על האוביקט – מתוך שיחות עם אתי אברג'ל

מיצביה של אתי אברג'ל  עברו שינוי קריטי ביחס לאובייקטים שהם מכילים: המיצבים מסוף שנות התשעים ומתחילת שנות האלפיים תחמו מרחב ארכיטקטוני, שהיה מבוסס על הפרדות וחלוקות באמצעות מחיצות וסבכות שנבנו מקרטונים ומבדים, אך למרות ארעיותו יצר שלמות חומרית אחת. אולם בשנים האחרונות, בעיקר מאז המיצב "מובלעת, סדנתו של בונה הקונכיות", נראה שלתוך המרחב הזה נוספים […]

מיצביה של אתי אברג'ל  עברו שינוי קריטי ביחס לאובייקטים שהם מכילים: המיצבים מסוף שנות התשעים ומתחילת שנות האלפיים תחמו מרחב ארכיטקטוני, שהיה מבוסס על הפרדות וחלוקות באמצעות מחיצות וסבכות שנבנו מקרטונים ומבדים, אך למרות ארעיותו יצר שלמות חומרית אחת. אולם בשנים האחרונות, בעיקר מאז המיצב "מובלעת, סדנתו של בונה הקונכיות", נראה שלתוך המרחב הזה נוספים כל העת אובייקטים המפוררים את המבנה הארכיטקטוני ויוצרים פרגמנטציה שלו. הקירות, המסכים והמחיצות הארעיים נרקמים כעת ממסה עצומה של חפצים קטנים, שנארגים למשטחים דחוסים ופראיים. הם נבנים משורות צפופות של חוטים האוחזים באוויר באשכולות של אובייקטים מטופלים ויצוקים: עטים, עפרונות, משרוקיות, כוסות חד פעמיות, בקבוקי מים שנטבלו וצופו בתמיסות גבס.

אתי אברג'ל - פרט מן המיצב "מבנה שהיה או לא היה" בגלריה בקיבוץ בארי

אתי אברג'ל - פרט מן המיצב "מבנה שהיה או לא היה" בגלריה בקיבוץ בארי

המיצבים הפכו להתגלמות של ניידות המשמרת הן את השלם והן את עקבותיו באותה נשימה: השערות מכילות את הצמה, החלונות, הסירים והכוסות מכילים את הרחוב. הקירות מתפרקים לפרגמנטים פיסוליים אמורפיים. ההפרדה בין הפנים והחוץ נפרמת ופותחת את החלל להתרחשות סהרורית, סוריאליסטית. אובייקטים שימושיים-יומיומיים מעובדים עד שהם הופכים לחסרי צורה ונטולי שימוש. תהליך הפירוק והדקונסטרוקציה יוצר הקצנה של הפיכת האובייקט לארטיפקט. אובייקטים, ההכרחיים מבחינה נרטיבית, הופכים בהדרגה לבדויים ולמומצאים. לאחר פירוק העבודה, השרידים לנוכחות של האובייקט, שיצא מהקשרו והתגלגל באופנים שונים במהלך העבודה, מופיעים כנוכחים-נפקדים: הם קוד הצופן של כל עבודה, מקרא המפה שלה. האובייקטים מתפקדים כמעצורים ויזואליים. הם גורמים למבט להתכנס אל פרטים חבויים במרחב הפיסי הגדול של המיצב. הם מובילים את העין אל פרגמנטים שמהווים נקודות ציון ואחיזה ומכתיבים צפייה מפוזרת ו"משך " התבוננות ארוך יותר, סבלני יותר.

אברג'ל: "האובייקט מבחינתי הוא הפוטנציאל הגלום במכלול הפעולות הפיסוליות. המיצב הוא "אובייקט על" הפועל כמטאפורה דחוסה של דימויים ואזכורים המצטברים לגוף חדש בחלל. החיפוש אחר האובייקט הסובייקטיבי מתפתח כמו חפירה אל תוך שכבות עומק, כמו צלילה אל הקרקעית. השכבות העיליות הן בבחינת חיפוש אחר מקום, ואילו בשכבות הגרעין מתגלים שרידים של חפצים שנשמרו בגלל התפקיד החשוב שיש להם בסיפור, כאשר הדיאלוג בין החלל לאובייקט משתנה במהלך התפתחות הפרקים השונים בסיפור. כך נוצר מהלך מן הדימוי המופשט המרחבי של החלל אל עבר האובייקטים המוצבים בו. לעתים האובייקטים מתוכננים ונבנים בסטודיו, במהלך מעבדתי של פירוק וחיבור מחדש של חפצים יומיומיים, ולעתים –  אלו הם אובייקטים חומריים הנוצרים באופן ספונטאני בחלל התצוגה, מתוך צורך בפתרון בעיות פיסוליות. אז משמש האובייקט כמשקולת הנושאת את הכובד והיציבות הפיסיקלית של המבנה הארעי מעין אבנים או ממצאים ארכיאולוגיים, אמצעים מאולתרים של ארכיטקטורה ארעית. אובייקטים, שהם "רדי מייד" מתוכנן מראש, נדחסים לתוך הגופים המפוסלים ומעניקים למרקם נוכחות מונמכת של פלסטיק תעשייתי, מתכת קרה ושברי חפצים חסרי משמעות הפוגמים בהרמטיות של הדימוי הפיסולי".

התחביר של המיצב בנוי ממקצבים שונים של צפיפות ופיזור, של מיקוד וטשטוש האובייקטים ביחס למרחב הארכיטקטוני. הם מוצבים כמצבורים מקריים לכאורה או כמבנים מתוכננים על פי חוקיות וסדר, מגדלים הצומחים לגובה וחותכים את החלל, או קירות ארעיים ומסכים שחוסמים ומחלקים את החלל ליחידות משנה. האובייקטים הקטנים המכילים את פנים המיצבים ואת גבולותיהם מגלמים את גופה של אמנית, את זיכרונותיה, את התהליכים הפיסיים ונפשיים המלווים אותה. בממשותם המשתנה (הכיסוי, הקשירה והגיבוב שלהם) הם מבטאים את האופן שבו מזין הזיכרון את היצירה האמנותית. האובייקט משמש חפץ-מעבר בין פנים לחוץ. הוא מייצג  גוף או אירוע, תמצית של חוויה. מוליך זיכרון עבור האמנית ועבור הצופה המתפקד באופן שונה עבור כל אחד מהם ובכל התבוננות מחודשת בעבודת האמנות.

אברג'ל: "החיפוש אחר האובייקט הוא עבורי תהליך פרוסטיאני של היזכרות וחיפוש עד לרגע שבו הוא מתמקם בתודעתי כחפץ בעל פונקציה פיסולית. בדרך כלל אלו אובייקטים שימושיים בסיסיים, כלי עבודה, כלי כתיבה, אביזרי מטבח, כלי קיבול, קערות ומיכלים פשוטים מבחינה צורנית, חומרית וצבעונית, כאלו שמזמינים התערבות פיסולית. האובייקט מתגלגל ועובר תהליכים רבים של עיבוד, עטיפה, חיתוך, פירוק מחדש, הרכבה והכלאה עם אובייקטים אחרים. הוא נטבל ונשטף במים זורמים, מתגלגל ומצטבר עד לרגע שבו אני מרגישה כי הוא מעביר קונפליקט, מתח, או פרדוקס בין בנייה להתכלות. ברגע זה, בו הוא  מתחיל להתגלות בפני, אני עוצרת את הפעולה באופן אינסטינקטיבי. גם המיקום בחלל עובר שינויים רבים ותזוזות עד לרגע שבו האובייקט מתקבע בו באופן בלתי ניתן לשינוי, הרגע שבו איני יכולה עוד להזיזו בחלל. אז הוא מקבל את מקומו בקומפוזיציה, הופך לסמן של הנרטיב".

אתי אברג'ל - פרט ממיצב שהוצג בתערוכה "ירושלים, שברי פנים" בבית האמנים בירושלים

אתי אברג'ל - פרט ממיצב שהוצג בתערוכה "ירושלים, שברי פנים" בבית האמנים בירושלים

באמצעות האובייקטים הקטנים מתייחסת אברג'ל באופן עקבי למסורת הציור והפיסול האירופאית. היא מתכתבת עם תבניות הציור הקלאסית של קומפוזיציה, פרספקטיבה ואיקונוגרפיה מוכרת ומשותפת, על מנת למקם בתוכם את הנרטיב האוטוביוגרפי, או לשתול אותם בתוך המרחבים האסתטיים הבדיוניים שלה. לעתים סידור האובייקטים מדמה חוקיות של ציור "וניטאס", ולעתים הוא ערוך על פי הסדר הסזאני של טבע דומם, המאורגן באופן א-סימטרי ויוצר איזון ושבירה שלו. לעתים הסדר הקומפוזיציוני הקלאסי נשבר באופן מודע, נקודת המגוז של הציור מוסטת אל עבר פינות חבויות, מצריכה מיקוד אחר של מבט הצופה אל עבר הסמוי מן העין, המוסתר.

אברג'ל: "המטפורה העמוקה שלי דווקא קשורה לפיסול הקלאסי, לצורך לחלץ את האנימה מתוך החומר. המיצב כולו הוא מעין קליפה של אובייקט גדול, נגטיב של פסל. גם הציור המודרני, בעיקר המופשט, מהווה השראה לפעולת הרישום והפיסול  הכלולים במיצב. אופן ההצבה של האובייקטים בחלל יוצר לעתים מתח וקונפליקט עם האמנות ה"גבוהה", לעתים זו מחווה, ציטוט או פרשנות סמויה של מקורות קלאסיים: מוטיב האור אצל ורמר, ניגודים בארוקים בין חושך לאור אצל  קארוואג'ו, מבנה הדיורמה הרב שכבתי של החלל ב"לאס מנינאס" של ולאסקז, החדר הירוק, האנטי אוריינטליסטי, ב"סדנתו של בונה הקונכיות" בהשראת ה"אודליסק" של דומיניק אנגר."

ניסיון של האמנית לרשימת מצאי רגעית של אובייקטים:  מסרק האוחז בין שיניו צמה עשויה מחוט בנין; כלי רחצה שנועד לנטילת ידיים הפוך ועל הידית שלו תלויה כפפת רחצה צבועה לבן; משפך מפלסטיק אדום ההופך למגפון מניאטורי; כרית שמכל צדדיה תלויים גדילי וילון מוזהבים; כיסא נמוך מעץ המשמש מעמד לאובייקט העשוי מאטבי כביסה; נעלי בית מרוקאיות רקומות זהב; מאה יחידות של נעלי בית מרוקאיות עשויות קרטון ושטופות בג'סו לבן; זוג נעלי בית מרוקאיות מחוברות כך שלא יאפשרו הליכה; זוג נעלי בית זולות עשויות פלסטיק שנקנו בשוק ומראשן המחודד יוצא אלמנט פיסולי דמוי חיישן ארוך המתפתל על הרצפה; בית בתוך סל ובית על כרית; כדור רגל בתוך סל קניות יצוק בגבס; סל קניות שטוח מפלסטיק יצוק בגבס ועליו מצויר כתם שחור; סל קניות מפלסטיק עמוס ביציקה של עפרונות בבטון; מודל קטן של  אוניה מחובר לעט רישום שהתייבשה; צלחות עמוקות מחרסינה לבנה הפוכות האחת כלפי השנייה; חמש צלחות חרסינה שטוחות מודבקות האחת מעל גבי השנייה; כוס בירה מלאה בגבס וסכין שקועה בתוכה; קראף יין ממולא בשברי עפרונות; קראף יין מלא בגבס דמוי חלב; סלילים של חוט זהב בתוך קופסת פלסטיק לאכסון; מפל גדוש בעפרונות חתוכים הגולש מתוך כלי מתכת הפוך שתלוי מן התקרה דמוי כובע של דרוויש מרקד; אובייקטים שצומחים מן הרצפה או תלויים מגובה כמו משקולות וענבלים; אובייקטים שמתמזגים בקומפוזיציה הכוללת של המיצב; מוט המשמש לקפיצה לגובה עטוף בקטיפה ירוקה; טבעות אחיזה תלויה מן התקרה; עטים כחולים קשורים במארג ספירלי דמוי טרמפולינה; מוט שבקצותיו משקולות בטון; חבלים וחוטים קשורים בסבכים מופשטים דמויי מערכת עצבים; סבכים שניתנים לפרימה וקשרים סבוכים שקשה לפרום; צמד כיסאות פלסטיק מחוברים שהופכים לעריסה; כיסא שהופך לארון כריות; ארון מלא משני צידיו בכריות גליליות; מנורת שולחן דולקת שהילת האור שלה מובילה לרישום קיר מעגלי; שולחן כתיבה וכסא שצופה בבטון וקפא בחלל; מזרונים מוקפאים בגבס; יציקת בטון המאזכרת מדרכה ורחוב; סבכה המורכבת מיחידה מודולרית חלולה המאפשרת הצצה; מדרגות ניידות; חלון חסום בעזרת גזרי דיקט; מיטת סוכנות שבסיסה הפך לנול אריגה; תא וידוי מוילונות; ארון בגדים פתוח שחלון פעור בגבו; "כריות סוכרייה" – אלמנט ביתי המשמש יחידת פיסול מודולרית ניידת.

האובייקטים ברשימת המצאי נושאים עימם את מרחבי הזמן והמקום כמו גם את האספקטים האוטוביוגרפי והבדיוני של הנרטיב שנפרש במכלול היצירה של אברג'ל. מהותם האסתטית והמטפורית נשמרת בעבודות גם כשהם משנים צורה ותחביר. בו בזמן, נדמה שכל אובייקט מתעקש להצביע בעיקר על ההעדר שלו, על החלל שהוא מותיר, כך שהוא מציב התנגדות לסימון מקבע. האובייקטים מזינים את הרובד המופשט והקונצפטואלי של העבודות ובמקביל את הפואטיקה שלהן. הם מושיטים לצופה את קצהו של זיכרון פרטי שמתממש כמסע חומרי וחזותי, רגשי ואסוציאטיבי, המורכב מתלכידי ושברי סיפור שלא נכתב, ושגבולותיו מוגדרים מחדש כל העת.

אתי אברג'ל מציגה בימים אלה תערוכת יחיד בגלריה ע"ש הניך באוניברסיטת חיפה, ומשתתפת בביאנלה הים-תיכונית לאמנות בעיר.

הטקסט "על האוביקט" מופיע בספר האמן "אתי אברג'ל – יומן מיצבים"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.