פריחת מוחות 7 – נגה ברנשטיין, ניו-יורק

גיל: 30 מצב משפחתי: נשואה גדלה והתחנכה ב: תל אביב השכלה: תואר ראשון בתולדות האמנות ופילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב, תואר שני בתולדות האמנות מאוניברסיטת קולומביה תחומי מחקר: אמנות מודרנית ועכשווית למה ניו-יורק? רציתי לגור בניו-יורק מאז גיל 16. תכננתי לעבור לניו-יורק אחרי סיום התואר הראשון, עוד לפני שידעתי מה בדיוק אני הולכת לעשות פה  (פרט […]

גיל: 30
מצב משפחתי: נשואה
גדלה והתחנכה ב: תל אביב
השכלה: תואר ראשון בתולדות האמנות ופילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב, תואר שני בתולדות האמנות מאוניברסיטת קולומביה
תחומי מחקר: אמנות מודרנית ועכשווית

נגה ברנשטיין

למה ניו-יורק?
רציתי לגור בניו-יורק מאז גיל 16. תכננתי לעבור לניו-יורק אחרי סיום התואר הראשון, עוד לפני שידעתי מה בדיוק אני הולכת לעשות פה  (פרט שולי: יש לי גם אזרחות אמריקאית…). בסופו של דבר הבחירה להמשיך ללמוד תולדות האמנות ולהתמקד באמנות מודרנית-עכשווית הייתה כמובן אידיאלית לניו-יורק, שהיא עדיין אחת מבירות האמנות המרכזיות, ואפשר ללמוד כל כך הרבה על אמנות רק מלחיות פה. הבעיה היא שהלימודים כל כך אינטנסיביים ומשאירים מעט מאוד זמן פנוי, ויש כל כך הרבה מה לראות, שהרבה פעמים זה פשוט מתסכל…

על מה כתבת את עבודת המאסטר?
אני כותבת על עבודות שעוסקות בקשר בין מגדר ולאומיות בישראל, דרך נושא הגבול. הגבול (הטריטוריאלי) הוא אחד הנושאים הנפוצים באמנות הנעשית בישראל מאז שנות ה-70, ובעצם גם קודם לכן בצורה פחות ביקורתית. הקריאה שלי בעבודות של האמנים עינת עמיר, שריף וואכד וסיגלית לנדאו, בודקת כיצד הפוליטיקה של המרחב בישראל מיוצגת דרך דימויים של גוף ושל חריגות מגדרית כדרך ייחודית לבחון את נושא הגבול.

לעיתים המיקוד הפורמליסטי במחלקות להיסטוריה של האמנות דוחק הצדה קריאה יותר סוציולוגית, פוליטית או ביקורתית של היצירות או הפעולות האמנותיות. האם את מרגישה שקיים נתק בין הוראת ההיסטוריה של האמנות באוניברסיטאות לבין האמנות עצמה?
כשלמדתי בארץ הדגש היה באמת הרבה יותר פורמליסטי, ורק מעט מאוד קורסים עסקו בפרספקטיבות פוליטיות וביקורתיות. אני מאמינה שזה הולך ומשתנה, והתחומים האלה יתחילו לקבל יותר דגש.  בשבילי הפתרון היה לשלב לימודי תולדות האמנות ופילוסופיה. בחוג לפילוסופיה יכולתי לרכוש את הכלים הבסיסיים להתבוננות ביקורתית, שהתגלו כקריטיים גם ללימודי האמנות. המחלקה שאני לומדת בה עכשיו בקולומביה היא מאוד תיאורטית וביקורתית, ובהרבה קורסים מתמקדים בקריאת טקסטים הרבה יותר מאשר בהתבוננות ביצירות אמנות. יש במחלקה למשל דגש חזק על אמנות אפריקאית, אפרו-אמריקאית ולטינו-אמריקאית שנלמדות דרך פרספקטיבה פוסט-קולוניאלית, וכמובן אמנות פמיניסטית. גם הדגש החזק על אמנות פוסט-שנות החמישים כלל לא מאפשר את ההפרדה מהפוליטיקה והביקורת, כי הרי הם מהווים חלק בלתי נפרד מהאמנות עצמה.

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד:
את שלושת האמנים שאני כותבת עליהם בתזה שלי אני מאוד מעריכה. כמובן שהמחקר והעיסוק הממושך יוצר קשר אינטימי עם העבודות, אבל מעבר לכך כל אחד משלושתם הוא אמן עם שפה מאוד ייחודית ונאמנה לעצמו.  ישנן סיבות שונות מדוע אני אוהבת את העבודות של כל אחד מהם, אבל באופן כללי אני חושבת שהם יוצרים עבודות פוליטיות מאוד חכמות, אך לא מתחכמות או מתנשאות. הרעיונות והיישום שלהן הוא מדויק וישיר, ולכן הן עובדות. בזירה הבין-לאומית אני אוהבת את וויליאם קנטרידג', מרלן דומה, קריסטוף וודיצ'קו. הרגע חזרתי מתערוכה של אמנית קרמיקה בשם ויולה פריי שמאוד מעניין אותי לדעת עליה יותר…

חוקר/ת שאת מעריכה במיוחד:
את רוזלין דויטש, המנחה שלי בתזה, אני מעריכה גם כחוקרת וגם כמורה ומנחה. היא שייכת לקבוצת מבקרי אמנות שצמחו בסוף שנות השמונים-תחילת שנות התשעים כתלמידיה של רוזלינד קראוס, וחיברו בין אמנות, פוסט מודרניזם ופמיניזם. היא גם כתבה הרבה על אמנות במרחב העירוני ועל החלק של עולם האמנות, כולל אמנים הנחשבים חתרניים, בפרויקטים נדלניים של "ייפוי" (gentrification) שכונות, שהם לרוב הרסניים עבור אוכלוסיות מוחלשות. בנוסף, כמי שמתמקדת במגדר ואמנות פמיניסטית, לינדה נוכלין היא חוקרת נערצת כחלוצה בתחום, למרות שהעיסוק המרכזי שלה הוא בתקופה שלא קרובה אלי (המאה ה-19). לא מזמן קראתי מאמר בו היא מספרת איך היא התחילה עם המחקר הפמיניסטי כשזה עוד לא היה קיים, ואיך למדה את הנושא יחד עם תלמידותיה בסמינרים,  וממש היו לי דמעות בעיניים…

איך את חווה את הישראליות שלך בניו-יורק?
יש איזה מתח בין הערצה ובין זלזול במה שהוא אמריקאי שהוא בעיני טבוע בישראליות, ואני תוהה כמה זה קיים בקרב בני ארצות אחרות. כסטודנטים, אנחנו מהללים את האקדמיה פה וכל מה שהיא מציעה בניגוד למה שיש בארץ, ממש באותה נשימה שאנחנו מזלזלים במנטאליות של הסטודנט האמריקאי ונטייתו לצייתנות וחוסר תעוזה. העיסוק בהשוואות האלו הוא סוג של אובססיה בקרב ישראלים. חוץ מזה, כשאת מזדהה כישראלית, את מודעת למטען הנלווה לכך. זה לא כמו להגיד שאת מצרפת, או פינלנד, או הודו. לי באופן אישי עדיין רועד קצת הקול ואני רק מחכה להזדמנות לבטא את ההתנגדות שלי לכל מה שהוא כיום "ישראל". אם את משוחחת עם אמריקאים, לרוב את זו שצריכה להעלות את הנושא כי הם לעיתים רחוקות יעלו נושאים רגישים או שנויים במחלוקת.  אבל זה תמיד נמצא באוויר גם כשלא מדברים על זה.

את מתגעגעת לישראל?
אני מאוד מתגעגעת להרבה אנשים כמובן, ולתל אביב, העיר בה גדלתי וגרתי רוב חיי. כשאני מגיעה לארץ אני אמנם בשוק מההזנחה אבל אני תמיד מוקסמת מהשילוב של אינטנסיביות, פתיחות ואיזה מוד רגוע ומשוחרר, בטח ביחס לניו-יורק ובכלל למנטאליות האמריקאית.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל?
כן. בקרוב בן זוגי עומד להתחיל תכנית לימודים של שנתיים כאן בארה"ב, ואחר כך מי יודע.

מה תכניותיך לעתיד הקרוב?
בזמן הקרוב אשלים את התזה ואסיים את התואר השני, ואז מתחילים החיים האמיתיים. במקרה שלי הם יתחילו בדטרויט כי שם בן זוגי הולך ללמוד, אבל מעבר לכך אני לא ממש יודעת, משהו שקשור באמנות.

1 תגובות על “פריחת מוחות 7 – נגה ברנשטיין, ניו-יורק”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.