושב שאחרי המשבר הכלכלי עולם האמנות עבר שינויים, סוג של ניקיון. האמנות נהייתה יותר מודעת לעצמה ואנחנו יותר חשופים לעולם. הספקטרום הצר של השדה הישראלי נסדק כתוצאה מההשפעות הבין-לאומיות, ותמיד נהיה מושפעים ממה שקורה בחו"ל. אנחנו מנכסים אלינו באהבה גדולה דברים גדולים מחו"ל, מתוך תפיסה שאם שם זה מצליח אז כנראה שזה טוב. וורהול, קונס או מורקאמי לא היו יכולים להתקבל בישראל כמו בארה"ב, עם סוג של אמנות שטעונה בכל-כך הרבה שיווק וסקס אפיל ושנשענת על הרבה מרכיבים אקסטרווגנטים. זה עדיין שוק צעיר, אז לשאלתך, כן ולא, בואי נאמר שזה עוזר.

באיזו מידה אתה מרגיש שהלימודים והחיים בניו-יורק תרמו להתפתחותך המקצועית?
אני לא מבין איך אמנים או אנשים שיוצרים – שאמורים רק לחשוב מה עוד אפשר לחדש או להוסיף – יכולים לחיות רק במקום אחד, זה בלתי אפשרי בעיניי. בלי זה את מאוד מוגבלת, ואת אפילו לא יודעת כמה שאת מוגבלת. החיים עצמם העשירו אותי יותר מהלימודים. לימודים זה חשוב, הלימודים מעודדים אותך לקרוא, אבל לא מה ואיך לקרוא, אז השאלה היא לאן את לוקחת את הלימודים. עיר כמו ניו-יורק מלמדת אותך המון. זאת עיר מדהימה, גם מבחינה אישית וגם מקצועית. זאת עיר כוחנית ומוקפת השראה. יש בה אנשים מדהימים מתרבויות וממקומות שונים, אז את מקבלת כל-כך הרבה מפה וזה שוקע בך. יש בה גם קצב ומרוץ מסוים שמכניסים בך אמביציה, וזה חשוב. יש פה גודל וסטייל שלא רואים בשום מקום אחר, ואפשר להעריץ את זה או לסלוד מזה. מצד שני, המקום הזה גם משחית אותך, וצריך לדעת מתי לצאת מפה. זה מקום שאין בו נשמה. צריך לזכור שגם מקום פרובינציאלי יכול להוציא ממך דברים מדהימים, כי אמנים טובים יכולים לצאת גם ממקומות נידחים. שהרי מצד אחד יש את החיים עצמם, את מי את פוגשת ולמה את נחשפת, אבל כמובן גם איך נולדת, עם אישיות מעניינת או לא, וכו'.

מה תוכניותיך לעתיד הקרוב?
בשנתיים האחרונות אני עובד על שתי תערוכות; יש לי כמה נסיעות בחודש הבא שקשורות לעבודה; אני גם עובד על פרוייקטים שקשורים ללימיטד אדישן של דברים שלי שעומדים לצאת; ואני כותב רומן כבר קרוב לשלוש שנים.

ניר הוד - The Night You Left

ניר הוד - The Night You Left

1 תגובות על “פריחת מוחות 13 – ניר הוד, ניו-יורק”

    אהבתי את היצירות! תמיד זה ככה שאתה מגיע למטרה מסוימת היא כבר הופכת להיות לא מעניינת.. רצית ניו-יורק? קיבלת! אז זהו תחזור הביתה ותעשה גם לארץ ישראל סדרות ישראליות של אמנות וציור!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.