"כיווני הרוח", יחזקאל ירדני 1931–2022

"ירדני, 'אמן של אמנים', מורה ענק, נערץ ואהוב. יוצר מקורי, צנוע ויוצא דופן בשדה האמנות. נכח והשפיע בצמתים החשובים בתולדות האמנות בישראל, ואף הקדים את זמנו בנושאים וברעיונות מושגיים בפיסול". שירלי משולם סופדת ליחזקאל ירדני

תחת עץ רחב ידיים, צמחייה ירוקת עין ופרחי שושנים, כשהוא מוקף במשפחה, בחברים, באמנים ובאוצרים, נקבר בבית העלמין שבמושב מולדת האמן הנפלא והמיוחד יחזקאל ירדני, והוא בן תשעים ואחת שנים.

ירדני, "אמן של אמנים", מורה ענק, נערץ ואהוב. יוצר מקורי, צנוע ויוצא דופן בשדה האמנות. נכח והשפיע בצמתים החשובים בתולדות האמנות בישראל, ואף הקדים את זמנו בנושאים וברעיונות מושגיים בפיסול: פיסול בברזל, עיסוקו ב"פיסול רך", שילוב חדשני של חומרי בד ובטון, אמנות אקולוגית, יחסי גומלין בין אמנות, טבע, תרבות ואדריכלות ופיתוח שיטות הוראה חדשניות ומהפכניות.

ירדני לימד בשישה מוסדות אקדמיים לאמנות במשך 30 שנים (מכללת אורנים, הטכניון, בצלאל, שנקר, קלישר חמש, המרכז לאמנות חזותית באר שבע) הוא לימד מעין "שיעורים שקטים", שהותירו חותם עמוק, השפיעו עמוקות ועוררו השראה בכל מי שהכיר אותו. רבים זוכרים את אופן דיבורו, התמסרותו העמוקה והכנה לסטודנטים ולאמנים בראשית דרכם והקשרים ששמר איתם במשך שנים ארוכות. מיכה אולמן, שלימד עם ירדני בבצלאל בשנות ה־70, העיד עליו: "ירדני היה יותר בצלאל מכולנו. הוא זה שפתח את כל הדיון על מנגנון להוראת האמנות. היה מאבק כוחני. הוא שאף לשינויים מרחיקי לכת בקירוב האמנות לחברה זו הייתה המסורת של בצלאל מתקופת המייסדים, רק שכחו את זה" (ראיון, 29.5.08). משה גרשוני ציין שירדני היה "הסמן העיקרי והקיצוני, אחד הלוחמים הכי אוונגרדים ומן המשפיעים ביותר בבצלאל" (ראיון, 12.6.08). ירדני שאף להנחיל עקרונות וחידושים מהפכניים בתכנית הוראת האמנות בבצלאל. הוא טען שהיחס בין אמנות לחברה דורש הסבר והגדרה מחודשים. הוא שאף לשינויים מרחיקי לכת בכיוון של קירוב האמנות לחברה ומה שכינה פיתוח התנהגות יצירתית, אימון לחינוך מחדש של כל החושים ורק על סמך זה להגיע לחשיבה קונספטואלית. ירדני זכה להוקרה על פועלו, ובשנת 1978 הוענק לו פרס "שר החינוך והתרבות לציור ולפיסול", יחד עם אביבה אורי ומיכאל גרוס.

יחזקאל ירדני, דיוקן עצמי, 1973, שני צילומים וכיתוב לטרסט על נייר

לאחר שסיימתי בהצטיינות תואר שני בתולדות האמנות מטעם אוניברסיטת חיפה בהנחייתה של פרופ' אסתר לוינגר, הזדמנה לי הזכות להכיר את יחזקאל ירדני, ולהיענות לבקשתו לכתוב ספר על אודות שישה עשורים לפועלו. השעות הרבות שביליתי במחיצתו בביתו בירושלים במשך שנתיים, תובלו בחוש ההומור האופייני לו, במבטא דרום אמריקאי מתגלגל ובארוחות  שסילביה רעייתו הכינה. עבודת הבילוש, שכללה ביקור בספריות, עיון בכתבי עיתונות, קטלוגים ומסמכים, מפגשים עם אמנים, אוצרי מוזיאונים, היסטוריונים, מרצים ואנשים שהיו מקורבים, הניבה עבודת מחקר שיצאה לאור בצורת מונוגרפיה "יחזקאל ירדני כיוונים: 1955–2010" (272 עמ'), בסיוע מפעל הפיס מרכז הספר והספריות בישראל ומנהל התרבות, המחלקה למוזיאונים ואמנות פלסטית. הספר הושק יחד עם תערוכת יחיד שאצרתי לו בבית האמנים, תל אביב (מנהל: אריה ברקוביץ) בשנת 2010. הספר נמצא כיום בספריות של מוזיאונים, אוניברסיטאות ומכללות לאמנות.

במהלך השנים, הקשר עם ירדני נמשך. בשנת 2018 הוזמנתי להרצות בבית האמנים בירושלים במסגרת קבלתו את פרס "מפעל על חיים ע״ש מרדכי איש שלום", בנוכחות אמיתי מנדלסון, אוצר מוזיאון ישראל ומכובדים נוספים, חברי הוועדה, שהוקירו את פועלו. כך גם בתערוכה "המרכזית אחת חיפה", שאצרתי בפירמידה, במסגרת פסטיבל ואדי סאליב, חיפה 2020, חשפתי לראשונה, בחלל התצוגה המרכזי שהוקדש לנושא "שיעור באמנות", מבחר עבודות "פיסול רך חדשות־ישנות, שירדני יצר באנגליה בשנות ה־ 60 והגיעו במפתיע לארץ ביוזמת אספן אנונימי ששמר את עבודותיו במחסן. בביקורי האחרון אצל ירדני במושב מולדת הוא חש ששעון חייו מתקצר, והביע צער על כך שלא צלחה בדרכו האפשרות להציג תערוכת יחיד במוזיאונים הגדולים בישראל.

עטיפת הספר, יחזקאל ירדני, כיוונים עבודות 1955–2010

לאלו שאינם מכירים את האמן המיוחד הזה, ולאלו שמכירים ומוקירים את חשיבותו ומעמדו בשדה האמנות, להלן תקציר: יחזקאל ירדני, במקור חסינטו איקוניקוב, נולד בריברה (Rivera), ארגנטינה בשנת 1931, בן שלישי למשפחת חקלאים יהודית שהיגרה מרוסיה לארגנטינה בתום מלחמת העולם הראשונה והתיישבה בשטחים המיועדים לחקלאות במסגרת חזונו של הברון הירש ליישום מפעל ההתיישבות היהודית בארגנטינה. בגיל שבע, לאחר מותם של הוריו, ירדני הועבר לבית יתומים יהודי בבואנוס איירס ושהה שם עד גיל חמש עשרה. הוא הצטרף לתנועת  הנוער הציוני "גורדוניה" וב־1951 עולה לישראל.

התחלה 1955: בסטודיו של יחיאל שמי

ירדני החל את דרכו כפסל בסטודיו של יחיאל שמי בקיבוץ כברי ב־1955, וכתלמידם של דב פייגין, מרסל ינקו, יעקב וכסלר, יחזקאל שטרייכמן וסוניה סדרון. בסטודיו של שמי, ירדני עבד על קונסטרוקציות בגבס ובבטון ויצר את פסליו הראשונים בברזל.

יחיאל שמי ויחזקאל ירדני, צילום: מיכל הימן

המעבר של שמי בתקופה זו אל הברזל וחומריותו היה מעבר רדיקלי, מודרניסטי במובהק.

הוועדות המקצועיות לפיסול מסמנות את ירדני כפסל צעיר, מבטיח ובולט במערך הפיסול בישראל. הוא משתתף בתערוכה השנתית בבית האמנים בתל אביב וזוכה בפרס ראשון ל"אמנים צעירים" מטעם משרד החינוך והתרבות ואגודת ציירים והפסלים תל אביב על פסלו "זוג" (1958). הוא זכה גם בפרס ראשון בביאנלה לאמנים צעירים מטעם מוזיאון חיפה (1959) ובמלגת השתלמות בחו"ל מטעם קרן אמריקה–ישראל (1960), יחד עם פנחס מורנו. לאחר מכן נוסע ירדני ללונדון.

יחזקאל ירדני,  זוג, 1957–1958, פלדה, גובה 2 מ'

אנגליה 1960–1969: הגל החדש (The New Wave)

הדור החדש בפיסול, מאמר של ג'ון ראסל ב־Sunday times, 10.3.1963.

ירדני נוטש את הפיסול הפיגורטיבי ופונה אל ההפשטה והמינימליזם שיעמדו במרכז יצירתו בשנות ה־60. הוא למד ולימד בביה"ס היוקרתי סנט מרטין באנגליה, ויצר במחיצתם של דיויד אנסלי (Annesley) מייקל בולוס (Bolus), טים סקוט (Scott) ויליאם טאקר (Tucker) ואייזק וויטקין (Witkin), אמנים בריטיים מובילים, שכוננו את "הדור החדש" בפיסול האנגלי בהנהגתו של אנתוני קארו (Caro). במקביל, הוא עובד למחייתו כאסיסטנט של הפסל הנרי מור ומייצר את התבניות לפסליו. ההיסטוריון ומבקר האמנות האמריקאי קלמנט גרינברג (Grinberg), שביקר בסטודיו של ירדני ב־1965, קבע את השתייכותו לזרם הפיסול העכשווי.

פסלים של ירדני שהוצגו בתערוכת יחיד בגלריה קסמין ובתערוכות קבוצתיות של קבוצת "הגל החדש"

פיסול רך (Soft Sculpture)

לצד עבודות הפיסול המינימליסטיות, ירדני עבד על סדרת עבודות דו־ממדיות שכללו ציור על בדים ו"פיסול רך". את ניסיונותיו הראשונים בתחום ערך בראשית שנות ה־60, במקביל לאמנים אוונגרדיסטים אחרים באירופה וארה"ב שיצרו בתחום זה כגון ריצ'רד סרה, ג'וזף בוייס ואווה הסה.

יחזקאל ירדני, עבודות פיסול רך, שנות ה- 60, אנגליה

ירדני היה בין האמנים הראשונים שהציגו "פיסול רך" בישראל. בין עבודותיו החשובות, שתכנן למרחבים סגורים ופתוחים: מיצבי בד ופסלי בד בשילוב חבלים, מראות וזכוכית שהוצגו בבית האמנים בירושלים (1971) בד וענף בתערוכת "דצמבר 1971" בבית האמנים תל אביב, מיצב הבדים בתערוכת "משחקי פיסול" במוזיאון ישראל (1972) ועבודות הבדים שיצר ביערות ירושלים (1973–1976) שהיו בין העבודות המושגיות המקוריות בתחום הפיסול הרך שנראו אז בישראל.

יחזקאל ירדני, מיצב בד, שנות ה־80

יחזקאל ירדני, שני ענפים מתים, 1980

בראשית שנות ה־70, בעקבות פגישתו עם יצחק דנציגר שהגיע לבקרו בלונדון, שב ירדני לישראל והצטרף לסגל ההוראה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בחיפה. כאמן מושגי, הוא היה מקורב לאמנים משה גרשוני, מיכה אולמן, אביטל גבע ואחרים, והיה מעורב ביצירת תהליכים ופעולות מושגיות חשובות כמו "מסר–מצר", "שיקום נחל חדרה" ו"סדנא פתוחה 75" במוזיאון ישראל. ירדני הוא אמן שחש אחריות מוסרית כלפי החברה שבה חי וכלפי המקום. גישתו המושגית וההומניסטית שאפה לקרב את האמנות לחיים ולאיזון ביחסי טבע–תרבות. משה גרשוני ציין את ירדני כ"סמן עיקרי וקיצוני" בתקופת מרד הסטודנטים. החל משנות ה־80 כבר היה אמן פוסט מודרניסטי, העוסק במבנים צורניים שנקשרים במושג 'בית' וממשיך לעסוק בנושאים סביבתיים ואקולוגיים.

העיסוק במושג בית: מייצבים מבד ובטון בשנות ה־90

"מחר, היום, אתמול", 1996, מיצב, פרט. בד מודפס, בטון, אקריליק 145×300 ס"מ, גלריה לפיסול על שם י. קונסטנט, רמת גן

2 תגובות על "כיווני הרוח", יחזקאל ירדני 1931–2022

    מורה יקר

    תודה שהזכרת לי אותו 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.