בצלאל בשעת מלחמה

האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל השעתה מהלימודים שניים מתלמידיה וזימנה תשעה תלמידים אחרים לבירור בועדת המשמעת המוסדית עקב תמיכתם, לכאורה, בחמאס בפרסומים שלהם ברשתות החברתיות. בצלאל הוא אחד ממספר לא מבוטל של מוסדות שמנהלים הליכים משמעתיים הנוגעים להתבטאויות ברשתות החברתיות בימים אלה. בחירת הנהלת בצלאל לפעול בצורה זו נגד תלמידיה מעלה מספר בעיות הנוגעות לתחומים שונים. חלק מהבעיות בהן ארצה לדון כאן הן טכניות ונוגעות לשאלות של מנהל תקין, ואחרות הן בעיות פדגוגיות.

משמעת

מהו תפקידה של ועדת המשמעת במוסד האקדמי? דו"ח מבקר המדינה משנת 2017 נוגע בקצרה בסוגייה זו: ״הדין המשמעתי נועד לקיים מסגרת של כללי התנהגות ראויים במוסד ציבורי, להגן על ערכים ועקרונות כטוהר המידות והגינות, שעליהם מושתת אמון הציבור במוסד הציבורי״. כשהמבקר מציין את טוהר המידות וההגינות הוא מתכוון, כפי שניתן להבין מדברים הבאים מיד אחר כך, לתפקידם של עקרונות אלו בחברה האזרחית בה ממלאים יוצאי האקדמיות תפקידי מפתח.

לפי המבקר, לטובת שמירת עקרונות הטוהר וההגינות, עומד לרשות המוסד האקדמי כלי מרכזי: תקנון המשמעת. המוסד מנסח לעצמו מספר חוקים שתפקידם לשמור על כללי ההתנהגות בתוך המוסד, כך שיוכל לעמוד במשימתו הפדגוגית, לשמור על מעמדו ועל ערכן של התעודות שהוא מחלק, וגם להגן על החברה האזרחית מפני רמאים. לא במקרה העבירה היחידה עליה מתעכב הדו"ח היא רמייה במבחנים ובעבודות.

תקנון המשמעת של בצלאל מורכב מ-18 סעיפים, כאשר לסעיף ה-18, הנוגע לשימוש בסדנאות ובחדרי המחשבים, יש 11 תתי סעיפים (סעיף 7 מבין 11 תתי הסעיפים של סעיף 18 אהוב עלי במיוחד: ״יש להודיע מיד לצוות התמיכה על כל תקלה או בעיה״). סעיף 9 נדמה כיחיד מבין הסעיפים שיכול להיות קשור באיזה אופן להשעיית שני הסטודנטים וזימונם לבירור של האחרים: ״התנהגות שיש בה משום אלימות, לרבות מילולית״. כיוון שבצלאל לא הציגה או אפילו תיארה במידת פירוט מינימלית את פרסומי הסטודנטים, אין דרך למדוד את הרלוונטיות של הסעיף לפרסומיהם (עוד על כך בהמשך). אבל בכל מקרה, וכפי שאפשר להסיק מקריאת רבים מהסעיפים האחרים, מעשה יכול להיות מוגדרת כעבירת משמעת אך ורק אם בוצע במסגרת בה קיימת למוסד איזושהי סמכות. ממש כפי שתקנון המוסד תקף כשזה נוגע לסטודנט ולא תקף כשזה נוגע לאדם שאינו קשור למוסד, כך תוקפו של התקנון מוגבל בגבולותיו הפיזיים והחברתיים של המוסד – אלו הם גבולות סמכותו. לכן סעיף 7 לדוגמה אוסר על ״הפרעה בזדון לסדר התקין במוסד״, ולא פשוט ל״הפרעה בזדון לסדר התקין״. סעיף 12 אוסר על ״עישון בכל מתקני האקדמיה״, ולא אוסר על ״עישון בכלל״. וכפי שברור לכל קורא סביר שסעיף 8, האוסר על ״איחורים ו/או חיסורים בהיקף בלתי סביר וללא הצדקה״, לא חל על איחורים של הסטודנט לרופא, לתשלום חשבון חשמל או לפגישה עם דודתו. אפילו אם הסיבה שהסטודנט איחר לדודתו היא נבזיות, חוסר אמפתיה, אדישות, כפיות תודה או אכזריות, אין זה מסמכותו של המוסד להענישו. על כך אמונה הדודה.

באותה מידה מעשה אלימות או הסתה שנעשה מחוץ למרחב סמכותו של המוסד צריך להיות מטופל על ידי הגופים המוסמכים לכך – גופי האכיפה ובית המשפט. חשוב לזכור שממילא אלה וגם אלה נוטים לפרשנות מרחיבה, במיוחד בימים אלה, של החוק האוסר הסתה כשזה נוגע להתבטאויות של פלסטינים, ואין שום צורך ב״הגדלת הראש״ של בצלאל.

מתפלפלים אולי יאמרו שביטוי תמיכה בחמאס הוא מעשה אלימות המופנה כלפי סטודנטים יהודים הלומדים בבית הספר, ולכן נמצא בכל זאת בגבולות התוקף של תקנון המוסד. אז נשאלת השאלה האם הבעיה בהתבטאויות אלה היא שהן מופנות לסטודנטים, ועד כמה מרכזית עובדות היות הנפגעים סטודנטים. כלומר, האם ישנו קשר בין הפגיעה לבין המערך המוסדי הקושר בין הפוגע לנפגע. דבר מה מעניין שניתן להבין מקריאת דבריהן של הסטודנטיות המתלוננות על הסטודנטים המושעים, היא שעיקר פגיעתן אינה נובעת מפרסומיהם, אלא מהמוסד שלא סילק אותם מייד. הן נפגעו מפני שהרגישו שזיקת המוסד כלפיהן אינה עולה על זיקתו כלפי הסטודנטים המושעים. את היסוד הכובש, האדנותי, של רגשות אלה, ניתן לקרוא בדבריה של אחת המתלוננות: ״מאז שנה א’ אני רואה ציורים של עיסאוויה, אני שומעת על כיבוש, על מיעוט, והנה אנחנו, מסיימים שנה ד’ וגם במציאות הזויה, שלקוחה מתוך סרט, אני צופה בסטודנטים שחלקו איתי את ספסל הלימודים, מביעים תמיכה בחמאס ובפעולות האימה והזוועות של היממה האחרונה״. נדמה שעבור אותה סטודנטית האילוץ לראות ציורים של עיסאוויה מהווה פגיעה, שנעשית בחסות מוסד שלהבנתה אמור להגן עליה ממראה זה, כמו גם מפני שמיעה ״על כיבוש, על מיעוט״.

פגיעה

כאמור, הנהלת בצלאל לא הציגה את הפרסומים התומכים, לכאורה, בחמאס, ואף לא תיארה את תוכנם. מסיבה זו הגבול אותו משרטטת ועדת המשמעת להתבטאויות של הסטודנטים, הנוכחיים והעתידיים, נותר מעורפל ופתוח לספקולציות. אנו יודעים שכששלמה קרעי משתמש בביטוי ״תמיכה בטרור״ הוא אינו מתכוון לאותו הדבר אליו יתכוון איימן עודה אם ישתמש באותו הביטוי. כיצד ידע סטודנט המבקש להתבטא לשקול את דבריו ולהבין את השלכותיהם המיידיות על מצבו האקדמי? אולי יוכל לעשות זאת בהתאם לתגובה שסיפקה בצלאל לאתר YNET לפני השעיית הסטודנטים: ״…בכל מקרה בו יתברר כי סטודנט/ית בבצלאל ביטאו תמיכה בטרור, ולו ברמיזה, יחל הליך משמעתי בנושא וינקטו צעדים״. כלומר, סטודנט בבצלאל צריך להיזהר שלא לרמוז(!) תמיכה בטרור. הנהלת בצלאל מצפה מועדת המשמעת לדון בשאלה אם נרמזה או לא נרמזה תמיכה בטרור, דבר שחורג לא רק מסמכותה החוקית של הועדה אלא גם ממטרותיה, וסביר להניח שאף מיכולתה. חמור מכך, כאשר היא מציבה איום סילוק מהלימודים באמצעות הליך בלתי שקוף עומד מעל ראשי הסטודנטים, האקדמיה פועלת בצורה שיכולה בסבירות גבוהה לגרום לסטודנטים לפחד להתבטא. אותו איום אינו חל בצורה שווה על כלל הסטודנטים, אלא מוטה באמצעות יחסי הכוחות לפגיעה משמעותית בהרבה בסטודנטים פלסטינים. קשה לדמיין מצב בו סטודנט מושעה מהלימודים מכיוון ששיתף סרטון בו שר הביטחון יואב גלנט אומר ״אנחנו נלחמים בחיות אדם ואנחנו נוהגים בהתאם״, אפילו שמדובר בביטוי הסתה מובהק הנותן רוח גבית לטרור יהודי, מתיר את דמם של כל תושבי רצועת עזה ובהכרח פוגע פגיעה קשה (שתיקרא בלשון צבאית נזק אגבי), גם באנושיותם של סטודנטים פלסטינים-ישראלים ובקדושת חייהם.

כוח

אני מניחה שאת הליך השימוע קיימה ועדת המשמעת בבצלאל מבלי להציץ אפילו פעם אחת בתקנון. לא שמדובר באיזה מסמך מפואר. ובכל זאת, מסמך זה אמור להגביל את פעולות המוסד כלפי הסטודנט ממש כפי שהוא מגביל את פעולות הסטודנט כלפי המוסד. המוסד מתייחס לתקנון כאילו הוא פועל אך ורק לכיוון אחד.

דימוי יפה לחד צדדיותה של אלימות מוסדית עומד בלב עבודת הגמר של יאסמין חלוואני, בוגרת בצלאל משנה זו. חלוואני צילמה מצלמות אבטחה משטרתיות הממוקמות בקרבת בית משפחתה במזרח ירושלים, כולל מצלמה הממוקמת מול הבית שבתווך עדשתה גם חלונותיו. המשטרה עצרה את חלוואני וחקרה אותה בחשד לסיוע לארגון טרור. עיכובה בתחנת המשטרה לחקירה בת שבע שעות נעשה, לדברי עורך דינה, בניגוד לחוק. היא שוחררה תחת תנאי הרחקה של 15 יום מהעיר העתיקה, כלומר מבית משפחתה, תחת איום בקנס כספי של אלפי שקלים. ציוד הצילום והטלפון שלה הוחרמו. חלוואני הציגה לבסוף את עבודתה כאשר חלק מהתצלומים אינם מוצגים מכיוון שלא שוחררו מידי המשטרה. כל זאת משום שצילמה את המצלמה שצילמה אותה.

סטודנטים ערבים נאלצים להתמודד עם קשיים שזרים לסטודנטים יהודים. במקרה של בצלאל, אחד הקשיים הללו יכול להיות לצלוח בשלום ומבלי להיות תחת מעקב את הדרך מביתם במזרח ירושלים לקמפוס על הר הצופים, או למשכן החדש במגרש הרוסים. במקרה של חלואני ניתן לראות איך זכות הקניין של סטודנט על כלי העבודה שאיתם הוא יוצר יכולה להיות מופקעת ברגע, ואיך עיסוק בנושא מסוים יכול להוביל להתעמרות משטרתית בסטודנט.

סטודנטים ערבים נאלצים ללמוד בשפה שאיננה שפת אמם מכיוון שאין במולדתם לימודים אקדמיים בערבית. הם מגיעים לאקדמיה אחרי שלמדו במערכת החינוך הערבית-ישראלית, הסובלת מאפלייה תקציבית משמעותית. מנסיוני כמרצה במדרשה לאמנות וכמורה במערך ההנגשה לסטודנטיות דוברות ערבית של המוסד, אני יכולה להעיד על פערים עצומים ברמת המוכנות ללימודים אקדמיים בין הסטודנטים היהודים לערבים. פערים אלה פוגעים ביכולתם של הסטודנטים הערבים לקחת חלק בשיעורים. פעמים רבות הם הופכים נוכחים בכיתה אך נעדרים לגמרי מהשיעור, נאלצים לשבת לאורכן של הרצאות ארוכות ודיונים שאינם מצליחים למצוא בהם אחיזה. לעיתים אפשר למשש ממש את קו הגבול המפריד בין סטודנטים ערבים ליהודים. כששיעור אינו מצליח לחצות גבול זה, כפי שקורה פעמים רבות, הוא הופך לשיעור מת. זו אינה קביעה מוסרית אלא ממשות פדגוגית. הכיתה כולה משלמת את מחיר האפליה.

יהיה זה בלתי אפשרי להבחין בקשיים רבים הייחודיים לסטודנטים הערבים מבלי שהם יאירו את עינינו אליהם. כל ניסיון של מוסד להתנהל באופן הוגן כלפי תלמידיו הערבים במטרה לשרת את מטרותיו הפדגוגיות, מחייב הבנה של עקמומיותו של המרחב החברתי. אפילו בחירה הנדמת לסתם טיפשות בלתי פוליטית, כמו הבחירה לבנות את משכנה החדש של בצלאל עם כיתות מחופות זכוכית החשופה לרחוב, יכולה להפוך את הגבול העובר בין הסטודנט הערבי ליהודי מוחשי יותר. בעוד קיר הזכוכית מהווה מטרד לא נעים לסטודנט היהודי ואתגר יצירתי בבואו לתלות את יצירותיו, הוא עלול להוות הפרעה של ממש לסטודנט הערבי שממילא היה מעדיף שלא לבלות את שנות לימודיו בקרבה כה גדולה למגרש הרוסים. מי שהבדלים אלה שקופים עבורו, כלומר מי שבהיותו יהודי אינו סובל מהם בצורה ישירה ואינו מקיים תקשורת אמפתית עם סטודנטים ערבים ומתנגד מסיבותיו שלו לרפלקסיה עצמית ומחשבה, יטה לאשש ולקבע אותם. נטייתו העקמומית של המרחב החברתי תהפוך את הפלג לנהר. עקמומיותו של המרחב החברתי תגרום לפעולות העקומות ביותר להיראות ישרות. אנשים שחסרים לא רק עמוד שדרה אלא את כל העצמות כולן, ומשנים צורתם בהתאם למיכל שבו הם מונחים יכולים, בזכות עקמומיות זו, להיראות מוצקים בעמדותיהם.

פדגוגיה

הסטודנטית האנונימית המצוטטת למעלה סיימה את דבריה במילים ״אולי כשהסיוט הזה ייגמר גם יימנעו מהם לקבל תואר שלא מגיע להם״. שירה, חברתה למוסד הלימודים ולדרך המחשבה, מסרה ל-YNET כי ״אנחנו לא מוכנים ללמוד איתם ומבחינתו כל עוד לא מוציאים אותם מהתואר אנחנו לא ממשיכים ללמוד במוסד כזה״. השימוש במילה ״תואר״ כתחליף למילה ״לימודים״ משקף את היות התודעה המתבטאת כך מחופצנת, כלומר כזו המחליפה את התהליך החי, הלימודים, בחפץ הדומם – התואר. קל למי שתודעתו התעוותה כך לתפוס את הלימודים האקדמיים כמשהו שאנחנו נותנים לערבים. מי שרוצה מוזמן לבקר את עמדתם המוסרית של מי שמרשים לעצמם למנוע מאחרים את השכלתם כאילו מדובר היה בחפץ מושאל. אבל בעוד המצפן המוסרי של אלה עלול להיות מפוקפק, כישלונם ללמוד וללמד הוא זה שגורם ויגרום לסבל מיותר ולדילדול רוחני. כישלונם הוא כישלון פדגוגי. הם מתייחסים לכל דבר כחפץ, ולכן גם ההשכלה נדמת להם כזו. זו לא השכלה. השכלה היא תהליך שמתרחש בין אדם לעולם, בינו לבין ספר, בינו לבין מוריו, בינו לבין כיתתו, בינו לבין עצמו. ומכיוון שזו השכלתנו, וככל שאנו מכירים את העולם כך אנו מיטיבים להכיר את עצמנו, נצא נשכרים אם נוכל ללמוד עם פלסטינים. ללמוד באמת. אם נצליח לחצות את קו הגבול. נזכה להכיר כך לא רק אותם אלא גם את עצמנו. נוכל להתגבר על צדקנותנו הקטלנית, להיפתר מדרכינו הביריוניות, לגדל עמוד שדרה.

אמל"ח

זוועות רבות מעמיסות עכשיו על המחשבה ודוחקות אותנו מעיסוק בעניינים אזרחיים. אבל הניתוק בין האזרחי למדיני נע בטווח שבין הזמני לוירטואלי. ראו את המחסור בעובדות סוציאליות כדוגמה. המלחמה מאיצה תהליכים חוקיים ותרבותיים של לאומנות. בצלאל התגייסה למאמץ המלחמתי בשירות צה"ל ומפעילה צוותים שתופרים אמל”ח. ניתן היה להצטרף למאמצים אזרחיים בלבד של שיקום וסיוע, אבל באקדמיה בחרו לסייע גם למאמץ המלחמתי, אפילו במחיר פגיעה בתחושת השייכות של סטודנטים פלסטינים. בראש דף הבית של אתר האינטרנט של המוסד מופיע תצלום של דגל ישראל מתבדר ברוח בשעת בין ערביים לצד הכיתוב:

"בימים קשים אלה בצלאל כאן בשבילכם.ן

למערך התמיכה שלנו >>”

ברור למי מוצעת תמיכה ולמי לא מוצעת תמיכה.

רבים מאזרחי ישראל הפלסטינים חיים כיום בחרדה. חלקם בטח חוששים שיש אמת בטענה שישראל מבצעת בעזה רצח עם. רובם ודאי מתעכבים לחשוב על המשמעות של עצירת זרם המים והחשמל לרצועה מעט יותר מהישראלי היהודי הממוצע. רבים מהם אינם קונים את ההסבר של צה"ל והראיות שהציג להוכחת אי-מעורבותו בהפצצת בית החולים אל-אהלי. סביר מאוד שרבים מאלו ביניהם שלומדים בבצלאל זקוקים לתמיכה לפחות כמו הסטודנטים היהודים במוסד. הם יודעים שאחרי שתיגמר המלחמה מצבם יהיה גרוע יותר משהיה לפניה. זכויותיהם יכובדו פחות, ביטחונם האישי יפגע, הם יהיו חשופים ליותר אלימות, שנאה והסתה.

אסור לנו להפקיר את המרחב האזרחי לבריונים כמו הסטודנטיות המתלוננות, ולפחדנים כמו אנשי הנהלת בצלאל ובפרט לנשיאה, העומד בראש ועדת המשמעת, פרופסור עדי שטרן.