פריחת מוחות 3: גיל-לי ורדי, לונדון

גיל-לי ורדי, לונדון גיל: 34 מצב משפחתי: נשואה+1 גדלה והתחנכה ב: חדרה, את שנות התיכון עשיתי בבית הספר הדמוקרטי בחדרה. השכלה: תואר ראשון בהיסטוריה ומדע המדינה מאוניברסיטת תל אביב, דוקטורט בהיסטוריה מאוניברסיטת לונדון סקול אוף אקונומיקס אנד פוליטיקל סיינס, לונדון. תחומי מחקר: היסטוריה צבאית, היסטוריה אירופית של המאה ה-20, מחשבה אסטרטגית וארגונים צבאיים, שינויים בארגונים […]

גיל-לי ורדי, לונדון
גיל: 34
מצב משפחתי: נשואה+1
גדלה והתחנכה ב: חדרה, את שנות התיכון עשיתי בבית הספר הדמוקרטי בחדרה.
השכלה: תואר ראשון בהיסטוריה ומדע המדינה מאוניברסיטת תל אביב, דוקטורט בהיסטוריה מאוניברסיטת לונדון סקול אוף אקונומיקס אנד פוליטיקל סיינס, לונדון.
תחומי מחקר: היסטוריה צבאית, היסטוריה אירופית של המאה ה-20, מחשבה אסטרטגית וארגונים צבאיים, שינויים בארגונים צבאיים.

גיל-לי ורדי, לונדון
גיל-לי ורדי, לונדון

על מה כתבת את עבודת הדוקטורט?
התפתחות המחשבה הצבאית בגרמניה בין שתי מלחמות העולם. בחנתי את הנושא תוך שימוש בכלים של סוציולוגיה ארגונית במטרה להסביר תהליכי סטגנציה מחשבתית בצבא הגרמני – חוקרים רבים מצביעים על כך שהגרמנים לא המציאו דוקטרינת לחימה חדשה לפני מלחמת העולם השניה, אולם רובם לא ספקו לכך הסבר. השילוב בין תיאוריות מתחום מדעי החברה לאנליזה היסטורית אפשר לי להסביר את הדינמיקה של תהליכי שינוי והתחדשות – או העדרם – בצבאות בכלל.

אני מניחה שגם החוקרים בשדה שלך וגם מושאי המחקר הם בעיקר גברים. האם לעובדת היותך חוקרת-אישה יש משמעות?
התחום אכן נחשב גברי מאד, אבל בשלושים השנים האחרונות הוא התחדש ועובר שינויים רבים הן מבחינת הנושאים ושאלות המחקר שהיסטוריונים צבאיים עוסקים בהם והן במידת הפתיחות ומתן ההזדמנויות לנשים. אישית מעולם לא נתקלתי במחסומים מגדריים, נהפוך הוא – ברוב המקרים היסטוריונים אחרים מפגינים ענין ורצון לשתף פעולה עם חוקרות. להערכתי קשה מאד לטעון שכניסת נשים לתחום ההיסטוריה הצבאית שינתה אותו מהותית, כי השינוי התוכני ודריסת הרגל הגוברת של נשים בתחום אירעו באותן שנים וכנראה שהשפיעו הדדית זה על זה. לאו-דווקא נשים אלא תיאוריות ביקרתיות (ובהן תיאוריות פמיניסטיות) הן שהביאו לשינוי והרחבת תחומי הענין של ההיסטוריון/ית הצבאי/ת. אישית אני לא מרגישה שיש משמעות מכרעת למגדר שלי בכל הקשור למחקר – המגדר לא חשוב יותר או פחות מלאום, צבע עור או כל מאפיין אחר. המגדר כן הופך חשוב לדעתי כשנולדים ילדים, אבל זה כבר לא קשור להתמחות המחקרית, הקשיים והאתגרים שותפים לכל החוקרות מכל התחומים.

חוקר/ת שאת מעריכה במיוחד:
איזבל האל, שכתבה על תרבות צבאית וארגונית בצבא הגרמני הקיסרי מתחילת המאה ה-20 ועד סוף מלחמת העולם הראשונה. המתודה שלה היתה פורצת דרך והמעוף המחקרי שלה הוא פלטפורמה יציבה למחקרים רבים נוספים בתחום. היא היתה מהחוקרים הראשונים שכתבו על תרבות צבאית בכלל.
האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל?
הייתי שמחה מאד לחזור לישראל אבל זה תלוי בשאלה אם אוכל להשתלב באקדמיה הישראלית. 

את מתגעגעת לישראל?
מאד, המון, כל הזמן. זה לא עובר אף פעם, למרות שישראל של היום שונה מישראל שעזבתי. אני מתגעגעת מאד למשפחה ולחברים, ולדברים שיש רק בישראל – אווירת יום שישי אחרי הצהריים, תל אביב, מזג האוויר. למאפיינים אחרים של החיים בישראל אני לא מתגעגעת ודי קשה לי להתרגל אליהם מחדש בכל ביקור – התלונות הרגילות שכל ישראלי מכיר: חוסר סבלנות, גסות והיעדרו המוחלט של נימוס, שמשום מה נתפסים בישראל כמשהו חינני. זה לא.

איך את חווה את הישראליות שלך?
הישראליות כמאפיין תמיד נמצאת ברקע ומכתיבה לא רק את התגובות האוטומטיות שלי לכל דבר שקורה לי אלא גם תגובות של אחרים כלפי. באנגליה ישראליות היא תמיד יותר "אישיו" – אני מרגישה שהרבה ממה שאני אומרת ועושה ממצב אותי כ"ישראלית", כסוג של תפקיד שעלי למלא ללא קשר לנטיותי ובחירותי הפרטיות, גם ובעיקר במישור הפוליטי. בארה"ב זה קל יותר, גם בגלל הדגש החזק על האינדיבידואליות של הפרט וגם כי האווירה הכללית כלפי ישראל היא אוהדת. במציאות היומיומית הישראליות בחו"ל מתבטאת ברגעים קטנים של שוני: באנגליה אני תמיד מופתעת לגלות עד כמה הנהגים אדיבים בכביש ובאיזו צייתנות כולם עומדים בתור מסודר כאן (לרוב, שניה אחרי שנעמדתי במקום הלא נכון באותו תור); בארה"ב, לעולם לא אצליח להגיע לדרגת האמנות שבה הצרכן האמריקאי מחשב את קניותיו חודשים מראש; ובמקצה ה"נטרוורקינג" – יצירת קשרים לשם יצירת קשרים באופן שלא יראה כמו יצירת קשרים לשמה, כנראה שכל חוקר אמריקאי יגיע רחוק יותר ומהר יותר ממני. מה שנראה לי בזמנו כבזבוז זמן על שיחות חולין שלא קשורות למחקר התברר כדרך היעילה ביותר להשיג שיתוף פעולה ומידע מקצועי חיוני. בעצם, בסופו של דבר חוויית הישראליות שלי קשורה לאותם רגעים בהם אני מרגישה זרה ונטולת כלים להבין את מה ש'נאמר' לי מעבר למילים.

ספרי בקצרה על ממצאי אחד המחקרים שפרסמת:
התזה שלי התמקדה בנסיון להסביר איך הצבא הגרמני תפס באופן בסיסי את שאלות המלחמה והלחימה – מהי בעצם מלחמה, מהי הדרך הטובה והיעילה ביותר לנצח בה, ואיך ניתן לעשות זאת במגבלות המציאות הקיימת. ניסיתי להראות איך הגדרות כמו "טוב", "יעיל" ו"נצחון" הן תלויות תרבות, במקרה זה תרבות צבאית מסויימת עם מסורת חזקה מאד. בקונסטלציה ההיסטורית של שנות העשרים והשלושים בגרמניה, כוחות פנימיים חזקים בתוך הצבא לא אפשרו למסורת הזאת להתפתח אלא רק להשתכלל מעט, והתוצאה היתה חשיבה תיאורטית שקפאה על שמריה, גם ובעיקר מול התפתחויות טכנולוגיות כמו הטנק והמטוס. במאמר שפרסמתי ניתחתי את כתביו ותכניותיו של יואכים פון שטולפנאגל, ראש מחלקת מבצעים ברייכסווהאר בחצי הראשון של שנות העשרים, שנחשב לקצין חדשן ורדיקלי. הראיתי איך למעשה כל הנחותיו והצעותיו של שטולפנאגל היו מסורתיות לחלוטין, וגם כשנראה היה שהוא מציע דרכי מחשבה ופעולה שנגדו את המסורת השליפנית הקיימת, תכניותיו בפועל תאמו אותה לחלוטין. למזלם של הגרמנים המסורת האופרטיבית שלהם היתה מוצלחת מאד ובשילוב עם הטכנולוגיות חדשות הניבה הצלחות צבאיות מסחררות בתחילת מלחמת העולם השניה, אבל את הטענה שהם ביצעו מהפך במחשבה הצבאית קשה ליישב עם מסמכים תיאורטיים מן התקופה.
במאמר אחר שכתבתי השתמשתי בתיאוריית התרבות הצבאית על מנת להסביר את התגבשותם של דפוסי פעולה בצה"ל בשנותיו הראשונות ואיך אותם דפוסים הלכו הקצינו עד שעיצבו למעשה את אירועי ותוצאות מלחמת ששת הימים.  


מה תכניותיך לעתיד הקרוב?
אני משכתבת את התיזה שלי לקראת פרסומה כספר ועובדת במקביל על מחקר העוסק בתרבות הצבאית של צה"ל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.