גיל: 54.
מצב משפחתי: נשוי ופרוד +4.
איפה גדלת: באר שבע בעיקר, ואני עדיין גדל.
השכלה: זו שאלה טובה, למדתי מהרבה אנשים ועדיין לומד, אבל תעודת סיום רשמית ממש ממוסד חינוכי אין לי אף לא אחת, מלבד מהיסודי. אני די גאה בזה. מבחינת השכלה אמנותית, השנה שביליתי בביה״ס לתאטרון חזותי באמצע שנות ה־90 היתה משמעותית עבורי. לימדתי אמנות בכל מיני דרכים ומוסדות, והייתי מעורב בהקמת וניהול פרויקטים של אמנות וקהילה במספר אופנים. זו אחת הפעולות המשכילות ביותר שאפשר לבצע, גם עבור עצמך.
גלריה: אף פעם לא עבדתי עם גלריה מסחרית. במשך שנים ארוכות המחשבה על חבירה לעולם הגלריות התנגשה עם הידיעה הברורה מאוד בעיניי שאמנות אינה סחורה. יש לזה ערך מוסף חשוב: אני לא עסוק בלנסות למצוא חן בעיני אף אחת ולא עושה דברים שלא מתאימים לי. החופש מלהתנחמד לעולמות המסחר באמנות מאפשר גם שחרור ויכולת לבחור באופן עצמאי, מה שחשוב לי מאוד לשמר. אבל מאחר שאני מתבגר וגם נרגע מעט, ואף פעם אל תגיד אף פעם, אז אעבוד בשמחה עם גלריה שווה וחכמה. ראו הוזמנתן.
גיא ברילר, פירצה/פריצה בגדר מוזיאון ישראל, פעולה, סטילס מתוך וידאו, 2000
כמה שנים כבר בחו"ל: 13.
שיוך אקדמי: ממש לא.
תחומי עיסוק/מחקר: אני עוסק בהיבטים שונים ומגוונים של אמנות ציבורית, זאת אומרת אמנות שמתקיימת גם מחוץ לגבולות ההשפעה של שדה האמנות. ככל שעובר הזמן אני מבין יותר שבני אדם הם הנושא שלי, והנתיב שאני הולך בו בהרבה מאוד דרכים הוא תקשורת בין אישית. ההבנה שיש קשר סמוי אך בהיר מאוד בין המקום והזמן המסוימים שבהם מתרחשות פגישות בעלות משמעות בין בני אדם, וההבניה ודרכי הזיכרון של האלמנטים הפיזיים של הפגישה והמקום המסוימים, הם המרחב שבו אני עובד בעיקר. לצד זה, מהיותי ישראלי, האתגרים והתפיסה של העשייה שלי באו לידי מירכוז סביב שאלות של הפרויקט הציוני בכלל ופגישתו עם השאלה הפלסטינית בפרט, בהרבה אופנים ועוצמות.
אני משתמש בהרבה מדיומים בלי להסתבך, זה מתאים לי, הריבוי, גם כי אני מבין את הפואנטה של יצירה לא רק דרך פריזמה של מדיום אלא גם כגל של פעולה וזיכרון, וגם כי תמיד מרגש אותי ללמוד עוד דרכי יצירה שחדשות לי. בעשור האחרון אני מדפיס הרבה, בעיקר דפוס רשת אבל לא רק. הדפס הוא עולם אינסופי בפני עצמו, עתיק וראשוני כנראה כמו האמנות כולה, אז נעים לי לשוטט שם.
גיא ברילר, מתוך ״מסע בדרך לשלם״, מסע דוקומנטאלי, עמק המצלבה 2012, ״נקודה של אירוניה״, ביק-ואן-דר-פול, הולנד, צילום יובל יאירי
אמן/ית שאתה מעריך במיוחד: יש הרבה מאוד, והתמצות יגרור חוסר דיוק. בפשט: למדתי מאינספור אמניות שראיתי. אני עובד לא מעט גם עם רפרנסים ברורים לאמנים אחרים, ככה שאני מכיר תודה גם בפועל.
ספר על האמנות שלך: נראה לי שסיפרתי קצת למעלה, אבל אוסיף. אני עוסק הרבה בטקסים למיניהם בצורתם הפשוטה ביותר, כמעט ״מקולפים״ מכל אלמנט הטקס הסביר שבהם. התפר העדין הזה בין העולם היומיומי והרגיל לאמנות ולטרנסצנדנטלי מרתק אותי, והוא השדה שאני משתדל לבלות בו רוב הזמן. אני מאמין שכל מה שנקרא ״אמנות״ יכול להיתפס כמערכים של פעולה, תיעוד ואוריינטציה. הפעולה היא ההתקיימות והפגישה של הרצון המסוים במקום ובזמן, התיעוד הוא הרישום והזיכרון של הפעולה ב״מדיום״ או שילובים של מדיומים, והאוריינטציה היא הסיפור או מסע הגיבורה המסוים שמתרחש אצל היוצר/הקהל. בהתאמה, הרבה מהעבודות/פרויקטים שיצרתי הביאו לידי ביטוי את התפיסה הזו, ניסו לברר ולשרטט דרכים ואתגרים של מניפסטציה של אופן המבט הזה.
על מה אתה עובד עכשיו?
כמה דברים במקביל כמו תמיד, אבל בעיקר על מה שאני קורא לו ״דוכן שלום קטן״, משהו שהתחיל כתגובה ישירה וברורה לשבעה באוקטובר ולרצון לצאת מההלם, אחרי חצי שנה של חוסר יכולת לתפקד. פשוט יצאתי מהסטודיו שלי אל השוק הטורקי הסמוך והתחלתי להדפיס, לשוחח ולמכור פרטי ״שלום קטן״ למיניהם. במשך רגע ארוך היתה לי איזו אי בהירות, לא ידעתי מה אני ומה תפקידי בתוך השבר הזה, אבל אחרי זה נזכרתי. אז כן, עסוק בעיקר בפרויקט אמנות של תקווה רדיקלית. בזמנים קשוחים של מלחמה וסבל יש בזה משהו מרפא, קודם כל לעצמי, וגם להרבה מאוד א.נשים שיוצא לי לפגוש סביב זה.
גיא ברילר, ״ המטרה: אין-סוף״ 50 הדפסי רשת, 6 חצים, פעולה. מתוך ״ההרצלים החדשים״, 2017, משכן לאמנות עין חרוד
איך אתה מתפרנס או ממה אתה חי? קסם ורצון טוב, בעיקר מהעולם סביבי, והסכמה פשוטה שלי עם עצמי לעשות כל מה שנדרש בשביל לשרוד. האלטרנטיבה לאמנות מסחרית או קומבינה של משרה בשדה היא ההסכמה להניח לאגו שלי כאמן בלי למצמץ, ולעבוד בכל מה שהרגע והצורך דורשים. וכן, לא להיות משועבד לחומר וכסף עוזר מאוד, אחרת בלתי אפשרי לצעוד על הקו הדק הזה של הישרדות כאמן עצמאי באמת.
למה אתה גר איפה שאתה גר?
הגעתי עם המשפחה לברלין ממש במקרה, בסופו של טיול תרמילאות של שנה בעולם, וברלין חייכה אלינו אז נשארנו. באופן מוזר קצת, היא מתחילה להיות המקום שבו ביליתי הכי הרבה זמן ברצף בחיים. רוב חיי זזתי ממקום למקום, התנועה משחררת וכו׳, אבל פה, ובעיקר בפרק משמעותי של קינון בטוח לילדים, נשארתי רגע ארוך. ובנוסף, ברלין היא עיר עולם וכל הזמן קורים בה כל כך הרבה דברים, פגשתי הרבה אמנים ואמנות טובה ורעה מכל קצווי הגלובוס, זה מלמד מאוד. אבל בעצם רצה המקרה ואני חי במעגל קטן מאוד ואינטימי יחסית של שכונה מגוונת להפליא מבחינה אתנית ותרבותית שכמעט הכל מקובל בה, ויש לי את הרשות להיות פה אני בלי שזה יהיה עניין מסובך או מחייב הסבר. יש לזה משמעות חיובית גדולה עבורי, והיה לי חשוב לגדל את הילדים ככה, בסביבה שבה בחירה עצמית קודמת למחויבויות לאומיות או היסטוריות או של כל ״המון״ שהוא.
איך אתה חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם?
אני קודם כל יהודי־ישראלי, אני לא מקלף את זה ממני ולא רוצה, אין לי דת או דרכון או שייכות שבטית אחרים. מן הסתם מובן לכולם ולכולן שבברלין, ראש הנחש של הרוע הנאצי, להיות יהודי־ישראלי זה עניין בפני עצמו. אני כל הזמן מתייחס לזה בעשייה האמנותית שלי בפרויקטים שונים, וחלק משמעותי מהשיחה שלי עם המקום הזה המסוים מאוד בא לידי תהייה שם. אני לא לומד את השפה הגרמנית אף שמתבקש שכן, בכל מיני מובנים, אבל יש בי איזו התנגדות כזו שלא מתמוססת, ומשהו בה קשור ליהדות/ישראליות שלי ולכך ששם משפחתי הוא ברילר. איזה היבט מוזר של ״לא נשכח״ (אודה שאני גם קצת דיסלקט אז לימודי שפות קשים לי). יש בי משהו שגאה להיות יהודי־ישראלי פה, יש בזה איזו גאווה ותפקיד, זה לא מטס חיל האוויר מעל אושויץ כל בוקר אבל זה פרטי חיים קטנים שמתקיימים בשלום ובטוב במקום שפעם, לא כל כך מזמן ובאופן ממשי מאוד, אבותי היו ניצודים בו. ויש גם שיעור שמקופל במקום הזה, שיעור של הכרה בחטא ושל הבעה ובקשת הסליחה, שזה שיעור שטוב ללמוד אותו וממנו.
אחד הדברים המעניינים שקורים כשחיים מחוץ לארץ במשך פרק זמן משמעותי הוא היכולת להתבונן בה, במולדת, גם מבחוץ ולא רק מבפנים. זה כמובן עניין מאוד טרוויאלי וסובייקטיבי, התבוננות, אבל מהרבה שיחות ופגישות עם ישראלים שחיים פה או ב״חוץ לארץ״ בכלל, יש הבדל ניכר בתודעה כשמתקיימת פרספקטיבה כזו של היות מחוץ, לעומת למשל תודעה של חבר שבא לביקור קצר. נקודות העיוורון לא בהכרח נעלמות לחלוטין, אבל היכולת להציף את עובדת קיומן שונה מאוד בין שני המצבים הללו.
מי החברים.ות שלך שם?
בלי כותרות של שיוך לאומי ( -: ומהרבה מעגלי חיים שונים.
האם אתה חושב לחזור בעתיד לישראל?
כן.
באיזו מידה אתה מרגיש שהלימודים והחיים בחו"ל תרמו להתפתחותך המקצועית?
מלא. גם כי אני פה הרבה זמן, וכבר יש את הנפח של העשייה עצמה, וגם היי, אני מבאר שבע, דרך מצדה, כור ההיתוך הישראלי החמים והטוב של שנות ה־70 עד ה־90 באלף שעבר. נאמר בחיוך שגדלתי בתרבות שמעודדת את הרג המסורת, ויאללה באלגן, וקצר וקומבינה בדרך לגביע, שזה אחלה ומרגיש שלקחתי מזה את המיטב, אבל גרמניה היא כמעט ההפך, יש מסורת ארוכה שמכבדים (גם…), ו״שחק לפי הספר״ זה הבון טון, אז פגשתי הרבה מזה ומעניין אותי (בדרכי וצורתי, אני בעיקר עובד ברחובות, אזכיר), להיות עם יכולות ואינסטינקטים של ישראלי בתוך מערכים מסודרים יותר באופיים, יש לזה כוח ואיכויות מיוחדות ומבחינתי זה שילוב פורה. וכמובן, אני גר בעיר/מדינה בחברת איזה 100 אלף אמניות מכל מיני סוגים (הערכה גסה כדי לתת פרופורציה), 50 מוזיאונים, 700 גלריות מסוגים שונים ועוד אינסוף ענייני תרבות בכל פינת רחוב וקפה. יש לזה השפעה, יש משהו בלהרחיב אופקים ופשוט לראות ולהתערבב הרבה, זה מלמד מאוד.
ספר בקצרה על אחד הפרויקטים שלך:
אספר בקצרה ואצרף לינק שבו תוכלו למצוא דיבור ישיר בגוף ראשון שלי במגזין פורטפוליו, על פרויקט התערבות ישירה שעשיתי בדוקומנטה 15 בקאסל בשנת 2022, ״מסע סליחות״ שמו. היתה דוקומנטה מיוחדת, הזמנה אמיצה של המארגנים הגרמנים אל נציגי ״הדרום הגלובאלי״ לבא ולהגיד מה שיש להם להגיד. העניין הסתבך והפך להיות מאבק בוטה ופומבי בין תפיסות והבנות שונות מאוד של גבולות השיח ודרכי הפעולה האמנותית הראויים בכללותם. וכן, גם אנטישמיות ושנאת ישראל הופיעו, אז הגעתי לברר מה העניינים ואיך אפשר לעזור. זה הסתיים בהזמנה והכרה רשמית של האוצרים – קבוצת ״רואנגרופה״ האינדונזית – בהתערבות הזו שלי כחלק רשמי של הדוקומנטה הזו. היה מפתיע ולא צפוי מבחינתי באמת, ומסוג החוויות הטוטאליות האלו שלהיות אמן מזמן בחיים. מומלץ לפתוח את הלינק בלשונית נפרדת כמובן ( -:
מה תכניותיך לעתיד הקרוב?
אחרי 25 שנים של חיים שלצד הכל הציר העקרוני שלהם היה הרצון והמחויבות לקום בבוקר עם הילדים ולהשתדל לחזור כל ערב לארוחה בבית, אני חופשי לחשב מסלול מחדש ולחלום ולממש אפשרויות נוספות. אז יש לי כל מיני תכניות, אבל חלק מהכיף שלי כרגע הוא שאני לא באמת חייב שיהיו לי תכניות.
גיא ברילר, ״דוכן שלום קטן״, הדפסים ופעולות, ברלין 2024-25
מה תכתוב בגלויה הביתה?
זו שאלה טריקית גם, כי איפה נמצא "הביתה" לא רק ברור לדובר פה או חלק מהמלכוד שבמרחק. וגם, ניסיתי לדמיין לעצמי ממש לשלוח גלויה והיה לי מורכב, אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה שלחתי גלויה. אבל נראה לי שזה יתאים פה בכל מקרה כי החיוך מרפא: היו שלום ותודה על הדגים.
האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר?
כן, לגמרי. גם פנימית וגם בעובדות החיים, הזעזוע מההתרחשויות לא הסתיים ואנחנו עדיין בתוך האירוע, זה לפני הכל. מעבר לזה, יש הרבה כעס, זעם, וסוג של נמאס כבר שמובעים ברחבי העולם וגם כאן, כלפי יהודים וישראלים, שזה מה שאני. זו חוויה אחרת לגמרי כשלא נמצאים תחת כנפיו המגינות של צה״ל. אז אישית, אני לא מסתתר, ממש להפך, אני עומד ברחוב כישראלי־יהודי ומדבר ככזה. אני בכוונת מכוון בא בטוב אז חלק מכריע מהחוויה עד היום – טפו טפו טפו – היה חיובי, אבל אין ספק שמאתגר מאוד. מורכב עד בלתי אפשרי לשגרר את הכאב המוצדק שלנו, הפחד לצד הפגנת העוצמה הישראלית, אל מול ההרס והסבל בעזה. אני נפגש עם זה יומיומית ועושה את המיטב, כי לי ברור שהמציאות מורכבת ואין פה שחור מוחלט אל מול לבן מוחלט לא משנה מאיזה כיוון מתבוננים, אבל לא פשוט לדבר את זה אל מול הבורות שקיימת לגבי הסכסוך הישראלי־פלסטיני בכללותו, והאגרסיביות ההדדית וחסרת החמלה שמתרחשת בין הים לירדן בווליום כבד, במיוחד מאז השבעה באוקטובר אבל בעצם כבר עשורים רבים.
משהו נוסף שאתה רוצה להגיד לנו?
תודה! פרח לי המוח בלכתוב פה מעט, אז כיף!
וכמובן, Do good, there is no try.
קישורים לפרויקטים:
״מסע בדרך לשלם״ (פרט) וידאו ראפקאט
אינסטגרם: guy_briller@
