על שיקום הדמיון ושפתו הנגלית לעין של העולם

"הילמן בא להזכיר לנו את מה שידענו וכבר שכחנו: המצב של העולם קשור לפצעים שנבטו וצמחו על קרקע מסוימת, בתקופה מסוימת, אלו הם פצעים תלויי תרבות". דברים שאמרה מור קדישזון במסגרת ערב לימוד לכבוד ספרו "מחשבת הלב ונשמת העולם" של ג'יימס הילמן במוזיאון בת-ים

מאמר זה מבוסס על דברים שנאמרו במסגרת ערב לימוד לכבוד ספרו "מחשבת הלב ונשמת העולם" של ג'יימס הילמן במוזיאון בת-ים

 

התכנסנו כאן לכבוד ספר שאני רואה בו ישות מופלאה שמסתובבת באזורנו ומפזרת, כך התרשמתי, חיצים בלבבות האנשים; אני רואה בערב הזה הזדמנות להתבונן בחיצים האלה, ולשהות איתם כמה רגעים.

אני רוצה להתחיל מכאן, מהשאלה הזאת, כלומר איפה הילמן נוגע בנו, ולמה אנחנו מגיבים אליו כמו שאנחנו מגיבים.

כשקראתי את הספר "מחשבת הלב ונשמת העולם" לראשונה, החיצים האלה היו כואבים ומתוקים בו בזמן, כמו תרופה טובה, שהיא מרה נורא אבל גם פוטנטית מאד, ובדיוק בזכות האיכויות האלה שלה היא באה להשיב את הסדר על כנו. באותם ימים חשבתי שהחיצים האלה מתכתבים בצורה הכי עמוקה עם נסיבות חיי; עם החיפושים שלי, עם השיטוטים שלי, עם הפצעים שלי. הספר הזה הגיע פתאום וכמו חיבר את כל הנקודות; קווי המתאר נעשו ברורים, ואיתם גם המחשבות.

אחר כך הילמן יצא לאור וגיליתי בהדרגה, בעקבות תגובות שהחלו לזרום בכל מני כיוונים, חלקן אלי וחלקן מסביבי, במעגלים רחוקים יותר, שיש עוד אנשים שהמפגש שלהם עם הילמן היה דומה מאד לזה שלי. הקשבתי לאנשים שסיפרו בדיוק באותן מילים שהיו כל כך אישיות עבורי, איך הילמן חיבר עבורם את כל הנקודות.

התחלתי להבין: אלה לא נסיבות חיי; אלא נסיבות חיינו. אלה לא החיפושים שלי, אלא החיפושים שלנו… ואלה לא הפצעים שלי, אלא הפצעים שלנו.

ולכן, אני רוצה להתחיל מהפצע.

הילמן יושב על העץ שלנו, ולכן הוא יכול לדבר מתוך הפצע שלנו. זה חשוב מאד על איזה עץ אתה יושב כשאתה מדבר. אפשר לקרוא את הדלאי למה, או את טיך נהאט האן, אבל הם גדלו לתוך פצעים אחרים. זה נכון שיש דבר כזה 'פצעים אוניברסליים', וזה נכון שיש גם לדלאי למה הרבה מה להעניק לנו, למשל כשמדובר בהתבוננות עצמית. אבל זה בדיוק העניין – הפצעים שלנו לא קשורים עוד רק אלינו, אל עצמנו, ולבעיות האנושיות שלנו, אלא הם קשורים היום למצב של העולם.

זאת אומרת שלדבר מתוך הפצעים שלנו משמעו לדבר גם על הקשר שלנו עם העולם.

הילמן בא להזכיר לנו את מה שידענו וכבר שכחנו: המצב של העולם קשור לפצעים שנבטו וצמחו על קרקע מסוימת, בתקופה מסוימת, אלו הם פצעים תלויי תרבות, כלומר, הם תלויי מיתולוגיה מאד מסוימת; וזה העץ שעליו הילמן יושב, ומתוכו הוא מדבר, ומשם הוא מתחיל – מהמיתולוגיה, מהפנטזיה, מהדימויים שמזינים את החשיבה שלנו, בני המודרנה.

כריכת הספר "מחשבת הלב ונשמת העולם", ג'יימס הילמן, בבל, 2021

אפשר ללכת לחפש מרפא בשדות זרים, על עצים אחרים. אבל זה לא משנה את המטען שאנחנו נושאים במחשבות שלנו, ברעיונות שלנו, כבר כמה מאות שנים באדיקות רבה, ברעיונות שיש לנו על העולם, ועל הקשר שלנו איתו. רעיונות הם דבר כל כך חזק, והם מוצאים להם אחיזה עקשנית כל כך, וזה משהו שהילמן מלמד אותנו: כשלא נוגעים במטען של הרעיונות שאנחנו נושאים בהיחבא במיתוסים של התרבות שלנו, הם נותרים תמיד כנקודה עיוורת, שמלווה אותנו לאן שלא נפנה.

הילמן מזמין אותנו לשבת עם הנקודה העיוורת הזאת ולשהות איתה, לראות מה היא חוללה בדמיון שלנו, ומה היא מחוללת שם עד היום. מה היא עשתה לנו, ושוב, לא רק לנו:  מה היא עשתה לעולם.

הנקודה הזאת חוזרת שוב ושוב, כן, ה ע ו ל ם.

אני חושבת שזה השער שמושך ומסעיר אותנו בקריאת הספר של הילמן: השער אל העולם.

היום, אחרי שיחות מרובות עם קוראים של הספר, הדבר התחוור לי ללא צל של ספק – הילמן מרגיש מרפא ללב כי הוא פותח מקום לעולם, ובאותו זמן הוא פותח גם לנו מקום להיות עצובים, סוף סוף לא רק על עצמנו, אלא גם על העולם. אנחנו חיים בחברה שמעודדת אותנו כל כך לבחון את עצמינו, להתבונן בעצמנו כל הזמן, להיות עצובים על עצמנו, להתחבט בייסורים עצמיים, לחפש את עצמנו; הילמן בא, ומציע לנו, כלשון חיבור אחר, נפלא שלו –  להפוך את המראה לחלון.1 הוא בא ואומר לנו שזה בסדר וטבעי ואפילו מתבקש להיות עצוב על העולם, בגלל כביש מהיר עם פרסומות ענק מכוערות.

עכשיו אני שואלת אתכם: מי אמר לנו את זה לאחרונה? שמותר לנו להיות עצובים בגלל רחוב מכוער? בגלל תאורת ניאון מסנוורת?

על שלטי המחאה שלנו כתוב בדרך כלל "לא הוגן". אבל האם ראיתם פעם שלטים שאומרים "מכוער"? האם אנחנו אי פעם יוצאים למחות או לשבות פשוט על הכיעור המעליב והדוחה של מקומות העבודה שלנו, של הקניונים שלנו, של בתי החולים, של בנייני המגורים האחידים, של בתי הספר והכיתות והשולחנות של התלמידים ושל כל החומרים שאיתם אנחנו עובדים או שאיתם אנחנו מבלים באינטימיות גדולה בבתים שלנו?

אז אנחנו מתקדמים עכשיו כמה צעדים לתוך הפצע. וכדי להבין את הדיכויים האסתטיים האלה אנחנו צריכים להבין מדוע אנחנו סוגרים את החושים שלנו, ואיך קרה שאנחנו מתכחשים כל כך לתגובות האסתטיות שלנו, ואיך, בדרכה, ההתכחשות שלנו לתגובות האסתטיות שלנו קשורה בקשר הדוק למצב העולם, ולמקום שלנו בעולם, ואיך ההתעוררות שלנו מההתכחשות הזאת יכולה לעזור לנו להתחיל לחשוב על שיקום מערכת היחסים שלנו עם העולם.

כדי לסבר את האוזן עבור אלה בקהל שעדיין לא קראו את הילמן, אוסיף ואגיד תיכף ומיד ש"יופי" הוא לא מה שיפה! יופי הוא לא מה שקישוטי, מעוטר. זו בדיוק תפיסת היופי שהחלתה את החשיבה שלנו על העולם, את החוויה שלנו בעולם, ובסופו של דבר גם את העולם עצמו. או במילותיו של הילמן: "היופי אינו מאפיין שטחי כמו ציפוי דקיק העוטף מידה טובה, הוא אינו רק ההיבט האסתטי של ההופעה. הוא ההופעה עצמה."2 היופי, במסורת המפוארת שהילמן משתבץ בתוכה, מגלה נשמה; זה אולי  הגרעין הכי עמוק של הבשורה הנושבת בעיני מהספר החשוב הזה – האיחוי מחדש של הפנים עם החוץ; איחוי הפיצול המטפיזי הזה שכולנו גדלנו לתוכו – בין עולם החושים לעולם המשמעות, בין התופעה למשמעות שלה. במסורת שבה הילמן חושב ושאותה הוא מבקש לעורר מחדש לתחייה, "צורה גלויה היא מופע של נשמה",3 הייצוג העצמי של הדברים בעולם הוא לא אחר מאשר פנימיות מהותית המתגלה לחושים. כלומר, דרכן של תופעות העולם להתגלות לחושינו כרוכה כבר במשמעותן הפנימית, העמוקה ביותר.

זהו רעיון עצום.  ורחוק כל כך משגרת המחשבה שלנו.

מתוך "קהה כבד", שחר יהלום במוזיאון בת-ים לאמנות, צילום: גוני ריסקין

המדע המודרני, כפי שנוסד בחסות גלילאו, ניתק בהחלטה עקרונית, אפשר לומר כאבן הפינה שלו ממש, את קשריו עם ההתנסות החושית. המציאות הרי כתובה בשפה מתמטית, ולכן המוטו של גלילאו היה: "מדוד את כל הניתן למדידה, והפוך את כל מה שלא ניתן למדידה – לבר מדידה"; עבורו, רק מה שהוא כינה "איכויות ראשוניות" – משקל גודל צורה ותנועה – אלה שניתן למדוד מתמטית – היוו את  הקריטריון למציאות האובייקטיבית, ולכן רק מה שניתן למדוד אותו יכול לספק תובנות אמיתיות על טבעו האמיתי של העולם. האיכויות המשניות – כמו צבע, טעם, ריח, וצליל  – שאינן ניתנות למדידה, נחשבו לסובייקטיביות ולכן מעמדן היה חסר משמעות עבור הכרתינו והבנתינו את טבע העולם. וכך עלתה והתבססה לה חשיבה מדעית שעבורה היופי, הערך והמשמעות אינם מופיעים אובייקטיבית בעולם הפיזיקלי, אלא שייכים אך ורק לסובייקט הצופה. גם הפילוסופיה לא איחרה להדביק את הפער וליישם את קו המחשבה הזה: מספיק לחשוב על המיזם של דקארט, גדול הפילוסופים של העת החדשה, שבחסות מפלצת הספק לא הותיר לנו הרבה מהמציאות; אולי בעצם הוא לא הותיר לנו ממנה דבר, מאשר את עצמנו; או על קאנט, שהציב את מבנה המחשבה האנושי כטריז ביננו לבין עולם התופעות; כן, תארו לעצמכם – האדם עצמו, על מבנה ההכרה שלו, חוסם את דרכו שלו אל הדבר שהוא לעצמו, שהוא בהגדרה מחוץ לטווח השגתו. בקיצור, יש סובייקט, שהוא אנחנו, ויש אובייקט, שהוא העולם, שנמצא לו אי שם, ואין לנו באמת גישה אליו, רק בדרך עקלקלה בלבד, חלקית, ומוגבלת.

בתקופה הרומנטית, הפיצול הזה הלך והעמיק עוד יותר; המדע והאמנות חילקו ביניהם אונטולוגית אזורי השפעה: האמנות והספרות ויתרו למדעים על חלקן במנת האובייקטיביות, ובתמורה הן קיבלו את מנת הסובייקטיביות שלהן. זו היתה אבידה משני הכיוונים: קיבלנו מדע שניתק את עצמו לגמרי מהחיים הממשיים, ובמקביל קיבלנו אמנות שניתקה את עצמה מעולם הטבע.  החשיבה המערבית המודרנית ייסדה אפרטהייד הכרתי;  אפרטהייד מחקרי.

חייבים להבין שהאפרטהייד הזה התרחש במחשבה שלנו הרבה לפני שהוא התרחש במסדרונות האוניברסיטה. למדנו לחיות עם הפיצול הזה, הפנמנו אותו. התרגלנו לחיים כפולים; למדנו שיש את העולם האובייקטיבי, ויש את עולם החושים. ומוטב שלא נחפש כל קשר מהותי במיוחד בין השניים. קיבלנו שתי ממלכות, שהלכו והתנתקו זו מזו, אבל במקביל קרה דבר נוסף, גרוע עוד יותר מהכל – לא רק החושים הלכו והתנתקו מהכרת העולם. גם אנחנו הלכנו והתנתקנו בהדרגה מהעולם.

קשה לנו אולי לקלוט את מידת ההשפעה ההרסנית שיש לפיצול הזה. נחשוב על כך רגע: התכונה הראשונית, המהותית, הנוכחת והברורה ביותר של העולם – להופיע לעין – לא רק שהיא מאבדת מחשיבותה, היא גם מעוררת בנו חשדנות מתמדת. היא כוזבת, היא השתקפות מטעה, היא בבואה כוזבת המסתירה מאתנו את טבעם האמיתי של הדברים. דמיינו לעצמכם להתהלך בעולם שכל תקשורת מיידית, בלתי אמצעית, ביננו לבינו מראש מושתת על כזב.

מתוך "קהה כבד", שחר יהלום במוזיאון בת-ים לאמנות, צילום: גוני ריסקין

דמיינו לעצמכם שאתם הולכים בעולם, וזה לא משנה אם אתם בעיר או בכפר, ברחוב או בשדה, והעולם פשוט לא אומר לכם  כ ל ו ם.

דמיינו לעצמכם: להתהלך בעולם בלי יכולת לפגוש אותו באמת. בלי יכולת לקרוא אותו.

וזה מחזיר אותנו שוב אל הפצע.

היו מדענים שלא קיבלו את ההנחה הזאת, ולא הסכימו להשתתף בפנטזיה הזאת, אם להשתמש באוצר המילים של הילמן – בפנטזיית העולם האילם. גתה למשל היה אחד מהם, והוא יישם הלכה למעשה את איחוי הקרע המודרני בין המדע לאמנות. אבל הכתבים המדעים שלו לא זכו ליחס של כבוד מצד הקהילה המדעית; פיזיקאים רבים דחו למשל את תאוריית הצבעים שלו, שהתבססה על התנסות ישירה, קונקרטית, עם איכויות הצבעים, בזמן שפילוסופים אחדים דווקא מצאו בה עניין. גם אדולף פורטמן, ביולוג שוויצרי פורץ דרך מהמאה הקודמת, שבלט בחריגותו בנוף המדעי שבו הוא פעל, בעיקר בשנות ה-40 וה- 50, התקבל במשב צונן בקהילה המדעית על אף מחקרים פורצי דרך בתחום המורפולוגיה של החי, בעוד שבקרב הפילוסופים הוא זכה לעניין גדול; ומעטים אולי יודעים שפורטמן היה אחת הדמויות רבות ההשפעה על פילוסופים כמו מרלו פונטי, וחנה ארנדט, וקארל יאספרס… ואני מספרת את זה כי זה מעניין מאד לראות פילוסופים שמפלסים את דרכם במאה ה-20 לשיקום המפגש שלנו עם העולם, מוצאים השראה אצל ביולוג.

נתעכב עליו רגע, כי הילמן מזכיר אותו בספר שלו כאחד ממקורות ההשראה לרעיון של דימוי כפנימיות מהותית המתגלה לחושים;  

פורטמן חי בתקופה ששיכללה יותר ויותר את התנועה המחקרית הזאת שהולכת מבחוץ כלפי פנים, בחיפוש מתמיד פנימה יותר ויותר, מהגלוי לחבוי. המיקרוסקופים אז, ובימינו עוד יותר,  כבר הפכו להארכה של איבר החשיבה של המדענים; פורטמן הבין שהמהלך הזה שהביולוגיה עשתה אל עבר הבלתי נראה, מפנה עורף לשפע הצורות שפשוט… מופיעות לעין. ומה שמופיע לעין, הוא הרגיש באופן עמוק, כלל וכלל אינו משני.

במחקרים שלו פורטמן מוביל אותנו יד ביד מתוך החוויה החושית, לשאלת המשמעות. הוא מתבונן בנוצה, בעלה, בשערה אחת בודדה מפרווה של נמר, ובניתוח מורפולוגי של הצורות והצבעים, ובלי להתבייש לשאלות תוך כדי גם שאלות פילוסופיות, הוא הצליח לנסח הבנות מדהימות על החי. מאחורי אותם ניתוחים מורפולוגים עומדת הנחת היסוד, שהעולם, פשוטו כמשמעו, מספר לנו את הסיפור שלו דרך תופעותיו. הסודות האמיתיים לא נחבאים, הם כאן מול עיננו.

פורטמן היה הולך לגן הזואולוגי עם פנקס רישומים ביד ומצייר. לצייר בשבילו– כלומר עצם פעולת הציור, היתה במהותה, כך הוא קרא לה "ביה"ס לראייה"; הציור הוא מה שמאפשר לתפוס אחיזה איטית, ומשתהה בשדה הנגלה לעין של העולם; כך הוא כותב בספרו "הצורה החייתית": "מי שהחל להתבונן בנוצה של חוגלה או ברווז, חודר לפתע לעולם בלתי-מוכר לחלוטין. להתבונן, משמע להתעמק באהבה בפרטים, להתעכב באמת, ולא לעבור בחופזה מריגוש ויזואלי אחד לשני".4

כדי לפגוש מישהו, או משהו, באמת, צריך להשתהות, להאט. לשהות איתו. הילמן מזכיר לנו את המקור האטימולוגי של המילה aisthesis: "לקלוט פנימה", "לנשוף ולשאוף את נוכחות הדברים כפשוטה על ידי התנשמות"5

אנו נוגעים כאן ברעיון עצום, כי הוא מאיר באור חדש את המפגש שלנו עם מה שהילמן מכנה "הפיזיונומיה של העולם": היא מכניסה אותנו לקשר איתו. אנחנו מתחילים לכונן איתו מחדש מערכת יחסים.

נשים לב, שפורטמן מדבר על אהבה. "להתעמק באהבה" הוא כותב. ובאמת, בספרים שלו הוא חוזר ומדבר על חדוות ההתבוננות, על האושר שצופנת צלילת עומק אל כל צורת חי שהיא.

מתוך "קהה כבד", שחר יהלום במוזיאון בת-ים לאמנות, צילום: גוני ריסקין

אני חושבת שהאהבה הזאת שפורטמן חש ושאותה הוא מנסה להעביר במחקרים שלו, לא קשורה רק ליופי, או לפליאה. הפליאה אצלו היא נקודת המוצא, אבל היא משולבת תמיד עם גילויים שהולכים ומתקדמים, הולכים ומעמיקים. כלומר, הוא מכונן התנסות של מפגש.

המפגש הזה לוקח בחשבון את המוזרות של החיות עבורנו, את הווייתן הסתומה, בדיוק כמו שהוא לוקח בחשבון את האנושי שבנו, הפוגש אותן. ועדיין, זהו מפגש. האושר והאהבה והחדווה הם במפגש שלנו עם העולם, בעצם האפשרות שלנו לקרוא אותו, ולהיות חלק ממנו.

הנה כך כותב הילמן בספר:

"העולם מגיע בצורות, בצבעים, באווירות ומרקמים – הוא מופע של צורות המציגות את עצמן. כל הדברים מראים פנים, העולם אינו רק חותמת מקודדת שעלינו לפענח כדי למצוא בה משמעות אלא פיזיונומיה שיש לפגוש פנים אל פנים. הצורות מביעות את עצמן, הדברים מדברים; הם מראים את הצורה שבתוכה הם מתקיימים. הם מכריזים על עצמם, מעידים על נוכחותם: "תראו, הנה אנחנו".6

תארו לעצמכם איזה שיקום הוא זה שאנחנו צריכים לעבור, שיקום של האמון שלנו בעצמנו, שאנחנו באמת יכולים לפגוש את העולם, ושהוא יספר לנו את סיפוריו.

כשאנחנו לא יודעים איך להיכנס למפגש עם פניו של העולם, אנחנו לא שייכים לכאן, אנחנו בגלות.

דמיינו לעצמכם, לא להיות מסוגלים להיכנס לשיחה עם העולם.

במשך עידנים ארוכים העולם היה מקום של שייכות. בני אדם חיו בעולם שהם ידעו לקרוא. העולם היה קהילה שופעת של מופעים חיים ופועמים שלכל פרט ופרט בהם היתה נהירות גלויה שאפשר לפגוש.

העולם היה מאורגן על ידי איכויות. היינו מתבוננים בדבר-מה כדי להבין אותו. הידע היה מחובר אל החושים; כך היינו מחוברים אל העולם. היינו מוכרחים שיהיו לנו חושים ערים כדי לדעת מה לעשות וממה להימנע, מה לאכול ומה לא לאכול, לאן ללכת, ומתי. כל מערכת התפיסה והתבונה שלנו דרשה שתהא לנו תודעת איכויות מפותחת. היינו מוכרחים לקרוא את העולם, כמו שהילמן מנסח זאת, כדי להתעניין באמת מדוע העשב הזה הוא קצת שונה מהאחר. והעשב הזה, על ידי התבוננות והבנת יחסי הזיקה שלו לסביבתו, היה מגלה לנו כל זאת.

ידענו לקלוט את נהירותו של עולם התופעות. הצבעים והצורות היו מספרים לנו הרבה מאד על העולם הסובב אותנו. ואפילו עד לא מזמן, רופאים עוד היו עושים את האבחנות שלהם והיו נותנים את הטיפולים שלהם לפי צבע הגוף, ולפי חומרי הגוף – השתן, הדם, גלגלי העיניים, הציפורניים, הלשון. היום הצבע איבד כמעט לגמרי ממשמעותו; הבדיקות היום של הרופאים הן בדיקות מיקרוסקופיות, כבר בקושי מסתכלים. אבל בכל זאת, הצבעים עדיין מספרים לנו כל היום דברים, אם נשים לכך לב ואם לא – הם מספרים לנו על אוכל, אם הוא טוב או מקולקל; צבע הפרי מספר לנו אם כבר כדאי לנו לאכול אותו או להמתין להבשלתו, צבע השמיים עדיין מנבא את מזג האויר.

הצבעים הם לא מושגים מופשטים, כמו שניוטון הציג אותם כשהעביר אותם דרך המנסרה, פרק אותם לגורמים והסביר לנו את טבעם. "ניוטון גילה את טבע הצבעים, אבל באותו רגע איבדנו את צבעי הטבע", אמר הילמן בנוקבות בסמינר שהעביר פעם על צבעים באלכימיה.7 הצבעים, לפני שהם נוסחות מתמטיות, הם אנרגיה שמגיעה ממקום כלשהו, ומדברת בשפה משל עצמה, מביעה עומק.

מתוך "קהה כבד", שחר יהלום במוזיאון בת-ים לאמנות, צילום: גוני ריסקין

עוד באותו סמינר אלכימיה, הילמן מזכיר לנו את האנתרופולוג ויקטור טרנר שהסיק ממחקריו שהצבעים הם מערכת הסמלים הכי בסיסית וראשונית עבור בני האדם, יותר מכל מערכת סמלים אחרת. הם הסמלים הקדומים ביותר שמחברים אותנו אל משמעות בעולם. הצבעים הם לא רק התפיסה שלנו, כפי שיוּם ניסה לשכנע אותנו, ועוד כל מני פילוסופים בדרך. הם אנרגיה מסתורית שקיימת בעולם. ציירים יודעים את זה. ואנשים שבטיים יודעים את זה, כשהם צובעים את הגוף שלהם, או את המסכות שלהם. יש משמעות עצומה לבחירה של הצבעים. וגם האלכימאים ידעו תמיד שיש סיבה לכך שהדברים צבועים בצבע מסוים ולא אחר, הם הבינו שזו דרכם של האלים לדבר אלינו. כלומר, זוהי דרכם של הכוחות הלא אנושיים הפועלים ביקום – להתבטא בעולם. ביהדות הקשת היא הסמל לקשר שבין האל לעולם, מזכיר לנו הילמן; ככה אלוהים בוחר לתקשר אתנו, דרך הצבעים.

ההופעות של העולם איבדו את הנהירו­ּת הגלויה שלהן עבורנו. אבל יותר מכך, הן לא רק איבדו את יכולתן לתקשר איתנו, הן בנוסף על כך גם עוברות דיכוי מתמיד, התעלמות מכוונת.

נחשוב לדוגמא על תרבות התקינות הפוליטית שהשתלטה על חיינו. נתבונן לרגע בביטוי עצמו, כלומר על מה שהוא נכון ותקין – מבחינה פוליטית. הדבר אינו נכון ואינו תקין מבחינה אסתטית, או אתית, הוא נכון עבור הפוליטיקה, אותה זרוע דכאנית שגורמת לאומללות הנרחבת ביותר על פני הפלנטה, איתה אנחנו משתפים פעולה.

שחור הוא "צבעוני", קצבת זקנה היא "קצבת אזרח ותיק", גבר או אשה הפכו ל-person, ואמא היום היא "הורה". אנחנו מאבדים את הייחודיות של התופעה, את מה שהילמן מכנה ה-eachness של כל דבר ודבר, למען מציאות מופשטת.

האם אין כאן – יותר מאשר דיכוי לשוני – דיכוי אסתטי? התקינות הפוליטית מבטלת את מקומה של התקינות האסתטית, ושוב, הפיצול.  פרגמנטציה. אין שום אינטגרציה בין כל ההיבטים השונים של הקיום שלנו.

התקינות הפוליטית הולכת נגד השכל הישר, כלומר נגד ה-commun-sense, נגד החוש המשותף לכולנו, ואריסטו מספר לנו שה-sensus communis, אותו חוש פנימי שממזג את האינפורמציה הנקלטת מחמשת החושים, משותף לנו ולחיות. זו חתיכת דבר משמעותי ללכת נגדו!

אנחנו מתכחשים למה שמופיע מול העיניים, או שאנחנו מעקמים אותו בדרכנו המחוכמת, ומדכאים את האינסטינקטים האסתטיים לנו, מתרחקים מהצורה המופיעה לעין; אבל חישבו על כך: אם הוויתו של דבר מתגלה באמצעות הצגת הדימוי שלו, כמו שהילמן אומר לנו, אז כשאנחנו מתקנים פוליטית את מה שנגלה לעין, אנחנו מדכאים את הווייתו. אנחנו לא רק מכבסים מילים, ומחשבות. אנחנו מכבסים גם את נשמת הדברים של העולם, ובמקביל מאבדים עוד ועוד אמון בתגובות האסתטיות שלנו נוכח העולם.

התגובה האסתטית היא תגובת הנשמה. אי אפשר להתכחש לכך שיש לנו תחושת משיכה מיידית לדברים מסוימים. לכולנו יש אותה. דברים אחדים מפתים אותנו, מושכים אותנו, ואחרים דוחים אותנו. שכחנו שככה אנחנו קוראים את העולם, עם האף, עם העיניים, עם האזנים.

שכחנו, אבל ידענו את זה פעם. וזה שוב מחזיר אותנו להתחלה, לפצע, לאותו הפצע שהילמן, להבנתי, מצליח לגעת בו ולכן גם להביא לו מרפא: הפצע של השכחה. זאת הסיבה, להבנתי, שהספר של הילמן מעורר אצל הרבה מאד קוראים – געגוע. זוהי מילה שאני שומעת שוב ושוב. אני חושבת שמדובר בגעגוע קוסמולוגי. כי התגובות האסתטיות שלנו, ככה הילמן מראה לנו בצורה מאד משכנעת בספר, הן תגובות קוסמולוגיות, ולא אישיות. הן סימנים לכך שאנחנו לוקחים חלק מהסדר העולמי.

לכן, שיקום התגובה האסתטית שלנו היא במובן מסוים קריאה לאקטיביזם פסיכולוגי; אם דרושה היום מהפיכה בעולם, תהייה זאת מהפיכה של רגישות; מהפיכה של הרגישות החושית שלנו, מהפיכה אסתטית. לצאת מהכלא של הסובייקטיביזם שלנו אל חמשת החושים שלנו, שמחברים אותנו אל הדברים, לכל מה שהוא לא "אני".

לא עוד לסגור את החושים לעולם – עם כוס משקה מלאה בקרח בכל ארוחה, מונוסודיום גלוטומט בחטיפים, תאורת ניאון בעשר בלילה וריטלין –  אלא בדיוק להיפך – להוריד את המיסוכים, את העמעומים – לחוש להרגיש, לראות, להתבונן, לשים לב, להגיב, פשוט… להגיב!

אבל, איך משקמים את הכישורים האלה שלנו לכונן קשר עם הפיזיונומיה של העולם? איך מתעוררים מהקהות החושית שלנו? איך מתחילים להשתחרר מכל הדיכוטומיות האלה שהרחיקו אותנו כל כך מנשמת העולם – אובייקט-סובייקט, חוץ-פנים, תפיסה חושית-תפיסה שכלית?

הילמן משרטט לנו נתיב חדש-ישן של תפיסה, נתיב שהוא אולי מהפכני לימינו אבל יחד עם זאת עתיק יומין בהיסטוריה האנושית –  תפיסה דרך הלב. הילמן מציע לנו, או ליתר דיוק מזכיר לנו, ספֵירה של תפיסה שבה אנחנו לא מתנדנדים עוד כהרגלנו בין הדיכוטומיה אני-עולם, שואלים את עצמנו כל הזמן– "זה סובייקטיבי?" "זה אובייקטיבי?" "האם זה שלי?" "האם של העולם?" לא, זה לא שלי ולא של העולם, זה שלנו. שלנו, יחד.  אנחנו כאן יחד, טובלים בעולם משותף של משמעויות ושל ארכיטיפים ושל עוצמות ושל סגולות משותפות.

יש כאן הזמנה עצומה: לחוות את העולם כרגש, כמבטא משהו, דרך אינספור דימוייו. זוהי הזמנה להקשיב לאופן שבו הדברים מציגים את עצמם ומדברים אל הדמיון שלנו. שכן, "הלב הוא מקום מושבו של הדמיון", והדמיון הוא "קולו האותנטי של הלב."8 המחשבה של הלב היא פיזיונומית. והיא משיבה אותנו "אל האומץ שבאינטימיות בלתי אמצעית, לא רק עם עצמינו, גם עם פניו הייחודיים של העולם החושי שלבנו בא עמו במגע, כמו חיה המתבוננת בעולם ממאורתה."9

ההזמנה הזאת של הילמן לכונן אינטימיות עם העולם, לראות ולפגוש אותו דרך הלב, היא מהפכנית לימינו באופן כל כך בלתי נתפס, שלוקח זמן לקלוט את עומקה הקוסמולוגי; דרוש זמן מה לעכל אותה.

ההזמנה של הילמן היא, למעשה, לא אחרת מאשר להשיב בחזרה לעולם את המלאכים, את האלים, והאלות. כשאנחנו מסכימים לכך שהמשמעויות אינן רק פרי שכלנו, או תפיסתנו, וכשאנחנו מסכימים לכך שהרגשות והאיכויות שהחיות, הצמחים, האנשים, המכוניות, והספות מעוררים בנו –  הם כולם היבטים של הבריאה, כלומר של היצירה הקרויה עולם, שהם נטועים ממשית בעולם ואינם פרי דמיוננו, אנחנו מסכימים לכך שהקוסמוס הוא מקומן של משמעויות ושל כוחות שהם לא רק אנושיים, של מהויות שאנחנו לא ממציאים, או בודים מדמיוננו; "המלאך קודם לרגש שהוא מעורר"10 כותב הילמן בספר. מרגע שאנחנו כבר לא מפרידים בין התפיסה שלנו לחשיבה שלנו והדמיון שלנו, האפשרויות שלנו להבנת העולם משתנות באופן רדיקלי, וכך גם ההשתתפות שלנו בעולם.

הצג 10 הערות

  1.  From Mirror to Window, Curing Psychoanalysis of its Narcissism, in Uniform Edition Vol. 2, City & Soul, Spring Pub, 2018
  2. מחשבת הלב ונשמת העולם, (בבל, 2021) עמ' 59.
  3. שם, שם
  4. Adolf Portmann, La Forme animale (1948), (trad. George Remy) Èd. La Bibliothèque,2013, p. 41.
  5. מחשבת הלב ונשמת העולם, (בבל, 2021), עמ' 63.
  6. מחשבת הלב ונשמת העולם, (בבל, 2021), עמ' 102.
  7. The Alchemy of Psychology (Audio Seminar) in: Audible Books
  8. מחשבת הלב ונשמת העולם, (בבל, 2021), עמ' 18.
  9. שם, עמ' 89.
  10. שם, עמ' 46.

1 תגובות על “על שיקום הדמיון ושפתו הנגלית לעין של העולם”

    מאמר מצוין. מאד מזכיר את המסה של טולקין על הפנטזיה בעץ ועלה שבו הוא מדבר על הכיעור של העולם המודרני והניתוק שלו מהמציאות הממשית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.