אנטי מחיקון

אחת לכמה חודשים נשמעת קריאה למחיקה, פיטורים או הוקעה של אישיות תרבותית כזו או אחרת בשל דיעות שהביעה או לא הביעה, ברצינות או באירוניה, עם או בלי קשר ליצירתה. בשנה שעברה התבשרנו על יוזמתה של הממונה על שיוויון בין המינים במשרד החינוך לשכתב את שיריו של נתן אלתרמן, שהיה משורר גדול אמנם אך גם קצת […]

אחת לכמה חודשים נשמעת קריאה למחיקה, פיטורים או הוקעה של אישיות תרבותית כזו או אחרת בשל דיעות שהביעה או לא הביעה, ברצינות או באירוניה, עם או בלי קשר ליצירתה. בשנה שעברה התבשרנו על יוזמתה של הממונה על שיוויון בין המינים במשרד החינוך לשכתב את שיריו של נתן אלתרמן, שהיה משורר גדול אמנם אך גם קצת שוביניסט כמו רוב בני זמנו, ובשבוע שעבר נפתחה עצומה בחתימת מאות אנשי תרבות ופעילים חברתיים (למעלה מ-500 נכון לכתיבת שורות אלה), הקוראת לשר החינוך למחוק מתוכנית הלימודים את שירי המשורר וחתן פרס ישראל נתן זך, שהשמיע דיעות גזעניות ודוחות בראיון בתוכנית המקור בערוץ 10 והוכיח שגם אמנים גדולים יכולים להיות בני אדם קטנים.

לנוכח הדברים פרסום העצומה היה צפוי. כאמור, יוזמות מחיקה שכאלו אינן תופעה נדירה במחוזותינו. על כן, מה שמפתיע בכל פעם מחדש  הוא פחות היוזמות עצמן ויותר העובדה שהן מגיעות דווקא מצד מי שמציגים את עצמם כאבירי המאבק בגזענות, באפלייה ובדעות קדומות, החרדים לגורלה של הדמוקרטיה ומבקשים לתקן עוולות היסטוריות. דבריו של זך ("האשכנזים יקבלו את המזדיינים והמזרחים את הכושים", "יש כאן שני עמים שאין ביניהם שום דבר במשותף; אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר שישנה, התרבות המערב-אירופאית, ואלה באים מהמערות" ועוד), חשוכים ומטופשים, אולם מחיקת יצירות בשל דעותיהם השנויות במחלוקת של יוצריהן, מלבד היותה סתימת פיות לא דמוקרטית, מוותרת על התמודדות וחינוך ביקורתי לטובת תיקונים קוסמטיים. כך, במקום להציב את אלתרמן בהקשר היסטורי, להסביר כיצד החלטותיו האסתטיות מונעות ע"י תפיסת העולם שלו וללמד את התלמידים לבצע ניתוח בשתי וערב המעורר דיון תרבותי ומגלה משמעויות חדשות בטקסטים ישנים, הציעו המשכתבים פשוט למחוק משיריו ביטויים פוגעניים ולהחליפם במושגים העונים, לדעתם, על כללי התקינות הפוליטית. עתה, במקום לקרוא את שירתו של זך במסגרת חדשה, לבחון האם דעותיו באות לידי ביטוי בשיריו ומה ניתן – אם ניתן – למצוא בהם מלבד תבניות צורניות חדשות, מציעים החותמים פשוט למחוק את שיריו ולפטרו ממשרותיו.

מחיקת תרבות היא חרב פיפיות שתפעל תמיד לטובת החזקים, ותמוה שאנשים החרדים לשיוויון ודמוקרטיה רואים בה פעולה לגיטימית. התמודדות עם דיעות שנויות במחלוקת צריכה להיעשות באמצעות טיעונים נגדיים, לא בהשתקה שממירה צייתנות אחת בצייתנות אחרת וכל שביכולתה לעשות הוא להחליף גזענות בבורות. לו היה ראוי למחוק את שיריו של זך, היה זה בשל סיבה אפשרית אחת בלבד – הסכמה שאינם טובים, שאינם חדשניים ומעניינים ושאינם רלוונטיים להבנת השירה והתרבות שנוצרה בישראל. מחיקת השירים בשל דיעות מחברם בלבד אסורה בדיוק כפי שאסור לשכתב את אלתרמן או את אורי צבי גרינברג, בדיוק כפי שאסור לפגוע בחוקרים באוניברסיטאות שעבודתם מבקרת את המדיניות הישראלית מימין או משמאל, בדיוק כפי שאין לאסור השמעת שירים של אריאל זילבר או עמיר בניון (שהביעו לא פעם דיעות ימניות קיצוניות), וכל יוצר שעבודתו שנויה במחלוקת בשל אידאולוגיה שאינה עולה בקנה אחד עם השקפותיו של בעל עמדה כזה או אחר (רועי רוזן כמשל).

מאחר שקשה למצוא תרומה כלשהי בשידור דברי הבלע של זך, ומכיוון שנראה שגם עורכי התוכנית הבינו זאת ולכן נמנעו מכל עיסוק משמעותי בסוגייה, נשאלת השאלה האם לא ראוי היה להשאיר את הקטע המצולם בחדר העריכה. לאור זאת, אם יש משהו שראוי להחתים עצומה נגדו בסיפור הזה, זוהי תוכנית "המקור" שבמסווה של תוכנית תחקירים אמיצה ונשכנית מתמסרת למסחטת הרייטינג של זך ומתענגת על העובדה שפרובוקטורים יכולים לדבר שטויות גם אם הם משוררים משכילים ומכובדים הדוברים שפות רבות. מוטב שהמעוניינים לקדם את המאבק בגזענות יפנו את מרצם מעצומות שמעודדות חשיבה אוטומטית ומעדיפות פופוליזם על פני מחשבה, ידע וביקורת, כלפי הלהט הרכילותי וחסר האחריות של תוכנית הטלוויזיה, שבוחרת לשדר כל דבר הבל ונמנעת מכל עימות או דיון בעניין.

16 תגובות על אנטי מחיקון

    מה שמצחיק, שהוא די צודק.

    אני חצי מזרחי, ואין לי שום בעיה להודות, התרבות המערב אירופאית הרבה יותר גבוהה מהתרבות של מצריים או מרוקו.

    תוכנית "המקור" (שאני חייב להתוודות שלא ראיתי) בכלל לא התנהגה בחוסר אחריות כמו שאתה כותב. צהובה? אולי. רודפת רייטניג? אני מתאר לעצמי שלא פחות ולא יותר מכל תוכנית אחרת בפריים טיים. אבל בהחלט לא חסרת אחריות. עד כמה שנתן זך חשוב לתרבותנו, כך גם כל דבר שמלמד אותנו עליו ועל שיריו. העובדה שהוא גזען היא עובדה בהחלט משמעותית שלמדתי עליו בעקבות התוכנית.

    בנוסף, להשאיר את הקטע המצולם בחדר העריכה, כפי שאתה מציע, זו גישה פטרונית וחסרת כבוד כלפי נתן זך, שרצה שדבריו יפורסמו (הרי הוא לא ילד, הוא ידע מה הוא עושה). מה גם שאם הם לא היו מפרסמים את דבריו, הוא היה ממשיך לחפש עד שהיה מוצא מי שיפרסם אותם.

    אבל בשורה התחתונה נראה לי שגם אני, גם אתה וגם נתן זך מסכימים שהטלביזיה בארץ צהובה ורדודה, ועדיף להיאבק על שינוי תכניה (או לפחות גיוון תכניה).

    אורי, חוסר האחריות אינו מתבטא בעצם שידור הדברים, אלא בכך שהוחלקו כאילו כלום לא קרה. אם בוחרים לשדר דברים כאלה בראיון עיתונאי, ראוי לעמת את הדובר ביותר מאשר שאלת נימוסין שנענית בתשובה מבודחת. בשביל מה עפר שלח יושב שם? במה שונה ראיון או כתבה שכזו ממניפסט שזך כותב בעצמו? שלח בוודאי יאמר שהאחריות הציבורית מחייבת את פרסום הדברים. אני חושב שאחריות ציבורית מחייבת גם התמודדות עיתונאית. אחרת זה נראה כמו במה חופשית או מאמר של זך עצמו, ובוודאי לא תוכנית תחקירים.

    באשר לטענה שהוא לא ילד – בינתיים הוא פרסם מין התנצלות פתלתלה וטען שזה לא שדבריו הוצאו מהקשרם – זה ההקשר שהוצא מהדברים. כנראה שאין לנו כל דרך לדעת אם זה נכון או לא.

    פעם ראשונה שאני מסכים עם הכותב

    זה רעיון. אפשר לבחור משוררים/מוסיקאים/אחרים לתוכנית הלימודים על סמך הביוגרפיה. באמת, למה למנות אנשי אמנות לבחור אמנים, כשיש כה הרבה כותבי הודעות לעיתונות מטעם. הם יפשפשו ויחליטו שכדאי ללמוד שירים של אמא תרזה.
    החוצה זך, סלין, ויקטור הוגו. אלו היו הומניסטים בכתביהם, אבל חולירות כבדות מחוץ להם.מטיפים להומניזם לא הומניסטים ממש כשם שמתמתיקאים אינם משולש (אוי, זה ציטוט של מישהו אחר, לא יודעת אם היה שיוויוניסט)

    זה רעיון. למה לקרוא שירים של משוררים, כדי לבחור מביניהם לתוכנית הלימודים, כשאפשר לקרוא את הביוגרפיה ולבחור את הפוליטיקלי קורקט שביניהם.

    התוכנית אכן מתחזה לתוכנית תחקירים והיא רדופת רייטינג וזך….סנילי ומפטפט שטויות של זיקנה, אבל יצא אצלו המרצע מן השק..ודעותיו הגזעניות מקידמת דנא נחשפו.
    מסכימה איתך יונתן, אבל תמיד נראה לי שאתה כותב קטעי ביקורת למרחקים קצרים. תן לנו קצת דם יונתן…

    לפי דעתו של בניימין עצם העובדה שהוא חצי מזרחי נותנת לו את הזכות להביע דעה בנושא. אל תפחד אתה יכול להביע דעה ללא שום קשר למוצא העדתי שלך.
    לא נמאס לכל עדות המזרח להתעצבן מכל אחד שלא אוהב, מעריך אותם.
    אז נתן זך אמר, האם לו הסמכות להחליט מה גבוה או נמוך ?

    עוד דבר מה על אשכנזים-ספרדים:
    זך ממוצא גרמני אז נניח ש מותר לו להתנשא במבחינה תרבותית.
    אבל רוב יושבי הארץ הזו מבין האשכנזים הם בני יהדות פולין שההקשר התרבותי רוחני של אבותיהם רובם הסתכם בתווך, דת ברמת השטעטל, ובמסעות ארוכים עם סוס כעגלונים.
    ושלא לדבר על האוכל הפולני-יהודי שמתבסס על איברים פנימיים וממתקים משאריות. אכן תרבות גבוהה.

    .. אם לא סופרים את העליה הרוסית כמובן…

    (שמתגאה באיזו תרבות שכבר 90 שנה לא הוציאה שום דבר מעניין באמת)

    "אז אוסקוט יא חרא מוואדי מוסררה/
    אני השמנת אתה הבררה"
    (דוד אבידן)

    יש בעיה עם הנחת המוצא של המאמר – שהופכת לצרה כשקוראים את התגובות:

    בנימין "החצי-מזרחי" (מה זה? בדקת בדי.אן.איי? אולי אתה רק 49 אחוז, וניצלת?) מודה שהתרבות המערב אירופאית הרבה יותר גבוהה מהתרבות של מצריים או מרוקו, ומעודד אותו מהיציע מאיר שאין צורך להצביע על מוצא אתני בשביל הזכות להתנשא על (חוסר-) תרבות של עמים אחרים, בעוד הוא מבהיר עד כמה נמאס מבכיינותם של "המזרחים" לנוכח כל מי שלא אוהב או מעריך אותם (כאילו שדבריו של זך עצמו, ושל פלח מכריע מהאשכנזים התרבותיים כל כך – כולל אבא שלי [הנה, גם אני מודה] – אינם אלא בכי, השקם והערב, על ש"לקחו להם את המדינה". לפחות השאירו להם את הכסף). מה עוד? ראסטר מדקדק כי יש להבדיל בין התרבות הגרמנית העילאית לבין האוסט-יודן מפולין (אלה שנשארו, רחמנא ליצלן, דתיים, ולכן כל תרומתם לתרבות המאות האחרונות מסתכמת, למרבה הצער, בבעש"ט, בחזון איש, ברב אשל"ג בעל הסולם ועוד איזה אלף-אלפיים חיבורים לא מעניינים) ומקנח בהצהרה קטגורית מרתקת על התרבות הרוסית חסרת הערך לאורך תשעים השנה האחרונות (ירופייב? סולז'ניצ'ין? שימבורסקה [בסדר – פולנייה]? מקרנקו [בסדר – אוקראיני]? – הבלים). וכל זה בפלטפורמה המרכזית והיחידה לאמנות בישראל, ברשת או בדפוס, שגם מתהדרת (בצדק) בסדר יום פוליטי-פרוגרסיבי ספקני ועקבי.

    במאמר מגלים איפה מתחיל העניין (ציטוט): "לו היה ראוי למחוק את שיריו של זך, היה זה בשל סיבה אפשרית אחת בלבד – הסכמה שאינם טובים, שאינם חדשניים ומעניינים ושאינם רלוונטיים להבנת השירה והתרבות שנוצרה בישראל" (הדגשה שלי). שוב חוזר הניגון על אמנות "טובה" או אמנות "לא טובה", או תרבות "טובה" או תרבות "לא טובה", כמטה קסם בהתנגשות בין הפוליטיקה לאמנות. שיר "טוב" או שיר "לא טוב" כמובן שאינו באמת טיעון – זוהי רק מעין סיסמת קוד להימנעות מדיון מלא בסוגיה שבה דנים. כידוע: שיר טוב? מי מחליט? מה מחליט? על פי מה מחליטים? איפה מחליטים? איך מחליטים?

    הנה אפשרות לקריטריון מסוים: אם בערוב ימיו משורר מכובד יוצא בסדרת התבטאויות גזעניות על בסיס הבדלי תרבות, מדוע לאורך כל הקריירה שלו לא ניתנה לנוכחותה של תרבות המערות הזו במרחב הישיר של המשורר, להתנגשות שלה עם "התרבות הגבוהה ביותר שישנה", ולמצוקות שהדבר יוצר אצלו כבן תרבות הגבוהה והראויה היחידה אך נדחקת – שום ביטוי בשיריו? הייתכן כי המשורר הסתיר לאורך שנים מאת קהל קוראיו את רחשי ליבו האמיתיים בעניין משמעותי ("תרבות"!) זה? האם שנים הוא נושא על ליבו טאבו שכזה שאותו הוא מוצא כבלתי הולם לטנף את שירתו הגבוהה ביותר שישנה? מה הדבר אומר על שיריו? האם הם כאלה "טובים"?

    התגובות כאן, שמקורן, כאמור, ברציונל של המאמר, מדגימות עד כמה ראייה זו (של זך וכו') של "התרבות" חוטאת למהותו האמיתית של המושג: תרבות כמהות דינאמית ומשתנה כל הזמן, שמוגדרת ומושפעת תמיד על ידי כלל בני האדם הלוקחים בה חלק, כיוצרים, צופים, או משתתפים, ולא פחות מכך – אלו שהם ותרבותם מודרים ממנה, בבחינת הגדרה על דרך השלילה. לעולם לא נשכח שבעוד שבאנגליה כתבו מחזות הצבא האנגלי ריסק בהודו את עצמותיהם של מתנגדי השלטון, שבצרפת הגו הפילוסופים, באלג'יר הצבא הצרפתי ירה במתנגדיו, שכשוולסקז ואל גרקו ציירו בספרד, הצבא הספרדי השמיד ובזז את אוצרות התרבות באמריקה הלטינית, שבארה"ב הקימו את תעשיית הסרטים המפוארת שלהם הצבא האמריקאי סיקל מהפכות עממיות איפה שהוא רק היה יכול – ממש כפי שבזמן כיבושי האסלאם, ובמאות העוקבות, זו הייתה התרבות המתקדמת ביותר בעולם ממערב להימלאיה, ובמרחק ניכר מחבורות הפאגאנים האנלפאבתים שהחלו להתארגן באירופה באותו הזמן סביב דת פגאנית-למחצה. אי אפשר לבטל את הקשר בין צמיחתה של "התרבות הגבוהה ביותר שישנה" לאימפריאליזם שאפשר אותה, וכל מי שבישראל מעוניין לטעון כל דבר שהוא לגבי "תרבות" (זך ומגיבים באתר ערב רב) חייב להביא בחשבון את הקשר ההדוק הזה כאשר הוא שוטח את טענותיו.

    תרבות היא דינאמית ומשתנה בזמן. מי שהיום ב"טופ" לא היה כך אתמול ולא יהיה כך מחר. אם יוצא עיראק או לוב דורש להסיר על סמך דבריו הגזעניים את זך מספרי הלימוד (משורר שאני אישית מחבב, וגם קצת מכיר אישית) – זהו חלק מהדרישה להשתתף במשחק התרבותי של הזמן והמקום בו הוא נמצא, וייתכן שלהורדה של זך מספרי הלימוד יהיה את אותו ערך תרבותי כמו לעצם שיריו עצמם. וחשוב להבהיר את ההבדל כאן בין זך לדוגמה של אלתרמן שניתנה במאמר, או לדוגמה של אבידן למעלה – שאצל האחרונים הדעות השנויות במחלוקת מופיעות, גלויות ונתונות למבט ביקורתי, אנאליטי, היסטוריוזופי, בשירים עצמם. לא כן אצל זך. מנקודה זו, כל דיבור על "תרבות מערבית גבוהה" וכן הלאה הוא דיבור שמשאיר את התרבות עצמה קפואה, דוגמטית, מנותקת מסביבתה.

    אולי יחפצו בני התרבות המגיבים כאן לראות מה ל"מזרחים" יש להגיד בעניין, אם לדעות של יושבי מערות יש בכלל ערך לגבי נושא תרבותי כל כך. כאן:
    http://www.kedma.co.il/index.php?id=2947&t=pages
    וכאן:
    http://www.kedma.co.il/index.php?id=2945&t=pages
    ולמי שרוצה להיכנס לדיון אמיתי (ובפירוש מתסכל) על התרבות שמסביבו, מומלץ גם כאן:
    http://www.kedma.co.il/index.php?id=2691

    והנה תיאור משעשע על איך נראתה התרבות המערבית דרך עיניו של רופא ערבי בתקופת מסעי הצלב:
    http://haemori.wordpress.com/2010/07/28/jerusalem/

    לא חייבים להסכים, אבל להקשיב ראוי – גם זה מסימניה של "תרבות".

    .

    נועם,
    תודה על התגובה המנומקת והמפורטת. נדמה לי שבמהלך הסקת המסקנות עירבבת בין דברים שאמר זך, דברים שכתבתי אני ודברים שכתבו המגיבים, שזה קצת כמו להכריע בשאלה אם גדעון לוי צודק או לא על סמך תגובה מספר 34 של "אחד שיודע, ר"ג", הטוען שאמא של לוי ערביה.

    אין לי כל עניין להגן על דבריהם של זך, בנימין וראסטר. באשר אלי – כיצד הסקת מדברי שאני רואה בתרבות ישות מונוליטית, נטולת קריטריונים לא אמורפיים לשיפוט ומנותקת מהלך הרוח של הסביבה, כאשר דבר מן הדברים הללו אינו מופיע בטקסט הנוכחי או בכל טקסט אחר שכתבתי? לא נכנסתי לדיון מעמיק בשאלת הקריטריונים לא בגלל שאני כופר בקיומם אלא משום שזה לא הנושא של הטקסט, וכשכתבתי שהשאלה אם מדובר בשירים טובים היא שצריכה להנחות את ההחלטה האם ללמדם או לא התכוונתי בדיוק למה שאתה מתאר – תרבות כמערך דינאמי ומשתנה הנתון לשיקול דעתם של הלוקחים בו חלק. הקריטריון שאתה מציע מופיע גם בטקסט שלי, שמציע למורים ותלמידים "לקרוא את שירתו של זך במסגרת חדשה, לבחון האם דעותיו באות לידי ביטוי בשיריו ומה ניתן – אם ניתן – למצוא בהם…".
    כל זאת אינו מאשר בשום צורה את דבריו של זך על התרבות הגבוהה וידה ידה, ובאותה מידה גם אינו מאשר
    פשוט למחוק אותו בגלל שאמר דברים לא ראויים.

    להורדת השירים של זך ע"י "יוצא עיראק או לוב" אכן עשוי להיות ערך תרבותי משל עצמו, כפי שאתה טוען, אולם זהו ערך שמזכיר את ערכי "מהפיכת התרבות" בסין, שבמסגרתה איבדו הסינים אוצרות שלמים לטובת אמירת הן מהסוג הטוטליטרי-דכאני. לא ברור לי מה כל-כך קוסם לך בזה.

    היי יונתן
    לא טפלתי עליך את דבריהם של המגיבים אחריך, ובטח שלא את דברי האיוולת של המשורר. הצבעתי על הקשר שבין הנחת היסוד של מאמרך ("יש לשפוט אמנות לפי איכותה האוטונומית במנותק מעמדות יוצרה" – סליחה אם אני מרדד ומפשט) לתגובות שהופיעו למאמר, שמהן הדרך לגזענות תרבותית כפשוטה א-לה זך נראה לי ברור. לו הייתה ולו תגובה אחת מתוך העשר שמצביעה על הקשרים אלו *כמחייבים התייחסות* הייתי נמנע מלהתייחס לעניין בעצמי. אבל לא הייתה תגובה כזאת – וזאת, חשוב להזכיר, בערב רב, לא בווי-נט. באותו האופן לא ייחסתי לך ראייה מונוליטית את התרבות (מן הסתם אני מכיר מספיק את פועלך כדי לא לייחס לך ראייה כזאת) – אלא ניסיתי להדגיש כיצד מעין עמדה דמוקרטית מן-המוכן (לא לצנזורה, נאמר) יכולה במקרים מסוימים להוביל בקלות לקיפאון של מחשבה פוליטית-ביקורתית-תרבותית.

    המקרה שלפנינו הוא בהחלט אחד מאותם מקרים כאלו. הבעייתיות במאמר שעליה הצבעתי (התעלמות מ-"שאלת הקריטריונים") מדגימה את זה בצורה ברורה: היה לי ברור כשקראתי את הטקסט לראשונה שלא נכנסת לדיון בשאלת הקריטריונים, כי מאמר של 600 מילה לא יכול למצות דיון כזה – דרושים לו מאות ואלפי ספרים (שחלקם, כידוע, קיימים). אבל זה בדיוק העניין: השאלה היא אם דווקא בערב רב לא רצוי לאמץ ולבטא השקפה יותר ספקנית כשקורה מקרה כזה, אשר לוקחת בחשבון שיח ענק המתקיים מהצד המדוכא של הדברים, מאשר לאמץ אפריורי עיקרון דמוקרטי כללי ולנמק אותו, מפאת קוצר המקום והזמן, בטיעוני "איכות אמנותית" ערטילאיים. כאמור – אנחנו רואים בהינף תגובת מקלדת לאן זה מוביל ואת מי ומה זה מצדיק, ובו זמנית מבטל באחת, מפאת קדושת העיקרון הכללי, כל דיון ענייני בהיבטים המעשיים והפרטניים של המקרה הספציפי (ופה הכוונה אינה לשטויות של זך, אלא למקרה הספציפי של התהליך הבעייתי מאוד, ההרסני מאוד, והמורכב מאוד, שעברו יהודי ארצות האסלאם במסגרת מדינת ישראל). בעיקר צריך להדגיש שהמאבק הספציפי הזה, בעיקר בהיבטיו התרבותיים (והקשר שלהם להדרה כלכלית), הוא מאבק שאנחנו עדיין רחוקים מלראות את הסוף שלו – ולכן יש עניין רב לבדוק כל טענה ודרישה של הצד המדוכא בשבע עיניים. זה לא דיון תיאורטי. יש לנו עוד יותר מדי מה ללמוד על הנושא.

    מהסיבה הזאת צריך להדגיש שוב את ההבדל בין המקרה של זך לדוגמה של אלתרמן: איך תוציא דיון על מלחמת (מלחמות) התרבות בארץ הזו מ-"איך זה שכוכב אחד מעז"? אני לא מומחה לשירת זך, אבל מכיר שניים-שלושה ספרים – באלו לא תמצא אמירות שנוגעות בנושא הפוליטי הזה. אולי פה ושם איזו נגיעה עם יותר משמץ אוריינטליזם (חג'י באבא – שיר יפהפה לטעמי).

    זה הגיוני לחלוטין שהורה לילד בגיל תיכון יגיד שהוא לא מוכן שבנו "יתאהב" בשירתו של זך, רק בשביל לגלות אחר כך שהמשורר חושב על תרבות המוצא של הילד כתרבות מערות. יש משוררים אחרים – כפי הנראה, כנים יותר בשירתם (ושוב: האם כנות היא ערך רלוונטי להערכה אמנותית?). גם ההשוואה ל"מהפיכת התרבות" של מאו היא מרחיקת לכת, במקרה הטוב – אף אחד לא מדבר על להוריד את ספרי זך ממדפי חנויות הספרים, מהסילבוסים האקדמיים, ממוספי העיתונים, מהדיון הציבורי. תוכנית לימודי הספרות בתיכונים היא עניין ממלכתי, והדרישה פה היא פשוטה – גם "אנחנו" (הנאבקים על מקומה של תרבות ארצות האסלאם בהגדרת התרבות של מדינת ישראל) מהווים חלק מן הממלכתיות הזו ובתוך הגדרות סבירות היא חייבת לכלול גם את הסתייגויותינו.

    אגב "מהפיכת התרבות" – מסתבר שזהו נוהג סיני עם שורשים עמוקים (http://en.wikipedia.org/wiki/Qin_Shi_Huang#Book_burning_period), שאינו בלתי-דומה למלחמת נביאי ישראל בתקופת המלכים להכחדת התרבויות האליליות באזור זה של העולם, כך שאפשר לטעון שהמהפכה של מאו הייתה, בדרכה, ביטוי נאמן למסורת הסינית. נראה שנחוצה מידה של הרס אלים של תרבות אחת לשם צמיחתה של תרבות אחרת (פרויד דיבר על זה, אני חושב, ב"משה והמונותאיזם", כהשלכה של רצח האב, בערך). הסיבה שהמהפכה של מאו נכשלה היכן שזו של הקיסר שצ'י הואנג, או של נביאי ישראל, הצליחה, קשורה בעיקר לתנאי הפצת המידע של העת המודרנית (הסבר מעולה, קצר וממצה, לטעמי, על הכשל המובנה של הפרדיגמה הסוציאליסטית, הקשור ישירות לעניין המידע ותפוצתו, מאת הכלכלן פרדריק האייק: http://www.youtube.com/watch?v=CNbYdbf3EEc&feature=related).

    ההבדל בין הדרישה להסיר את זך מתוכניות הלימוד בתיכונים לבין האנלוגיה המוגזמת ל"מהפיכת התרבות", מתקשר בצורה מעניינת לדבריו האלו של האייק, והוא משמעותי מאוד: הוא נעוץ בכך שהדרישה להסיר את זך נובעת מתוך *ציבור* אזרחי מסוים, מופלה יותר או פחות מהבחינה תרבותית/כלכלית/וכו', בניגוד לרפורמות המאואיסטיות שהיוו מדיניות מטעם השלטון המונחתת על האזרחים. כאן נעוץ כל ההבדל באופן שבו *עלינו* (יוצרי/צרכני אמנות פוליטית וכו') להתייחס לסוגייה – להכרעה לגבי מה הראוי לדגש ולתשומת לב. במקרה זה: העיקרון הדמוקרטי המופשט או המאבק הקונקרטי המתרחש כעת.

    "לקרוא את שירתו של זך במסגרת חדשה, לבחון האם דעותיו באות לידי ביטוי בשיריו ומה ניתן – אם ניתן – למצוא בהם" – ובכן, כאמור: מדובר במאבק קיים ועכשווי, ולכן, כשעניין כזה עולה, כל ציפייתי היא שב"ערב רב" יתקיים הדיון שאותו אתה מציע בשורה זו. אם תחת זאת מה שמתקבל הוא הדיון שכן עלה כאן ("נמאס מהבכיינות המזרחית") סימן שהצעתך האופרטיבית הלגיטימית עלתה על שרטון ושמשהו בה מפספס את הנקודה. כשאלו התוצאות – ראוי גם ראוי לדרוש את הוצאתו של זך מתוכנית הלימודים הממלכתית, עד שלהצעה כמו שלך יתקבלו תוצאות אחרות. בגלל זה הפניתי לדיונים באתר קדמה – ושוב עלי להאיץ בך ובקוראים בעלי עניין לבדוק את הנאמר שם, במיוחד בקישור השלישי: שרשור ארוך מאוד של אולי איזה 2000 תגובות, לעיתים הופך קרביים ממש לכל מיני כיוונים, ובנושא מעניין מאוד שמכיל כמעט את המטריצה כולה של המאבק הזה: קמפיין של "בצלם" מלפני שנה, שהלעיג טוקבקים ארסיים במיוחד שהופיעו ברשת על פעילות הארגון, במיוחד סביב הסטריאוטיפ ה"אשכנאצי" המיוחס לשמאל (אשכנזים, תל אביביים, אמידים וכו'). מומלץ מאוד לקרוא עד הסוף (לי זה לקח יום שלם) – ולהתחיל להבין כמה אנחנו רחוקים מאיזו הבנה של מה שקורה איתנו. כל מה שאני אומר הוא שמתפקידנו, אנשי התרבות (בלי מירכאות) אשר מתכנסים באתר הזה, להתאמץ יותר כשאנחנו נתקלים בסיטואציות הללו – ללכת יותר רחוק מדבקות אוטומאטית בעקרונות דמוקרטיים מופשטים ולצלול לעומק הבעיות הקונקרטיות שדרישות כגון פסילתו של זך מעלות. כי אם לא באתר זה – אז איפה? חוסר הנכונות ללכת לשם מבטיח בדיוק את הקיפאון התרבותי הניבט מהתגובות פה – שום בחינה של אפשרויות לא ידועות, סייגים וספקות, רק נפנוף בקיים, במה שכבר הוכחה הצלחתו (תרבות "המערב").

    תקצר היריעה מכדי להיכנס לערך התרבותי שאני טוען שיכול להיות לפסילתו של זך מתוכניות הלימוד בתיכונים. נציין בפשטות שהרבה תלוי במה שכן יכנס לתוכנית הלימודים הזו במקומו. זה נושא אינסופי, שנוגע לרבדים הבסיסיים ביותר של כל עניין התנגשות התרבויות. הקושי העצום שבלתאר תהליכים כאלו באופן ממצא נוגע לכך שהבדלים בין תרבויות עוסקים בעצם אופני הייצוג (Modes) ולא בתכנים של ייצוג זה (נניח: תרבות מבוססת מילה כתובה לעד תטען כנגד תרבות מבוססת מסורת-אוראלית שהיא "נחותה" ממנה, שהרי – איפה כל הסופרים הגדולים שלה?). זה מכשול מוכר, אולם לטעמי שרחוק מלהיות מובן דיו. אני אסתפק לעניין זה בציטוט ארוך של ז'יז'ק, על נושא מוכר שאני בטוח שכאב לך כמו שהוא כאב לי בזמנו – פיצוץ פסלי הבודהה העתיקים באפגניסטן בידי הטאליבן, כמקבילה (מוגזמת למדי, ובכל זאת) ל"מחיקת" שירת זך מלמודי הספרות, בבחינת רמז להיבטים השונים והאינסופיים להבנת "התרבות", ותהליכים אפשריים המתחוללים בה (מספר שלא תורגם עדיין – The Puppet and the Dwarf, 2003, אז זה באנגלית):

    "What is a cultural lifestyle, if not the fact that, although we don't believe in Santa Claus, there is a Christmas tree in every house, and even in public places, every December? Perhaps, than, the "nonfundamentalist" notion of "culture" as distinguished from "real" religion, art, and so on, *is* in its very core the name for the field of disowned/impersonal beliefs – "culture" is the name for all those things we practice without really believing in them, without "taking them seriously". Is this not also why science is not part of this notion of culture – they dare to *take their beliefs seriously*? Today, we ultimately perceive as a threat to culture those who live their culture immediately, those who lack distance towards it. Recall the outrage when, two years ago, the Taliban forces in Afganistan destroyed the ancient Buddhist statues at Bamiyan: although none of us enlightened Westerners believe in the divinity of the Buddha, we were outraged because the Taliban Muslims did not show the appropriate respect for the "cultural heritage" of their own country and the entire world. Instead of believing through the other, like all people of culture, they really believed in their own religion…"

    הי נועם,
    האמת היא שאני מסכים עם חלק גדול מדבריך, למעט כמה הסתייגויות.
    ראשית, לכתוב שביקשתי לשפוט יצירות באופן אוטונומי ובמנותק מיוצריהן זה לא רידוד של דברי אלא פרשנות שגויה. מה שכתבתי הוא שנתן זך חשוב לתרבות כמשורר. לכן כל דיון בשאלה אם ללמד או לא ללמד את יצירתו צריך להתבסס בראש ובראשונה על שיריו, וגם דיון – ראוי והכרחי – בזהות היוצר וקונטקסט ההיסטורי של שיריו, צריך להתחיל משם. אם כבר, הדרישה להסיר את השירים מתוכנית הלימודים אך ורק בשל דברי המשורר וללא שום קשר לתוכנם, היא שיוצרת הפרדה בין היוצר ליצירה.
    כפי שכתבת, (וגם אני לא מומחה לשירת זך, או לשירה בכלל), אני חושב שלא נמצא כל-כך בקלות דוגמאות לגזענות ושוביניזם תרבותי בשירים של זך. על כן אולי ראוי פשוט לציין שחוץ מלהיות משורר זך היה גם קצת שמוק, שיש גם כאלה, שגם הם תוצר של זמנם, ושזך אינו הראשון ולא האחרון שזקנתו אינה מכבדת את נעוריו. אגב, גם ביאליק לא נודע בדיעות נאורות ביחס למזרחים או באורח חיים מהוגן מאד, ובכל זאת לא מוותרים ולא צריכים לוותר על אחד המשוררים הגדולים של תחיית הציונות – אדם שיכל להניע גדודים בהינף שיר, ושעבודתו ראויה ללימוד ועיון גם (ואולי במיוחד), אם היא שנויה במחלוקת. אם נוותר על כל יוצר שאורחות חייו ו/או התבטאויותיו אינן ראויות בעינינו, נדמה לי שנישאר עם מעט מאד.
    כל זאת אינו מכשיר בשום צורה את מחיקת התרבויות המזרחיות, ובמידה ועל מנת ללמד את שירי ארז ביטון, למשל, נצטרך להסיר מתוכנית הלימודים כמה משיריו של זך – לא תהיה לי כל בעיה. כפי שהסכמנו, תרבות היא מערך דינאמי שנבנה ע"י השחקנים-שותפים שמעצבים אותו. אולם יש הבדל בין החלטה ששירי ארז ביטון (כדוגמא אחת מני רבות), חשובים ורלוונטיים יותר לתרבות בישראל מאשר שירי נתן זך, לבין החלטה ששירי זך אינם ראויים ללימוד בגלל שטויות שאמר בתוכנית טלוויזיה.

    באשר לערכה התרבותי של מחיקה – בסדר, גם שתי מלחמות עולם הניבו גל של ספרות, קולנוע, אמנות והגות מבריקה, מרגשת ופורצת דרך, ואלמלא השואה לא היינו מקבלים את תומאס ברנהרד ואהרון אפלפלד, אלן רנה ווורנר הרצוג, חנה ארנדט, תיאודור אדורנו המאוחר ומישל פוקו. ובכל זאת לא נתחיל לקדם אסונות והשמדות לטובת הערך האסתטי שיניבו.

    אם אני מבין נכון, השורה התחתונה של תגובתך היא שבאתר כמו ערב-רב ראוי לקיים דיון מעמיק גם בהשלכות של דברי זך וגם בתרבות המזרחית המפוארת שכמעט ונמחקה ע"י הציונות, ולא רק בטיעון הדמוקרטי בדבר חופש הביטוי. אענה על כך בשני חלקים.
    א: שיפוט של כלל עבודתנו על סמך מאמר אחד בן 600 מילה באמת עושה לנו עוול. בעבודתנו בערב-רב וקודם לכן במארב, גם רונן וגם אני מנסים לקיים דיונים שונים, לסקר תרבות מזרחית ותרבויות אחרות, ליצור מתוך שיתוף פעולה ולתת במה ליוצרים, חוקרים ומבקרים מזרחים. כפי שאתה יכול לתאר לעצמך, אני מכיר את הדיונים בקדמה (למעשה המוסף האחרון שערכנו במארב נולד מדיון כזה (http://maarav.org.il/musaf/index.php/2009/08/voice_intro/), והטקסט הנוכחי נכתב בעקבות התכתבות פייסבוק עם ידידי יורם בלומנקרנץ, שחתום יחד עם שולה קשת על אחד המאמרים שהפנית אליהם). אנשים כמו קציעה עלון, דליה מרקוביץ', מתי שמואלוף, דפנה שלום, אייל שגיא ביז'אווי, אורנה בן שטרית ואחרים פרסמו ועדיין מפרסמים אצלנו מאמרים ועבודות. האם זה מספיק? לא, רחוק מכך. אבל צריך לזכור שערב-רב הוא פרויקט של שני אנשים שעובדים בהתנדבות, שכל הכותבים והשותפים לעשייה מתנדבים גם הם, ושיש גבול ליכולת שלנו ושלהם להקיף את מגוון הנושאים שהיינו רוצים לטפל בהם (במילים אחרות: אתה מוזמן לכתוב. נשמח לעבוד יחד).

    ב: לצד זאת, העמדה הדמוקרטית שאתה מתאר כמעט כאתוס מעופש היא בעיני אבן יסוד הכרחית, ואני חושב שערב-רב צריך להביע עמדה זו ולהיאבק עליה. בישראל 2010 קריאות לפגיעה ביוצרים, חוקרים ומוסדות שאינם מיישרים קו עם עמדת השלטון כבר אינן נחלת השוליים בלבד אלא טענות המובעות ע"י שרי ממשלה. כאשר כל קריאה לביקורת עצמית מוקעת כבגידה וכל תרבות החורגת מהמיינסטרים (הפוליטי, הכלכלי וכו') נאלצת להיאבק לא רק על קיומה אלא על עצם הזכות לקיום, מאבק למען ערכים דמוקרטיים בסיסיים אינו פחות חשוב מעיסוק בהיבטים תרבותיים כאלו ואחרים. ללא הצלחת המאבק הזה לא יהיו לא ערב-רב ולא קדמה, לא נתן זך ולא ארז ביטון.

    היי יונתן
    ובכן, מן הסתם בנושאים "הגדולים" באמת אין ויכוח בנינו (וגם לרגע לא חשבתי שיש). אני בכל זאת רוצה להמשיך את חלופת הדברים הזאת בנינו, כי אי עדיין מוצא שיש כאן דברים חשובים שצריך להדגיש.

    קודם כל אני חייב להבהיר שוב שכלום ממה שאמרתי בתגובות הקודמות לא אמור להתפרש כאילו אני בא אליכם – עורכי ערב רב – בטענות. אני יודע שהכל כאן בהתנדבות וזה ברור שמה שיש כאן, בהתחשב בתנאי העבודה אבל לא רק, הוא רציני, מעמיק ומרשים מאוד. ברור שאי אפשר לצפות משניכם לפתור או איכשהו להקיף את כל בעיות היקום (אבל הייתי אומר שבערך 70% כבר בטיפול…).
    האם הנוסח של דברי היה עד כדי כך תוקפני? אם כן אז אני מתנצל – הנושא הזה מביא לי את החרופה באופן מיוחד. שרשור התגובות הוציא אותי מדעתי.
    כשאמרתי ש להתאמץ יותר, התכוונתי באמת ,לא ספציפית .
    עם זאת, חשוב לי לחזור שוב על הנקודה המרכזית של דברי: במובן מסויים באופן יוצא דופן ל"שיחי-מיעוטים" אחרים (פלסטינים, נשים, הומואים וכו'), כתיבה על נושאים הנוגעים להתנגשות בין יוצאי ארצות אירופה ויוצאי ארצות האסלאם, שאינה מדגישה את היבטיו המיוחדים של תהליך הדיכוי התרבותי שעברו (ועדיין עוברים) האחרונים בידי הראשונים, עלולה, כמעט אוטומאטית, לתמוך בשיח המדכא. הסיבות לייחודיותו היחסית של מקרה זה הן מורכבות, מרתקות וחשובות מאוד, אבל בתגובה זו לא נצליח להיכנס אליהן.
    למשל, חלופת המיילים בינך לבין יורם בלומנקרנץ שהובילה למאמר זה נשמעת כמו משהו בעל ערך רב לדיון זה. האם, נניח, יש אפשרות להעלות את חלופת המיילים הזאת לאתר (בהסכמתו של בלומנקרנץ, כמובן)? זה נשמע כמו דיאלוג סוקראטי על נושא שהוא כל כך אקוטי, רב רבדים והשלכות…

    כמה מילים לגבי ערכה התרבותי של מחיקה: ברור לי שאני מביע כאן עמדה מאוד שנויה במחלוקת, לכן אני רוצה להרחיב עליה קצת, גם אם מה שיש לי כרגע הוא שברי רעיונות ולא שום דבר קרוב למשנה סדורה:
    לחשיבותם של המחיקה או ההרס יש ביטויים מאוד חזקים בטבע: התגלה שמערכות אקולוגיות שלמות לא יכולות להתחדש ולהתפתח ללא שריפה המשמידה אותן טוטאלית אחת לכמה זמן, אשר משחררת מינראלים מסוימים דרך האפר הנחוצים להפריית האדמה. המודל הזה אומץ דווקא על ידי חוקרי מיחשוב, אינטליגנציה מלאכותית, ו"אבולוציה אלגוריתמית" שמצאו כי *הרס לא מבוקר של אינפורמציה* בידי המערכת הוא כלי הכרחי ואפקטיבי לעצם התפתחותה העצמאית.
    באמנות המזרח הרחוק מוצאים תופעות של אמנות אירעית המאוד מרכזיות בתרבות זו (מנדלות החול המושקעות של נזירים בודהיסטיים אשר נמחקות ברגע שהגיעו אל סיומן, ציור בחול וכולי) אשר נראה כי מעריכה את הארעיות כמהות רוחנית יסודית אשר צריכה לבוא לידי ביטוי באמנות.
    באמנות המודרנית במערב מוצאים ביטויים אמנותיים שמקדשים את ערך ההרס והארעיות (כל מני דברים בפלוקסוס ואמנות מושגית) אבל אלו הם ביטויים סימבוליים, לא הוויה שבאמת קנתה לה אחיזה בתרבות זו, שנראה כי מראשיתה התקדשה בערכי השימור והתיעוד.
    (ואפשר גם לטעון על המונותיאיזם היהודי-מוסלמי, שדחה, כעיקרון, את האמנות הוויזואלית בכלל, כטריז, מעין "מחיקה-טרם-היצירה-עצמה", בין פילוסופית האירעיות של המזרח לזו של השימור במערב)
    כיום, נראה לי שבעקבות הופעתה של הטכנולוגיה הדיגיטאלית ונטייתה המובנת לארכיביות ולאיסוף ואכסון אינסופיים של אינפורמציה, מתחיל להישמע מעין "דיבור" ביקורתי-ספקולטיבי על אובססיית השימור של התרבות העכשווית, נניח בארכיטקטורה – ועל סופה של זו.
    ועל כך אמר רן הררי – לדעתי אחד מאמני המופשט הגדולים והמפוספסים שאי פעם צמחו כאן, העובד עם חומרים מתכלים בלבד: "זה נוח. זה אני, אני משלם על זה מחיר. זאת עבודה מתכלית. ההנצחה היא נלעגת. לא יכולים לעצור את הכליה. רסטורציה היא דבר פתטי. צריך ליהנות מן הזמניות."

    את הערך שאני (אולי) מוצא במחיקת שירי זך מתוכנית הספרות בתיכונים רצוי לבטא דרך הערך של פעולת המחיקה עצמה כמחאה אלימה. לא כל מי ש"פוגע" בציבור כלשהו אמור להתחיל לפחד על מקומו בקנון התרבותי העכשווי, אבל כאמור – אני תופס את נושא "המזרחים/אשכנזים" כבעל משמעות מיוחדת, ולכן לאקט המחאה האלים משמעות תרבותית מיוחדת משלו, כשזך, במקרה כזה, הופך להיות מעין שעיר לעזעזל, קורבן שיש להקריב לשם הופעתו (התרבותית!) של אקט המחאה. אין כאן קריאה לפוליטיקלי-קורקטיות, אלא סימון של שינוי דגשים לגבי מידת האחריות, הנאמנות והיושרה, שאדם נושא על הדברים שיוצאים מפיו. בעידן "עומס האינפורמציה" הזה, אפשר להתחיל לדבר על "זיהום אינפורמטיבי" – ואין הכוונה לתוכן כזה או אחר, מתועב או נפשע ככל שיהיה, אלא למידת הנכונות של הדובר לעמוד מאחורי דבריו. לא לזבל את השכל סתם. בגלל זה זך חשוב: כי בניגוד לנהג המונית שנסעתי איתו הבוקר או לאמא שלי, דבריו, יהיו אשר יהיו, תופסים "נפח אקולוגי-אינפורמטיבי-תקשורתי" רב. שומא עליו להיזהר בלשונו, ולא האחריות היא עליו.

    מכאן שההשוואה של מחיקת זך למלחמות העולם היא שוב אינה הוגנת ומוגזמת מאוד. אני הייתי משווה את אקט המחיקה דווקא לתופעת שריפת החזיות של הפמיניסטיות משנות השישים והשבעים. לא ששירה מודרנית משולה אצלי להלבשה תחתונה (אם כי גם זו, כמובן, תרבות), אלא באפקט התרבותי של הפעולה: כשאני נחשפתי לתופעת שריפת החזיות בנעורי לא הבנתי אותה בכלל ("למה לשרוף חזיות? לנשים יש ציצים ולציצים יש בגד, כמו מכנסיים לרגליים"), ודווקא בגלל זה הייתה לה חשיבות משמעותית לגבי לשם הבנה מעמיקה יותר של הפמיניזם, *כשאלה לא פתורה* שהמשיכה לנקר בי לאורך זמן רב וכך השאירה את המומנט הפמיניסטי פעיל בדעתי, הרבה מעבר לבנאליה של משכורות-שוות-זכות-הצבעה בלה בלה בלה. נציין גם ששריפת החזיות של הפמיניסטיות היה אחד מסמלי ההלעגה הבולטים של הפוסט-פמיניזם (ללא ספק ה"פוסט" המתועב ביותר מבין כולם) את הפמיניסטיות האמיתיות שבאו לפניו.

    גם כדאי לשים לב כיצד דווקא המחיקה של זך מספרי הלימוד היא זו שלמעשה תרחיב את טווח משמעותם, כתרבות שבדיוק לפי כל הגדרותיך העיוניות – איכות, חדשנות, רלוונטיות היסטורית – הולכת וממשיכה להתנגש בקירות חילופי הזמן, הערכים והתרבות. כלומר אקט המחיקה הוא-הוא הקריאה בשיריו. כמו עם החזיות של הפמיניסטיות, אפשר להדגים את העניין דרך אנלוגיה פוליטית רלוונטית לעכשיו: וויכוח שהתעורר בבלוג של עידן לנדו בינו לבין עודד נעמן מאירגון "שוברי-שתיקה" (כאן: http://idanlandau.com/2010/06/07/evron/). טענתו של לנדו הייתה חדשנית ומרעישה עבורי (עבור אחרים אולי פחות): שמשמעותו הפוליטית של הארגון ופעילותו מוטלת בספק, כיוון שהם אינם חושפים את שמות המעידים בדו"חותיהם, ולא פחות מכך: את שמות החיילים והקצינים שאינם מעידים, אך השותפים לדבר עבירה, ומכיוון שאינם עושים כך פעולתם אינה מובילה להעמדתם לדין של הפושעים, כולל שליחת שולחיהם להאג, ומכאן שאין לפעולה זו השלכות פוליטיות דה-פקטו, אלא גרסה מעודכנת של שיח "היורים-ובוכים" המוכר. ומפיו של לנדו עצמו: "איך הופכים את כל העדויות האלה למנוף לשינוי מהותי בהתנהלות של הצבא? החשיבה שזה יבוא דרך לחץ עקיף מן החברה האזרחית ה"מזועזעת" היא נאיביות במקרה הטוב, והיתממות במקרה הרע. בלי שוט העונש, אין שינוי התנהגות. אין גשר בין ה"אמת" לבין "הצדק" שלא באמצעות נטילת אחריות." – אכזרי, חותך, חסר פשרות.פעולה פוליטית = תוצאות מעשיות.
    מנגד, אפשר לראות כי העמדה שהוצגה על ידי נעמן משוברים-שתיקה היא עמדה "תרבותית" במובהק, שעיקרה יידוע, תיעוד, תעמולה ושכנוע – והרי זה מה שהיה "המוצר" שלהם: תוכן תקשורתי, תרבות – לעיון, ניתוח, וויכוח ושכנוע. לנדו לא טען שאין בדברים אלו ערך לכשעצמם (הוא עצמו השתמש בדו"חותיהם המון כמקור למאמריו), אולם סירב לייחס להם משמעות פוליטית ישירה – ללא דין הצדק שנבלם דרך החיסיון על השמות. (בסוף הוא קצת משתכנע דרך טיעוניו הנגדיים של נעמן. כל הדיאלוג בניהם הוא מופת של תיאוריה פוליטית בהתהוות).

    מבחינתי האנלוגיה למקרה זך ברורה: קריאה מחודשת (ופוליטית) בשיריו – "תרבות"; "העמדתו לדין" על דבריו (מחיקה מתוכנית הלימודים) – פעולה פוליטית (שהופכת למרכיב בתרבות בפני עצמה).

    אכן יש איזשהו רמז עיפוש שאני מייחס לדמוקרטיה החוקתית-ממלכתית, כי לכל הפחות ברמת העשייה התרבותית אני מחפש וריאציה רדיקלית יותר של אותה דמוקרטיה עצמה. אני כמובן נחרד כמוך ממה שקורא כאן (החרמות מרצים וכו'), אבל על סמך תצפית בתהליכים אלו נוטה לפקפק ביכולתיה של פרדיגמת הדמוקרטיה החוקתית ב-2010 לעצור או אפילו להשפיע עליהם. צריך תפיסה מחודשת שמותאמת לתנאי הייצור והפצת האינפורמציה של הזמן הנוכחי. פעולה אזרחית ישירה ומתמדת היא בהחלט אחד המפתחות לתפיסה זו, והדרישה למחיקת שירי זך מתוכנית הלימוד הממלכתית היא דוגמה מעולה לפעולה כזאת.

    (ובנוגע לביאליק – הוא מת בקיץ 1934, ולכן הרלוונטיות של דעותיו למקרה יהדות ארצות האסלאם במסגרת המדינה הציונית שולית. אני אישית לא מכיר התבטאויות מסוג זה אצלו, ואף אני עשוי להיות מופתע, שכן ביאליק [ועמיחי, וגלבוע, וגולדברג, וזלדה], בניגוד לזך, ייחס חשיבות עצומה לדת היהודית בתפיסותיו, וסביר להניח שזה היה מהווה את הפרמטר המרכזי בעמדתו כלפי יהדות ארצות האסלאם).

    בכבוד, תמיד –

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.