ח'ליל ראאד – תצלומים 1948-1891

התערוכה והספר ח'ליל ראאד – תצלומים 1948-1891 הם הראשונים – בארץ ובעולם – המוקדשים לפועלו של ח'ליל ראאד. ראאד, הצלם הערבי הראשון שפעל בארץ ומהצלמים הערבים החשובים שסיירו וצילמו במזרח הקרוב, נולד בלבנון בשנת 1869 ונשלח בילדותו ללמוד בירושלים, בבית הספר של הבישוף גוֹבּאט. הוא למד צילום אצל הצלם הארמני המקומי הראשון, גאראבד קריקוריאן, והשתלם […]

התערוכה והספר ח'ליל ראאד – תצלומים 1948-1891 הם הראשונים – בארץ ובעולם – המוקדשים לפועלו של ח'ליל ראאד. ראאד, הצלם הערבי הראשון שפעל בארץ ומהצלמים הערבים החשובים שסיירו וצילמו במזרח הקרוב, נולד בלבנון בשנת 1869 ונשלח בילדותו ללמוד בירושלים, בבית הספר של הבישוף גוֹבּאט. הוא למד צילום אצל הצלם הארמני המקומי הראשון, גאראבד קריקוריאן, והשתלם בצילום גם בבאזל. בשנת 1891 החל לצלם באופן עצמאי, ולאחר ארבע שנים הקים סטודיו לצילום בירושלים, ברחוב יפו מחוץ לחומה. שנים אחדות לאחר מכן פרסם מודעה בעיתון העברי החבצלת: "ליַדֵע, להודיע ולְהִוָּדַע – החפץ לעשות תמונות פוטוגרפיות מכל המינים שהוא, בתכלית ההִדוּר ובמחיר השווה לכל נפש יפנה אליי הח"מ, ונכון הנני בכל עת למלאות רצון כל שוחרי על צד היותר טוב!" (1899). במעבר המאה התמנה ראאד לצלם פרוסי מלכותי ונהנה מחסינות – מעמד שאִפשר לו לסייר ולצלם בחופשיות יחסית. ככל הנראה הוא היה גם צלם טורקי רשמי ותיעד את האירועים המקומיים של מלחמת העולם הראשונה.

ח'ליל ראאד- בעל בק, קובאט דוריס, שרידי מאוזוליאום (מבנה קבורה) בעל שמונה עמודים

ח'ליל ראאד- בעל בק, קובאט דוריס, שרידי מאוזוליאום (מבנה קבורה) בעל שמונה עמודים. התצלומים אינם מתוארכים. הכותרות ניתנו ע"י ח'ליל ראאד

חשיבותו של ראאד לתולדות הצילום המקומי הינה משמעותית. הוא צילם במשך כשישה עשורים ויצר גוף עבודות מרשים ומקיף, המספר את סיפורו של האזור מנקודת מבטו ייחודית קלאסית. חלקים שונים של העשייה המקומית בצילום עברו דרכו, והסטודיו שלו סיפק שירותי צילום גם לצלמים זרים שבאו לצלם בארץ הקודש – למשל, לאמן והצלם היהודי אפרים משה ליליין, ולמשלחות המסע הארכיאולוגיות המערביות הרבות שחפרו בארץ. בתקופת פועלו פורסמו תצלומיו בספרים רבים וזכו להכרה ברחבי העולם.

לב עבודתו של ראאד מוקדש לתיאור החיים העשירים של האוכלוסייה הפלסטינית. אף כי תיעד את המזרח הקרוב ואת הקהילות המקומיות, ובכלל זה את היישוב היהודי הישן והחדש, הוא נתן לפלסטינים נוכחות ונראוּת שלא היו מצויים כמעט בצילום הזר של הארץ במחצית השנייה של המאה ה-19 או בצילום היהודי והציוני של ראשית המאה ה-20, שהעלימו והדירו אותם באופן מגמתי. עבודתו מתארת בצורה נרחבת את החיים הפלסטינים בארץ על עושרם האורבני, התרבותי, המסחרי והחברתי . ראאד אהב את הארץ, את ההיסטוריה שלה, את עברה המפואר, את טבעה הפראי ונופיה, את עוצמתה ואת עושרה הרוחני, הגיאוגרפי, ההיסטורי, הדתי והחברתי, ולכל אלה נתן ביטוי בעבודתו.

ראאד החל לצלם בארץ ובסביבתה בתוך מציאות שהייתה ספוגה בהשפעת הקולוניאליזם המערבי בכלל והצילום הקולוניאלי בפרט. הצלמים הזרים העדיפו לתעד את המקומות המקראיים, את המקומות הקדושים ואת נופי הארץ מבעד למבטם האירופוצנטרי, וסיפקו את "ההוכחות החזותיות" לכך שהעולם התנכי נשתמר, קפא, וכי המציאות בארץ הקודש היא של עולם בלתי מפותח הניתן לכיבוש מערבי. האוריינט יוצר כמציאות מדומיינת מתוקף הסמכות האירופית,
פוענח על-ידה בקודים מערביים, ושימש בעיקר את מטרותיה האימפריאליסטיות. כנוצרי וכמי שהתחנך בבית הספר של הבישוף בירושלים, הושפע ראאד במידת מה מהשקפת העולם התנכית, הכליא בעבודתו ממאפייניה ובנה גוף עבודות "מעורב", היברידי. כבן המקום שנתן לאוכלוסיה הפלסטינית ייצוג משמעותי, הוא העמיד ייצוג חלופי לדפוס הקולוניאלי אך בה בעת חיקה ואימץ היבטים שונים מדפוס זה, המתואר על-ידי אלבר ממי ועל-ידי פרנץ פאנון בעבודתם הביקורתית כלפי הקולוניאליזם. עבודתו של ראאד מצביעה בעיקר על האופן שבו חוו ופעלו תושבי המקום נוכח השקפות העולם המערביות שנכפו על האזור, ולאחר מכן על מורכבות ושניוּת היחסים שנולדו בעקבות המצב הקולוניאלי. יחד עם זאת, ככל שהתבססו בארץ החיים והזהות הפלסטינית, הוא נתן להם ייצוג משמעותי המתואר על-ידי חוקרים ערבים ופלסטינים כחלק מתהליך התנגדותו למצב הקולוניאלי. ממי מתאר מצב זה כשלב נוסף בהתפתחות היחסים הקולוניאליים. התערוכה מבקשת לתת ייצוג לשני היבטים מרכזיים אלה.

ח'ליל ראאד, ילדים מקומיים מהבניאס

ח'ליל ראאד, ילדים מקומיים מהבניאס

עוד מייחדת התערוכה פרקים למזרח הקרוב, לעבודתו הטיפולוגית (תקריבים של שרידים ארכיאולוגיים בארץ ובמזרח הקרוב, חללים אדריכליים מבפנים ומבחוץ, מקטעי מבנים ואתרים ותקריבי צמחים), לצילום העיר ירושלים הניבטת באהבה מבעד לתצלומיו ולצילום האוכלוסייה היהודית של הארץ (היישוב הישן והחדש).

ראאד חי בארץ שבעה עשורים וקשר את גורלו בגורלה, אך במאי 1948, ימים ספורים לפני תום המנדט הבריטי ובעקבות התעצמות העימות הלאומי, ברח עם אשתו ליריחו. כאשר נמנעה חזרתם לביתם בירושלים הם גלו ללבנון, שם הוא נפטר בשנת 1957.

היישוב הפלסטיני
בניגוד לדימוי הרדום, הלא-מפותח והעזוב של הארץ ושל תושביה המועטים והלא-מתקדמים – שנכח בצילום הקולוניאלי ואחר כך גם בצילום הציוני של התקופה – ראאד הקדיש בעבודתו מקום רב לתיאור חייהם העשירים והמפותחים של תושביה הפלסטינים של הארץ בכפרים ובערים. הוא הראה את הארץ לאורכה ולרוחבה מנקודת מוצא ערבית ופלסטינית בתצלומים מתעדים, מבוימים או מבוימים למחצה: דיוקנאות, חיי היומיום, התפתחות אורבנית וכפרית, טקסים דתיים, אירועים לאומיים, מסחר, דייג, חקלאות, חינוך, תרבות, תהלוכות, מנהגים, טקסים דתיים וכדומה. רבים מתצלומיו מלאים הוד לאומי, ומְסַפּרים על אודות היישוב הפלסטיני עד מלחמת 1948 דימויים שנמחקו מהלקסיקון הויזואלי של האזור.

ח'ליל ראאד, נער מוכר תפוזים, יפו

ח'ליל ראאד, נער מוכר תפוזים, יפו

ארץ הקודש
כנוצרי שגדל על ברכי הברית החדשה והסיפור התנכי, ראאד נמשך להילה ולקסם שסיפור עתיק זה המשיך להקרין, והִרְבָּה לתאר את המראות המסייעים בבניית דימויה המקראי והקדוש של הארץ. הוא אף הושפע במידה מסוימת מהיבטים חזותיים ותוכניים שונים של הצילום הקולוניאלי ביחס לארץ ולסביבתה, אשר שווקו בצורה נרחבת במערב באמצעים שונים ומגוונים. כמו הצלמים הזרים שפעלו בארץ במאה ה-19, ראאד העמיד במרכז עבודתו את הסיפור התנכי ואת ההיסטוריה הקדומה של ארץ ישראל, על משמעויותיהם ומסריהם השונים, ובנה לאורך השנים את אוסף "ארץ הקודש". על נייר המכתבים שלו משנת 1914, לדוגמה, מופיע הכיתוב: צלם של "מקומות היסטוריים" ו"טיפוסים מהארץ התנכית", ובשנת 1920 הוא שיווק את עבודתו באופן דומה – "ח. ראאד, צלם, ירושלים … אוסף גדול של שקופיות ותצלומים של מקומות היסטוריים ותנכיים בפלסטין ובסוריה" (Palestine Directory). יתרה מכך, בדומה לעמיתיו המערביים שצילמו במאה ה-19 בארץ הקודש, ראאד צילם גם מקומות בעלי משמעות למאמין הנוצרי, המוזכרים בברית החדשה, כמו ביתו של שמעון הבורסקאי ביפו )מעשי השליחים, פרק ט' 39-43, פרק י' 6 ( ופונדק השומרוני הטוב (הבשורה על-פי לוקס, פרק י' 25-37), וכן כנסיות ומקומות בעלי משמעות דתית-היסטורית נוצרית, כמו מעיין הבתולות בנצרת. סדרת הוִיָה דולורוזה, המתארת את הרחובות שבהם צעד ישו ואת התחנות השונות שבהן עצר, דומה לסדרה תחנות הוִיָה דולורוזה שצילמה משפחת בונפיס בשנות ה-70 של המאה ה-19. כמו הצלמים הזרים, לתצלומיו הוא נהג להוסיף כיתובים מהברית החדשה, אשר כולאים את התצלום בתוך הקְשר דתי-היסטורי גם אם הוא אינו נראה במבט ראשון. למשל, לתצלום המתאר דייגים על שפת הכנרת (תצלום 366a) נלווה הכיתוב לך אחרי ואעשה אותך דיג האדם, המרמז ל"ויאמר אליהם ישוע לכו אחרי ואתנכם דיגי אנשים" (הבשורה על-פי מרקוס, פרק א' 17).

ראאד צילם גם מקומות המוזכרים במקרא – כאלה שגרו בהם גיבורים מקראיים או התרחשו בהם אירועים חשובים. ההקשר התנכי נוצר בדרך העמדת הדמויות ובאמצעות הכיתוב הנלווה לתצלומים. למשל, תצלום של נער פלסטיני יושב על רקע הנוף של צרעה זכה לכיתוב צרעה, ביתו של שמשון, ותצלום של אישה בשדה תבואה זכה לשם רות המלקטת (רות פרק ב', ב'-ג'). תצלומים של מעיין גדעון (הכוונה למעיין עין-חרוד, הידוע ממלחמתו של גדעון במדיינים, שופטים פרקים ו'-ז') ובור יוסף – דותן, בריכת השילוח ויד אבשלום מאזכרים אף הם אירועים ומקומות מתקופת המקרא ונוכחים גם בצילום המערבי הזר. עבודתו של ראאד מנכיחה במידה רבה את הדרך שבה הגיבו אמנים מקומיים – גם אם בצורה לא-מודעת – להשקפות העולם הקולוניאליות המערביות השליטות שנכפו על האזור.

שרידי מקומות וחפירות ארכיאולוגיות
ככל שידוע עד כה, ראאד היה צלם הארכיאולוגיה המקומי הראשון. הוא נלווה בצורה רשמית או מתוך עניין אישי למשלחות ארכיאולוגיות מערביות רבות או סיפק להן תצלומים. לדוגמה, החפירות בבית גוברין, בבית שמש, ברמת אלח'ליל (אלוני ממרא, ליד חברון), בבית שאן, בשומרון, במצפה, באשקלון, באזור ירושלים ועוד. ראאד עסק באינטנסיביות בתיעוד חפירות, אתרים ושרידים ארכיאולוגיים מקראיים והיסטוריים, בשרידים בעלי אלמנטים קישוטיים ארכיאולוגיים וארכיטקטוניים ובתקריבי מבנים של מקומות מקראיים או קדושים. תצלומים אלה מחדדים את דימויה התנכי והקדוש של הארץ ומשיקים במידה מסוימת להיבטים שונים של הצילום המערבי. כך, למשל, תצלומי שרידי הכנסייה הצלבנית בשומרון ואופן עמידתם של אנשים לצידם, תצלומי האכסדרה ושרידי המקדש הרומי, המזכירים תצלומים של צלמים מערביים מהמאה ה-19 במקומות אלה (צלמי משפחת בונפיס, למשל). שרידי כפר נחום וביתן של מרתה ומרי מהווים דוגמאות לתצלומים בעלי חשיבות נוצרית, השכיחים אצל הצלמים המערביים וצולמו גם על-ידי ראאד.

ח'ליל ראאד, בניינים ראשיים ביריד הזרח, תל-אביב

ח'ליל ראאד, בניינים ראשיים ביריד המזרח, תל-אביב

ח'ליל ראאד – תצלומים 1948-1891 – ספר ותערוכה במוזיאון נחום גוטמן
אוצרת: רונה סלע

עוד בנושא:
תמונות של ערבים – יונתן אמיר כותב על "לעיון הציבור": מחקרה של רונה סלע על תצלומי פלסטינים בארכיונים צבאיים בישראל.
שירת האגם – גיא רז על עבודתו של הצלם פיטר מירום, ע
ם ההודעה על זכייתו בפרס ישראל לשנת תש"ע והצגת תערוכת מחווה לעבודותיו במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן.

1 תגובות על “ח'ליל ראאד – תצלומים 1948-1891”

    כתבה בנאלית,
    תעמולה אנאלית.

    תצלומי פלסטינים – זה כולל גם צילומי יהודים פלסטינים ולא רק ערבים פלסטינים. כמו שה"ישוב הפלסטיני" כולל גם את ההתנחלויות הציוניות בארץ ישראל-פלשתינה. אין שום קשר ישיר ומובן בין פלסטינים דווקא לערבים. החיבור נוצר רק לאחר שקמה מדינת ישראל המותג "פלסטינים" נותר חופשי לכל.
    התמונות לא מספרות משהו חדש שלא ידענו ולכן רק מחזקות את המיתוס הציוני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.