המדיטק והמרכז לאמנות דיגיטלית חולון הודיעו על זכייתה של חנה אנושיק מנהיימר בפרס לאמנות רב-תחומית ע”ש האמן אורי קצנשטיין לשנת 2023. הפרס בסך 70 אלף ₪ ניתן עבור פיתוח ומימוש של עבודה רב-תחומית חדשה. בשנת 2021 הוכרז לראשונה על הפרס לאמנות רב-תחומית ע”ש האמן פורץ הדרך אורי קצנשטיין אשר עבודתו התאפיינה בחיבורים ייחודיים בין פרפורמנס, סאונד, וידאו ופיסול. פרס זה יוענק אחת לשנה לאמן, אמנית או קבוצת יוצרים נבחרים לתמיכה בפיתוח עבודת אמנות חדשה.
בשנה הנוכחית הועדה דנה במעל 70 הצעות של אמנים וקבוצות. הועדה בחרה בפרויקט המכון לאסטרטגיות חסך חושי מרצון של האמנית חנה אנושיק מנהיימר כהצעה הזוכה לשנה זו.
בין שיקולי הועדה שנלקחו בחשבון במתן הפרס היו איכות אמנותית, רב תחומיות מהותית, והיתכנות ליישום הפרויקט במסגרות הזמן והתקציב. חברי ועדת הפרס המקצועית הינם: אלונה פרידברג, יעל פרנק, איל דנון, דני מאיר, יחד עם אודי אדלמן – מנהל המרכז לאמנות דיגיטלית המרכז את הפרס, ואוסי שילוח כנציגת משפחת קצנשטיין.
מנימוקי הוועדה: עבודותיה של חנה אנושיק מנהיימר מתאפיינות בריבוי מדיומים וגישות מפתיעות וחורגות מהצפוי אשר מתאפיינות בכל פרויקט מחדש. ההצעה הזוכה, המכון לאסטרטגיות חסך חושי מרצון, עוסקת ביחסי טכנולוגיה-מידע-חושים ומציעה מהלך מחקרי-אמנותי מעמיק העוסק מחד ביסודות החוויה האמנותית והאנושית בכללה ומאידך ביצירת התנאים הביקורתיים לחוויות חלופיות בהם הקהל יוכל להתנסות בפרויקט. הפרויקט בולט בשונות ובמרחב שהוא שואף לחולל מעבר לגבולות המוכר, ומתהווה ביחס הולם לרוחו החורגת-חוקרת האמנותית של אורי קצנשטיין.
מענק הפרס עומד על סך של 70 אלף ₪ והוא הוקם בתמיכתם הנדיבה של משפחת דנציגר ושל רבקה סאקר. הפרס מנוהל ע”י המרכז לאמנות דיגיטלית ומופעל בסיוע משפחת קצנשטיין וחברי האמן.
חנה אנושיק מנהיימר היא אמנית רב-תחומית, ילידת קייב. עובדת בניו מדיה, פרפורמנס, מיצב, וידאו, אנימציה ורישום. מרבה להתעסק בנושאים הנוגעים בפוליטיקה מגדרית, טכנולוגיה ומחקר הבינתחומי.
הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב. 
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
