פריחת מוחות 12 - עמית אפשטיין, ברלין

גיל: 30+
מצב משפחתי: לא נשוי, אבל גם לא רווק
גדל והתחנך ב: תל-אביב
השכלה: 1988 בוגר "תלמה-ילין", מגמת תיאטרון
2002 בוגר "בצלאל", המחלקה לצורפות, בהצטיינות (BFA)
2006 בוגר "האקדמיה לאמנות בברלין" (UdK Berlin), כיתת האמן של Vivienne Westwood במחלקה לעיצוב תעשייתי במסגרת מלגת אמן דו-שנתית מטעם DAAD

עמית אפשטיין

גלריה: לא, תודה

תחומי עיסוק/עניין:
אני מתעסק במה שמעניין אותי ומתעניין במה שמעסיק אותי, במשולש שבין אמנות, אופנה ומחול; אני מתעניין ומתעסק במראית עין, בעיבוד של זיכרון, במחוות ודפוסי התנהגות, בעיקר בתא המשפחתי אבל גם על קו המתח בין הפרטי לנרטיב הלאומי. חוץ מזה אני אוהב גלידה, סוכריות גומי בצורת דובים ולהצטלם באנדרטאות.

ספר בקצרה על האמנות שלך.
בעבודות שלי אני מתייחס להיבטים שונים של קיום. אני בוחן בקפידה את האופן שבו אנשים מתלבשים, מזהה הרגלים שהופכים לריטואלים, בוחר מוזיקה, הערות ומילים אשר טעונים תרבותית ויוצר ארכיון שמייצג או מדגים יחסים והתנהגויות. אני לוקח דברים שטחיים ברצינות מרובה, ומנתח אירועים שלכאורה אינם משמעותיים. אני מתייחס להיסטוריה כאל כוח טעון פוליטית, השזור במבנה הבסיסי ביותר של חיינו ואני מצביע על עקבות ההיסטוריה המוטבעים בשגרת החיים שלנו. מבחינת מדיום/טכניקה, מדובר בפרויקט שמתחיל מטקסט, מתפתח לאובייקטים ומערכות לבוש, לאחר מכן סט או מקום ובסופו של דבר מצולם בוידיאו ובסטילס. עבודות הוידיאו שלי, המיצבים והמיצגים הם בעלי קודים דומים; מערכת החליפין בין הסטנדרטים והערכים שלהם מושפעת מזמן שאינו קיים יותר בצורתו הראשונית.

Stockholm Syndrome © Amit Epstein 2009 Photo Raluca C E Blidar

אמן/ית שאתה מעריך במיוחד:
ה"במיוחד" הזה מקשה עלי לענות. אני מעריך אמנים באשר הם – על עצם זה שהם אמנים. כמובן שיש שמוצאים חן בעיני יותר ויש שפחות, יש שבכלל לא, ויש שלטעמי אינם כלל אמנים אלא פועלים או טכנאים או לפעמים אופורטוניסטים (אגב, אין לי דבר נגד אופורטוניזם). אבל אם לוחצים אותי אל הקיר, אני אציין נכון לעכשיו ולפי מה שעולה לי כרגע את הסופר W.G Sebald, האופנאי Cristóbal Balenciaga, אמנית הפרפורמנס Marina Abramović, והארכיטקט Erich Mendelsohn.

למה ברלין?
כביכול ברור מאליו, במקרה שלי לפחות. למעשה, בסופו של דבר, בעיקר משיקולי נוחות, צירופי מקרים והרבה צחוק הגורל; ביתם של סבי וסבתי היה, ועודנו, בועה. היום אני יודע ש"בועות אירופה" כאלו פזורות ברחבי ישראל, ואם יצורפו יחדיו יצרו שמורת טבע, מין "שוויצריה הקטנה", בה כל יום מתחיל ב-1948 אבל נגמר ב-1938. במרכז החינוך שקבלתי עמדה האלגנטיות כערך עליון. בדיעבד, אולי הייתה זו טעות לתת לי לבלות כל כך הרבה שעות בעולמה של סבתא; עולם מופלא בגוונים תואמים והדפסים פרחוניים, שדווקא ניחן בהגיון, באידיאולוגיה ובסדר- אבל כאלו הנהירים רק לה. כל כך מתסכל, האמינו לי, לשאוף לאלגנטיות במזג האוויר הארצישראלי. כמעט הרואי. מצד שני אני, שלא שירתי בצבא, למדתי אמנות ויצאתי מהארון, אני, החוליה החלשה בחברה הישראלית, מה לי ולהרואיזם?
המשיכה האדירה שלי לכל מה שהיה זר לסביבתי הטבעית, הייתה כנראה חזקה ממש כמו הדחייה שסבתא חשה מכל מה שלא נראה, נשמע והתנהג כמו חיקוי סרקאסטי של העולם שהקיא אותה. בהפקת חייה; הפרודיה הגדולה על בורגנות אירופאית, זכתה סבתא, סופסוף, לקהל אוהד בדמותי המשוחדת. בניגוד לסבתא, אני לא הכרתי גרמנים באמת, כמו שלא הייתי מעולם באירופה. אבל "הגרמנים" ו"אירופה" היו ה"חלב השחור" שלי. למרות זאת, או שמא בעקבות זאת, הסקרנות גברה על החרדה. אני, שתמיד הייתי מחוץ למעגל הרוקדים, אותו פולקלור ישראלי יחף, היו בי געגועים למולדת, שטעמם צבעוני כמו מרמלאדה, וריחם חריף כשל ברנדי והרינג. מולדת של ילדים חיוורים שבכלל לא רוצים לצאת לטיולים שנתיים, ולא מעניין אותם להחזיר מכות, וחייהם הוא יום זיכרון אחד מתמשך.

Stockholm Syndrome © Amit Epstein 2009 Photo Raluca C E Blidar

איך אתה חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך בברלין?
המבט הביקורתי על הזהות שלי כישראלי בן הדור השלישי הוביל אותי משלב מוקדם למדי לשורשים של היחסים הישראלים-גרמנים. הזיכרון של אירופה והכמיהה אליה הוטמעו בדימוי העצמי שלי כיהודי. עבורי, כאמן ויזואלי המתעסק באסתטיקה, המשמעות של זה הייתה שיחזור של פאתוס הגולה. עם הפרספקטיבה ה"תוך-ישראלית" על תקופת הרפובליקה הוויימארית, השהות שלי בברלין מאפשרת הזדמנות לקחת פרספקטיבה "תוך-גרמנית". שינוי נקודת-הראות יוצר המשכיות לדיאלוג האישי שלי ביחס להיסטוריה שמחברת בינינו. באשר למגמות העכשוויות יותר, וביניהן שאלת "יחסיותה" של השואה, כל צורת ניתוח חייבת להיות קשורה לקונסטלציה הפוליטית הנוכחית. רציתי להגיע לברלין במטרה לעמת בין הסוציאליזציה והזהות הישראליות שלי ובין המציאות הגרמנית, אשר לפני כן הכרתי רק באמצעות סיפוריה של סבתי. זהו ניסיון לחשוב שוב על העבר הזה. אני מחפש את "גרמניה האחרת", שלא תופסת את ישראל והיהדות דרך הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ולפיכך מייחסת בפזיזות את התפקידים של קרבן ומקרבן. ההשמדה הסיסטמטית של יהודי אירופה בעקבות השואה לא אפשרה לדור של מלחמת העולם השנייה וילדיהם להתמודד בצורה בלתי-תלויה עם ההיסטוריה שלהם. במהלך שהותי בברלין, שיחות עם מקומיים בני-גילי הבהירו לי שהאבדה של יהודי אירופה אינה בלתי-נראית, אלא דווקא משחקת תפקיד מרכזי בחיפוש אחר זהות – עבור גרמנים כמו גם עבור ישראלים.

Stockholm Syndrome © Amit Epstein 2010 photo Avi Levin

אתה מתגעגע לישראל?
כן. מאוד. אבל כשאני מבקר יורד לי קצת.

האם אתה חושב לחזור בעתיד לישראל?
כן. הרבה. אבל כשאני מבקר יורד לי קצת… אופטימאלי יהיה לעשות חורף בתל-אביב, השאר בברלין. ימים יגידו.

האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו"ל?
אין לי מושג. לא זכיתי בהכרה, ולא תמיד ברור לי איך, מתי ולמה זה קורה, או קרה למי שזה קרה. בנוסף, הרבה פעמים נראה לי שכשזה קורה בארץ, זה לא באמת קורה. זה רק נראה ככה, בארץ.

באיזו מידה אתה מרגיש שהלימודים והחיים בברלין תרמו להתפתחותך המקצועית?
הלימודים עצמם, במוסד? מעט. החיים כאן, המפגש עם האנשים ועם השגרה – המון. עדיין.

ספר בקצרה על אחד הפרויקטים שלך:
הפרויקט "סטוקהולם סינדרום" (Stockholm Syndrome Trilogy), טרילוגיית וידאו, מטפל בנטיית הלב היהודית לחזור לאירופה, היא מנת חלקם של ישראלים רבים, דור שלישי לשואה, המוצאים עצמם כבולים ומאוהבים במולדת לא-להם, מודעים ליחסי הקורבן-מקרבן הנטועים היטב בחרושת הישראליות. ניסיתי לחקור ולברר גם את עניין חסרונה של "הנקמה היהודית"; אותו שלב נחוץ בתהליך הפסיכולוגי של ההיסטוריה, עליו נאמר כי העדרו מעצים את תחושת התסכול בצד הקורבן. הייתכן שלמעשה הייתה השתיקה לנקמה? היא המאלצת להתמודדות, ולא מניחה לזמן לפתור את "אי-הנעימות" בצד המקרבן? אם כך, מה טומן בחובו סופה של הדממה המתרגשת עלינו בעשור האחרון? שלושת חלקי הטרילוגיה הנם בעלי יסוד אוטוביוגרפי, אבל בעצם ביוגראפי עבור הדור השלישי לשואה, ועובר דרך ילדות, התבגרות ובגרות.

השאלה האם להרפות או להיאחז בעבר היא מהותית. ככל שעוברות השנים מתברר לרבים כי לא ניתן עוד להסתפק באופן התיעודי המייצג בזהירות את המאורעות בספרות, באמנות בכלל ובקולנוע בפרט. החוויה מיד ראשונה, דומיננטית ועוצמתית ככל שתהיה, לא מכילה בתוכה את רגשותיהם של אנשים רבים, צאצאיהם של אלו מחד ואלו מאידך, שאולי נולדו "בלי", אבל הרגישו "עם". ההכחשה, האדישות, הכפייתיות, ההפרזה, הזילות, ההאדרה, החרדה וההימנעות – נוכחות ומטרידות בשני צדי המתרס. כיום, כשרבים מהגרמנים רואים עצמם כקורבנות, טיב הקשר בין הישראלים לגרמנים של עכשיו אינו מושתת על אשמה. גם לא על אחריות, לא על אחווה ולא על רחמים. מדובר במשיכה מקאברית, לעיתים בעלת ביטוי מיני ישיר; ריגוש פרטני, יחידני, אינטרסנטי – אבל חשדני, ולעיתים מתחסד.
החלק השלישי והעיקרי של הטרילוגיה עוסק בעיקר בקשר הגורדי בין ישראלים וגרמנים, המסרב להישאר ברובד האישי, ונקלע שוב ושוב אל הרובד הסמלי.

מה תוכניותיך לעתיד הקרוב?
אולי להתחתן, ולו רק בכדי לענות על "מצב משפחתי:" במילה אחת.