טיול לארץ התווים

דברים שנאמרו בערב לזכרו של אדם ברוך. החללית, תל אביב, מוצאי שבת 29.5.2010 כמה מלים על אדם ברוך, על משרוואה, גיבור הסיפור “עטור מצחך” (1982) ועל אמיר מחול. על כך שבשעה שאמיר מחול חשוד על ידי השב"כ, כולנו משת"פים של השב"כ. לפני כמה ימים, בכנס בירושלים, אמרה לי ידידה פלסטינית, אזרחית המדינה – "זה הסוף […]

דברים שנאמרו בערב לזכרו של אדם ברוך. החללית, תל אביב, מוצאי שבת 29.5.2010

כמה מלים על אדם ברוך, על משרוואה, גיבור הסיפור “עטור מצחך” (1982) ועל אמיר מחול. על כך שבשעה שאמיר מחול חשוד על ידי השב"כ, כולנו משת"פים של השב"כ.

לפני כמה ימים, בכנס בירושלים, אמרה לי ידידה פלסטינית, אזרחית המדינה – "זה הסוף שלנו". התקשיתי להבין את דבריה. הנחתי שהם קשורים לדברים קראתי אותו יום באתר הארץ לפיהם אמיר מחול אשם כנראה במה שהשב”כ מייחס לו. למי מתייחס ה"שלנו", למה "סוף", ואם לדבר על "סוף" אז למה עכשיו. האם לא הבנתי? האם סירבתי להבין? "אני לא מבינה”, אמרתי לה והפצרתי בה להסביר לי את כוונתה. היא חזרה על אותו משפט כמה פעמים, כמתקשה להבין שאיני מבינה. שאלתי שאלות מנחות. שאלתי "את אומרת ש'זה הסוף שלכם כי עכשיו יחקרו את כולכם?” בלי להשיב ב'כן' או 'לא', היא ענתה לי: "אם גם אמיר מחול שהיה בעד זכויות ליהודים… אז זה הסוף שלנו. עשרים שנה אחורה". עדין לא הבנתי, אולי עדין סירבתי להבין. מדוע היא מאמינה לדברים שפורסמו על אמיר מחול?! לשאלתי על כך היא ענתה לי "אני יודעת שזה נכון”, ולחשה באזני שני שמות ערביים, שאמורים היו להבהיר לי שמה שהיא יודעת לא מגיע דרך השב”כ – אלא מדובר ב"מידע מבפנים”. התקוממתי, ביני לביני כמובן. מהיכן היא יודעת? מה היא יודעת? מה היא כבר יכולה לדעת שלא תווך על ידי השב"כ? מה כבר אפשר לדעת? לא הצלחנו להבין זו את זו והייאוש שלנו, שגם הוא לא הצליח להכיר בהיותו משותף, הלך וגדל.

המשכתי בכל זאת ואמרתי לה שאיני יכולה להאמין למה שקראתי. לא משום שאני מכירה את אמיר מחול או יודעת משהו שהיא אינה יודעת, אלא משום שאסור לדבר על "אמת" כשמדובר בשב"כ, כשהשב”כ מייצר את התנאים להופעת האמת. על אמת אפשר לדבר רק כאשר חולקים את אותם תנאים לייצורה. "התוכנה, התוכנה", "הוא כנראה התקין את התוכנה" היא השיבה לי. לא היה טעם לומר שאף השב"כ, לפחות בהאשמות שהציג לתקשורת, קבע שמחול לא העביר שום מידע סודי שלא ניתן ללקט אותו דרך גוגל. ועיקר אשמתו, כך מן הדברים שמסר השב"כ לתקשורת, נעוצה בעובדה שהוא מכיר מבפנים את החברה הישראלית. עובדה זו, כך נאמר, נגזרת ישירות מעצם חייו כאן. משמעותה היה הפיכת כל שיחה שלו – בתיווך התוכנה או בלעדיה – עם מי שהמדינה סימנה כגורם עויין לפעולת ריגול. תשובתה הפתיעה אותי והעצימה את ייאושי. אבל כנראה מה שאני אמרתי העצים את ייאושה והיא אמרה לי: "אם מה שאת אומרת נכון זה עוד יותר נורא. אני מעדיפה לחשוב שאמיר מחול עשה את זה מאשר שהוא לא עשה את זה". נפרדנו לשלום, מועקות עוד יותר מאשר כשנפגשנו. כשהאיום להיעשות לאמיר מחול מרחף מעל ראשך, חשבתי לעצמי, כנראה שאין לך ברירה אלא לרצות לשמר את הגבול היציב הזה ולדבוק בהנגדות שהוא מייצר, משמר ומאפשר, שהרי אחרת, אותה ידידה יודעת לא פחות ממני, אולי אף טוב ממני, שכשהשב"כ שולט בעולמנו לא נותר מקום פנוי ממנו. התקוממתי כנגד האפשרות שההתעקשות שלי – שהיא כנראה תוצר של העובדה שלפחות כרגע מעלי לא מרחף איום כמו זה שמרחף מעליה (ובאופן כללי מעל פלסטינים אזרחי המדינה) – לכפור בקיומו של גבול כזה הפך ביטוי של חוסר סולידריות מצידי. לא נותר לי אלא להחריש.

את השיחה החטופה שלנו כבר המשכתי ביני לביני, תוך כדי שאני מכינה את הדברים שרציתי לומר בשבת לזכרו של אדם ברוך, חבר יקר במיוחד, שנפטר לפני שנתיים. בערב שערכה מורן שוב, נתבקשו הדוברים לבחור טקסט ספרותי של אדם. היות ואחד הניתוחים המזהירים שלו את המציאות הישראלית פורסם תחת הכותרת "עטור מצחך" כחלק מקובץ סיפורים, ההתלבטות שהיתה לי באיזה סיפור אבחר הגיעה לסיומה באותה שיחה. הסיפור נפתח בשיחת טלפון קצרה שהיתה למספר עם נתן ילין מור. באותה שיחה הוא שיתף אותו בכך שהוא הוזמן "לראיון”. באותן שנים שהסיפור עוסק בהן – שלהי שנות הששים ושנות השבעים – די היה במילות הקוד “הוזמנתי לראיון" בשביל שכולם, יהודים כערבים יידעו במה מדובר. עבור משראווה, הגיבור הראשי של הסיפור, הזמנה כזו פירושה חקירה מיוחדת, או כמו שהיא מתוארת בפיו – במלים שלו? באלה שנתן לו המספר או בלשונם של סוכני השב"כ? – "טיול לארץ התווים". הסיפור מתאר קבוצה קטנה של אנשים שהתקבצה סביב  ילין-מור וקיימה פגישות בבתי קפה, הוציאה כתב עת – "אתגר", וניהלה שיחות על פירוז האזור מנשק גרעיני תוך מחשבה על הפאן-ערביזם כבעל ברית ל"ישראלי החדש". בלשון המספר, היתה זו "פעילות כמעט בלתי מוחשית, מעקב קבוע של כוחות הביטחון".

המספר, שבינו לבינו ידע שהוא יכול לסרב להתייצב לאותו ראיון, מעיד על עצמו "אני יכול לסרב. אבל משהו דוחף אותי לשם. מין מיסתורין עכורים…". “תעשה מה שאתה מבין”, משיב לו ילין-מור וקובע: “הם רוצים את משרוואה, אותו הם רוצים, לא את הספרדי ולא אותי, ברגע שמשרוואה יצא ממפ"ם הוא הוציא את עצמו מחוץ לחוק שלהם, הם אוהבים מסגרות, ומפ"ם, מה שלא תהיה היא מסגרת…” במלים בטוחות מדגיש ילין-מור את ההבחנה בין יהודים לערבים ומציג אותה כבסיס לפעילותם של כוחות הבטחון. "אותו" – את הערבי – "הם רוצים", הוא שב ואומר. הוא אומר זאת כמי שמאמין לדברי עצמו, או כמי שבעודו אומר דברים אלה נעשה למאמין ביציבות ההבחנה הזו, בכוחה, בעקביותה. הוא מציג את עצמו לא רק כמי שיודע כיצד פועלים כוחות אלה, הוא גם מתבטא כמי שפיצח את קוד הפעולה הסודי של משראוה. “בענין משרוואה", הוא ממשיך בדבריו, “תעשה מה שאתה מבין, דע לך שהוא הראשון שיבגוד בעצמו, ואחרי שיבגוד בעצמו הכל כבר פתוח, הבגידה הראשונה היא בעצמך".

בתחילה נדמה לנו שהמספר, שכאמור אינו מסוגל לסרב ללכת לראיון, אף כי הוא יודע שהוא יכול לסרב – או לפחות לכאורה, מבין טוב יותר מילין-מור את ההגיון "של" כוחות הבטחון. הוא אינו מאמין שניתן להחזיק בהבחנות יציבות במציאות המנוהלת על ידי כוחות הבטחון משום שבתנאים כאלה ההגיון "שלהם" כבר לעולם אינו רק "שלהם”. הוא מנגע בכל, מדבק, לא מאפשר מיפלט. לכל מקום אליו הולך המספר, הוא מחפש את נוכחותו של איש הבטחון. זה שהולך בעקבותיו, או זה שלשיטתו של ילין-מור הולך רק בעקבות משראווה – “אותו הם רוצים". המספר יודע, כך הוא מעיד על עצמו, שכשהם בעקבותיו של משראווה הם תמיד גם בעקבותיו. והנורא מכל הוא מספר לנו, זה שכאשר הוא אינו מזהה בקהל את איש הבטחון, הוא יודע לפתע שזה יכול להיות הוא עצמו: “בכל אחת מהאסיפות הגדולות יחסית, ניסיתי לנחש מיהו האיש או מיהם אנשי שירות הביטחון. לעתים, כשלא עלה בידי, סיכמתי עם עצמי שזה אני. למה לא? האין אני אשכנזי, עתודאי, בן הארץ הזאת?”

אולם הניגוד הזה בין ילין-מור למספר הוא רק לכאורה. גם ילין-מור אינו מצליח ממש להאמין לעצמו. אף כי הוא חוזר שוב ושוב על כך ש"את משראווה הם רוצים”, הוא מאבד את שלוותו מעצם האפשרות שהמספר יימצא בקירבתו אחרי שזומן לראיון: “תראה, בן כמה אתה, בן עשרים? אולי אתה לא מבין, אבל אתה מתחיל קריירה של מאכער, של מתווך, הספרדי וענין משה דיין היה פרובוקציה של השב"כ […] ואני היום לבד, ואין לי יכולת לבדוק כל אחד […] אמרת שאתה רושם ראשי פרקים, אתה עושה זאת בהיותך אמן צעיר, אולי סופר, ומחר אתה יכול להיות גם עד מדינה נגדי, ממש נגדי, מדינת ישראל נגד ילין-מור […] לא יכולתי למנוע ממך ללכת לפגישה הזו איתם, כל מה שנותר לי הוא להיזהר ממך, מהמסר שהעבירו דרכך, מהעובדה שמצאו אותך מתאים ונכון להעביר לי מסרים כאלה […] אל נא, הדברים האלה חזקים ממך…” או במקום אחר בסיפור אומר ילין-מור: “תבין, אני רוצה שתבין, לפעמים אין צורך שאנשי הבטחון יהיו במקום, כי אנחנו אנשי הבטחון…פעם אנחנו הפלשתינאים ופעם השב"כ…”. הוא יודע מה שהיה צריך לדעת כל ישראלי, שמרגע שהוא בא במגע עם השב"כ, גם אם סירב להצעה קונקרטית ותחומה לשתף אתו פעולה, הוא כבר משתף פעולה בצורה זו או אחרת, נושא אתו את המסר של השב"כ, בגופו, בעצם, קיומו, באפשרויות שעומדות – או לא עומדות יותר – לרשותו.

ואיך באמת לא יחשוש המספר, המכונה בפי השב"כ יצחק'לה, אם הוא יודע, כמו שהשבכ"ניק יודע שדווקא ילין-מור, שחושש מהשב”כ יותר ממנו, דווקא הוא נהנה אצלו ממעמד מיוחד: "בילין-מור עצמו אף אחד לא נוגע ולא ייגע, זו גם הוראה מלמעלה, וגם הרגשה פנימית של האנשים שבשטח […] אבל, הערבי משרוואה, המניאק, הוא זה שיפיל בסוף את ילין-מור בבור, ואז גם אלוהים לא יעזור…ככה שמבחינתך עכשיו כל הפגישה שלנו זה לטובת ילין-מור, תחשוב על זה יצחק'לה, תחשוב על זה, בסוף זה כואב גם ליצחק'לה שלנו, האשכנזי". ואם המספר, שמכונה עכשיו יצחק'לה בפי השבכ"ניק עדין לא השתכנע מהדברים שאמר לו השב"כניק שעליו לשתף פעולה, הלה ממשיך ואומר לו: "כשמישהו מהחארות האלה מדבר פתוח בפגישה בקפה הרלי על לדפוק את משה דיין, וגם יצחק'לה היה ושמע את זה, ויצחק'לה לא רץ ישר למשטרה, אז גם אם יצחק'לה בעצם ילד טוב ועתודאי ואשכנזי, וכל זה, אז גם הוא בעצם הולך ומסתבך, יש מבין?”

המספר שיצא מהראיון עם נציג השב"כ, יכול היה לשאול את עצמו – האם האירוע שבעטיו מנסים להפליל אותו,  היה אולי כולו רק פרובוקציה של השב"כ. אבל המספר יודע היטב – ואין כמו אדם כדי לא ליפול בפח של “הביקורת” – שהמחשבה הזו שחולפת במוחו אינה מייצרת מרחק בינו לבין השב"כ או מגינה עליו מפניו, שהרי נציג השב"כ בעצמו, מעלה את האפשרות הזו באזני משרוואה, באזני המספר, באזני הקוראת, וכך האפשרות להימלט מן ההגיון של השב"כ במדינת שב"כ מתגלה כבלתי אפשרית.

במדינת השב"כ, כשענת קם יושבת בביתה, ואמיר מחול יושב בכלא, צריך היה לסרב ללכת לראיון בשב"כ. אבל היום לא מזמינים אף אחד מאתנו לראיון. היום שיתוף הפעולה שלנו – ישראלים ממוצא יהודי – מושג בלי ראיון, וגם חוסכים מאתנו את ה"ביקור בארץ התווים”, השמור לאזרחים הפלסטינים. כולנו הרי חייבים לחשוד כעת במחול – "אין עשן בלי אש" – ואם יתגלה שמחול אכן העביר מידע, כולנו חייבים לדעת שזו האמת. רק כדאי שלא נשכח, בינינו לבין עצמנו, בחדרי חדרים, בשירותים, בשעת המקלחת, שזו אך ורק האמת של השב"כ.

האם עוד לא הגיע הרגע שבו כדי להיחלץ מן ההגיון של השב"כ, כדי לא לאפשר לו להמשיך ולהבדיל באלימות בינינו לבין אמיר מחול, על כולנו לבחור להיות אמיר מחול, לבחור לטייל במחוזות אחרים מארץ התווים אותה מציע השב"כ?

1 תגובות על “טיול לארץ התווים”

    מזכיר מאוד את הספר של פיליפ ק. דיק, סורק באפילה A Scanner Darkly, עשו מזה גם סרט עם קיאנו ריבס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.