"לא לפחד ממפגש"

"הניסיון בפסטיבל הוא לאתגר את יחסי הצריכה בין הקהל לאמנים ולייצר למעשה קשת רחבה של אפשרויות להשתתפות. יש מי שמגיע לראות, יש מי שמגיע להקריא משהו או להשתתף בדיון, יש מי שמציג תערוכה או מופיע. אבל השאיפה היא שכולן וכולם ירגישו שהנעשה פה הוא שלהם, ופונה אליהם בישירות". יהונתן ה. משעל מראיין את שקד מוכיח, מנהלת הסדנא ברמת אליהו

שלום לשקד מוכיח, מנהלת הסדנא ברמת אליהו. הסדנא מציגה כבר הרבה שנים חזון שאפתני של עבודה עם קהילה ושינוי חברתי דרך אמנות. עד כמה את מחויבת לחזון הזה ואיך לדעתך הוא בא לידי ביטוי בעבודה היומיומית שלך?

זו שאלה יפה, כי היא שמה את הדגש על עבודת היומיום ולא על התוצאות. אני פועלת כאמנית בשכונת רמת אליהו קרוב ל־12 שנה. התחלתי בפעילות של תנועת "תרבות" והמשכתי עם ניהול הסדנא. בכנות, לתחושתי הנושא הזה כל כך לא מדיד. כשאני הולכת ברחוב ושואלת את עצמי מה השתנה, האם יש שינוי ברור או נראה לעין, אלו שאלות שיכולות לייאש. לאט־לאט התרחקתי מהמושג "שינוי חברתי" כי הרגשתי שהוא מייצר ציפיות לתוצאות שאי אפשר למדוד, ובפועל משתק ומרדים. אני לא באמת אקטיביסטית, מה שאני עושה הוא לא בדיוק יעיל. אם למשל הייתי רוצה לדאוג באופן ישיר להפחתת העוני או האלימות, אולי הייתי צריכה להיות עובדת סוציאלית או פוליטיקאית. יש משפט של אנטונן ארטו שעושה לי הרבה סדר: "הדבר הדחוף ביותר בעיני הוא לאו דווקא להגן על תרבות שקיומה מעולם לא הציל אדם מן הדאגה לשיפור חייו ומרעב, אלא לשאוב, מתוך מה שמכונה תרבות, רעיונות שכוח החיים שלהם זהה לכוחו של הרעב". ואז נשאלת השאלה איך מייצרים כוח חיים כזה, ולמי יש גישה אליו. מהפרספקטיבה הזו החזון הזה הופך לחומר חמקמק שמתממש בהווה כל הזמן, בגלים.

הסדנא עוסקת במגוון פרקטיקות: בהרחבת מעגל היוצרים, ביצירת מפגשים חדשניים בין אוכלוסיות, ובבחינה וחידוש היחסים בין המרכז לאמנות לשכונה. לפעמים יש דברים ברורים לעין, למשל, הסדנא מתפקדת בתור המרכז העירוני לחינוך לאמנות. כל בוקר מגיעה כיתת בית ספר להרפתקה בסדנא, הכוללת סיור בתערוכה וסדנאות מגוונת עם צוות האמנים. יש תושבים מרמת אליהו שאני מלווה כבר שנים, ולגמרי רואה איך האמנות פתחה עבורם אפשרויות מחשבה חדשות על משמעות הקיום שלהם. יש לא מעט דוגמאות יפות לתהליכי יצירה שנוצרו במסגרת תכנית שהות האמן שאני מנהלת בשלוש השנים האחרונות, המשמשת קרקע חדשנית ליצירה מבוססת מקום. יחד עם זאת, דברים רבים סמויים מן העין. למשל, במשך שנתיים חברתי ענת דרימר ואני התחפשנו לשליחות דואר. בכל שבוע הסתובבנו בין כתובות מוגרלות בשכונה והעברנו מכתבים אישיים ואנונימיים בין תושבים. כל הזמן הייתה תחושה שיש בפעולה הזו פוטנציאל לחולל שינוי דרמטי בחיים של מישהו שאנחנו פוגשות, אך הכל היה אפוף מסתורין גדול והייתה הכרה בידיעה שאנחנו לא יודעות מהן האדוות של הפעולה שלנו, אנחנו יכולות רק לדמיין. הערפל הזה הוא חלק מהתמריץ להמשיך לעשות, אז כדאי לשמור עליו.

את רקדנית וכוריאוגרפית, ובקרוב גם יוצא לך אלבום ראשון כזמרת. כיוצרת בעצמך, איך היה לך המפגש עם הקהילה, ומה החוויה שלך כמנהלת אמנותית של הסדנא?

התהוותי כיוצרת מתוך הפעולה בקהילה. היצירה הראשונה שלי לבמה הייתה "כתפיים", שהצגתי בפסטיבל עכו עם קאסט מקומי מרמת אליהו, יוצאי אתיופיה בכל הגילים, משלוש עד שמונים. הסיפור שמוצג על הבמה הוא של טקס חתונה מסורתי ואקסטטי שיוצא משליטה. כך שעבורי כיוצרת, לא היה רגע שבו "נפגשתי" עם הקהילה, גם בתחילת דרכי לא יצרתי בלי קונטקסט של עשייה קהילתית. דווקא היום אני יותר מרשה לעצמי להפריד.

ובהקשר הזה, אין אצלי הבדל כל כך גדול בין הכובע של היצירה לכובע של הניהול. גם הבחירות שלי כמנהלת אמנותית קשורות בחשקים ובפנטזיות וניסיוניות ורצון לחדש לעצמי, וגם כיוצרת אני מנסה לפעול מתוך מקום של "מה העולם צריך" ואיך להרבות טוב. בשני הכובעים אני עסוקה ביצירת פלטפורמות לאנשים להיפתח ולגדול.

שקד מוכיח, צילום: לירון ויסמן

ובקרוב מתחיל ברמת אליהו פסטיבל בשם "אופטימיות".

השם נולד מתוך רצון לסמן את מלאכת האמנות כמנגנון ליצירת תקווה. זו תקופה של התפכחות ומודעות פוליטית וסביבתית, שבין השאר מנחילה הגיונות דיסטופיים שמייצרים חרדה וייאוש או ביקורתיות יתר. הכי טרנדי זה לדקלם את ההשערה החדשה לגבי סוף העולם. אני לא מזלזלת במדע, רק קצת ביקורתית כלפיו, אך המשיכה הקולקטיבית אחר הפחדים שלנו והתרחישים הרעים אינה מאפשרת לחשוב מה התרחיש הטוב, לקוות, להאמין, או לשרטט יחד מציאות אוטופית בצורה שתאפשר התקרבות אליה במציאות. למה בטקס כיבוי הנרות על עוגת יום ההולדת מלמדים אותנו לבקש משאלה בסוד? למה לא בקול רם?

העשייה היומיומית בסדנא מלאה בהפתעות וברגעים של יופי, ואני חושבת שהייאוש נובע מישיבה בבית או מהסתגרות בסטודיו. משהו במפגש יומיומי ובפעולה אמנותית קהילתית מחייה את הכוחות החיוביים שבתוכנו.

הפסטיבל גדוש ורווי בתערוכות, הופעות, פאנלים ופרויקטים מיוחדים הנוצרים בסדנא במהלך השנה, ומתבססים על פעולה מקומית. בכל יום יש תכנית משוגעת ומגוונת, בין טיול פרפורמטיבי לתיאטרון בובות, הופעות מוזיקה על הגג, מיצגים, שיחות. שווה להסתכל לעומק בתכנייה!

מה הנחה אותך בבחירת האמניות.ים?

כולם פועלים פה במהלך השנה: אמני תכנית השהות השנתית, קבוצות שלומדות פה, הצוות הקבוע של הסדנא ואמנים ואמניות מקומיים שמגיעים ליצור בליווי צוות הסדנא. כמעט אף יצירה לא פשוט "נוחתת" פה, אלא הן נוצרות כאן, בהשראת המקום ובשיתוף פעולה עם תושבים. מי שמגיעים לעבוד בסדנא אלו אמניות ואמנים שמתעניינים ושואבים השראה מהיחסים שבין אמנות, חינוך וקהילה. כלומר, כאלו שלא מתייחסים לעשייה חברתית כאל מס שהם צריכים לשלם כדי לעשות את השיט האמיתי במקום אחר, אלא אמנים ואמניות שרואים בעבודה בשכונה כקרקע ליצירה שלהם. אלו מלכתחילה האמנים שנמשכים לכאן וגם אלו שמתקבלים.

מתוך "כתפיים", צילום: אורן מנשה, באדיבות הסדנא רמת אליהו

איך הייתה העבודה על הפסטיבל? יש אירועים שאת מצפה להם?

קודם כל, השנה אנחנו משיקים פרויקט חדש: "שגרה מוסדית". זה פרויקט שהגה איציק ג'ולי והוא התקיים במשך שנתיים בירושלים, במסגרת פסטיבל ישראל. הצעתי לו להמשיך את הפרויקט ברמת אליהו במסגרת פעילות הסדנא. שלוש אמניות, גליה פבליצ'נקו, צליל בנדריהם ועדן קרמר, בחרו כל אחת מוסד ציבורי שכונתי, אליו הן מגיעות באופן קבוע ובו הן יוצרות פרויקט אמנות שנועד לתת מענה יצירתי לצרכי המוסד, וגם להתערב בשגרת החיים של אותו מקום. במסגרת הפסטיבל נצפה בתוצרי הפעולות שהתקיימו בלשכת הרווחה, בסניף הדואר ובספרייה השכונתית. אפשר להצטרף לסיבוב שיתחיל בלשכת הרווחה, ב־6 ביולי בשעה 17:30, ברחוב תורה ועבודה 44, ראשון לציון.

האמנית יעל בן נתן תציג קולנוע בובות, "סרט" עם בובות שמתרחש בלייב. המופע נוצר מתוך מפגשים של יעל עם תושבי השכונה בחיפוש אחר נקודות הזדהות, דמיון ושוני, והוא מתמקד בסיפור העלייה האישי של אמרה מאתיופיה לישראל, הנשזר באנקדוטות מחייה האישיים של יעל. את הבובות מפעילים יחד יעל ותושב השכונה מיניבל בריהון, והצפייה בהם, בסרט הנעשה לנגד עיניך, עם סיפור העלייה ברקע, מטשטשת בין הפרסונות והסיפורים השונים. אם תהיתם, זה קורה ב־7.7 בשעה 20:30, וב־8.7 בשעה 13:00.

שחר בלומנפלד פיזר תיבות וידויים ברחבי השכונה ובמהלך השנה אסף וידויים שאותם הוא הקליט באנונימיות לתוך טלפונים ישנים, תיבות הצצה עם דימויים ויזואליים של הווידויים, וסרטי וידאו שצילם ומתעדים את המתרחש בסדנא במשך שעות ארוכות. כל אלו נשזרים לכדי תערוכה שאפתנית ומיוחדת המציעה אלגוריתם ניווט והנחיה להגעה הביתה.

ענת דרימר מנחה ערב מספרי סיפורים בנושא "הפעם הראשונה", ומייצרת פרפורמנס השתתפותי החושף פרספקטיבות אישיות מגוונות על אודות הילדות בשכונה. את הערב נחתום עם הופעה של טובה גרטנר ולהקתה עם שירים שסוחטים את המיץ של החיים.

אלה גרינבום שירטטה צורה של לב ברחובות, והקהל מוזמן לטיול מונחה שבמהלכו הוא מטפטף דם בצורת לב גדול ברחבי השכונה.

מיניבל בריהון מציג תערוכת יחיד ראשונה אחרי שלוש שנים של יצירה בסדנא וצלילה אל תוך נפשו, בליווי של דור זליכה לוי.

האם מבחינתך היו קווים מנחים לעבודה של האמניות והאמנים שמשתתפים בפסטיבל?

הקו העקרוני שאני מובילה הוא לא לפחד ממפגש, לא לנסות לצאת בסדר, להתלכלך, להתבלבל. לתחושתי יש כל כך הרבה זהירות היום בגלל הפוליטיקלי קורקט, ובמקרים רבים זה משתק ומבודד. אנשים מעדיפים לא להיפגש עם הזר רק כדי לא לפגוע בו בטעות. הרבה פעמים אלו מוסדות של כוח שנעלבים בשמם של "החלשים", ובפועל כל המודעות הזו מייצרת חלוקה חברתית נורא ברורה וחוסר קשר. ההנחיה שלי היא להיפגש ולהתעמת עם מה שהמפגש מביא איתו. מעבר לזה אני רואה מעין סקאלה, שבקצה אחד שלה יש שיתוף פעולה מלא בין האמן והקהילה המקומית ובקצה השני הקהילה משמשת השראה ליצירתו של האמן. בתוך הסקאלה הזו אני מנווטת עם כל אמן ואמנית לפי מה שהכי תואם את החזון האישי שלהם. אני תמיד שמחה כשהחזון האישי מוביל לשיתוף פעולה מלא, אך גם אם לא, זה טוב, כי אחרת זו אמנות מגויסת בשם כל מיני רעיונות וזה לא מה שבאנו לעשות.

באדיבות הסדנא רמת אליהו

בפרויקטים דומים שעובדים בתוך קהילה, המונח ״קהילה״ בעצמו מקבל פרשנויות שונות. מה ההגדרה מבחינתך ברמת אליהו, או לצורך העניין איך קהילה באה לידי ביטוי בפסטיבל?

למונח "קהילה" יש כאן שני תפקידים. הראשון הוא הקהילה המקומית, כלומר קהילת תושבי השכונה. הניסיון בפסטיבל הוא לאתגר את יחסי הצריכה בין הקהל לאמנים ולייצר למעשה קשת רחבה של אפשרויות להשתתפות. יש מי שמגיע לראות, יש מי שמגיע להקריא משהו או להשתתף בדיון, יש מי שמציג תערוכה או מופיע. אבל השאיפה היא שכולן וכולם ירגישו שהנעשה פה הוא שלהם, ופונה אליהם בישירות. התפקיד השני הוא יצירות אמנות שיצירתן מתבססת על מפגש אנושי. היצירה היא תולדה של מפגש המוליד צורה אסתטית.

בשני המקרים המושג קהילה הוא קצת טריקי. קשה לי עם המושג "אמנות־קהילתית" כי הוא שולח לקונוטציות מעפנות. אצלנו יש אמנות גבוהה שמיועדת לכולם ולא רק לאנשים ממעמד מסוים. הייתי רוצה שזה יהיה פשוט אמנות, ושתמיד האמנות תפנה לקהל המקומי. כי בעיניי זו אמנות ושום דבר אחר לא. אבל עד לשם הדרך ארוכה ובינתיים אנשים צריכים להבין על מה מדובר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.