סינמה אל־עראקיב

במוצ״ש, 11 בדצמבר 21, התקיים בכפר אל־עראקיב אירוע מיוחד: השקת ״סינמה אל־עראקיב״, שכללה סדרת אירועים מרגשים והקרנת סרטים.

הרעיון של קולנוע בכפר אל־עראקיב התחיל אולי להתגלגל כשפגשנו לפני כמה חודשים את עזיז אלטורי, הרוח החיה של המאבק בכפר, ואת השחקנית והבימאית עינת ויצמן שמרכזת יחד עם עזיז את פעילויות האמנות בכפר, בביקור אצל משפחת האל־קורשאן בחאן אל־אחמר. ואולי זה התחיל או התחדש כשעינת שאלה אותנו אחרי כמה שבועות אם אנחנו עדיין עומדים על ההצעה לארגן הקרנת קולנוע באל־עראקיב. אך ללא ספק הרעיון קרם עור וגידים כשעזיז הפך את ההצעה לארגן הקרנה חד־פעמית להצעה להקים את ״סינמה אל־עראקיב״, ואולי בכישרון הזה של תרגום אירוע ארעי לקונספט קבע שוכנים הקסם, הצורך, הכוח, החלום.

האירוע הראשון של ״סינמה אל־עראקיב״ היה אירוע שהוא מופע, מרחב זמני. ט.א.ז. ״סינמה אל־עראקיב״ הוקם בתוך מרחב שהוגדר זמנית באמצעות קיר אינסופי מבד מסורתי, פיסות של דשא סינטטי על אדמת המדבר שעליה התקיימה גרסה מקומית של פסטיבל קולנוע בינלאומי. האירוע כלל השתתפות ילדות, סדרה של טקסים מרגשים, שירה ונגינה של נשות הכפר, ריקוד ושירה של הגברים, דיבורים, תפילה ואפילו הופעת סוסים שנדמה היה שיצאה מתוך המסך, כי המציאות באל־עראקיב עולה על כל דמיון.

אירוע ההשקה של ״סינמה אל־עראקיב״ נדמה בעיני הנוכחים לאירוע חתונה שיש בו משהו לפני ומשהו שונה אחריו. ״סינמה אל־עראקיב״ הוא לא רק קולנוע, הוא פעולה נוספת בסדרת פעולות אמנות המסמנות את הבחירה להיות, לבנות, לחלום, לדמיין ולממש את הריבונות של אנשי אל־עראקיב על הקרקע שלהם. על המסך הוקרנו סרטים שקשורים למאבק של התושבים והעובדה שכניעה למצב היא לא אופציה, שבדיכוי נלחמים בנחישות וביצירתיות. עזיז וקהילה שלמה של לוחמים/חולמים מובילים מאבק למען זכותם לחיים ראויים על אדמותיהם, ומוכיחים בפעולות את מה שהסרט של פורנסיק אכיטקטור שהוקרן בכפר חושף עם עובדות – בית הקברות לא מצביע על מוות אלא על החיים של תושבי אל־עראקיב על האדמות הללו.

״סינמה אל־עראקיב״ הוקם במסגרת של סדרת פעולות אמנות שמציעות דרכים למאבק יצירתי בעד החזרת הזכות להתגורר בכפר. שמחנו והתרגשנו לקחת חלק בהתרחשות הנפלאה הזאת.

לאה ודיאגו (קבוצת סלה־מנקה)

פרויקט האמנות – עינת ויצמן

לפני כשנה הוקמה ביוזמה משותפת של עזיז אל־טורי ועינת ויצמן קבוצת "אמניות.ים בסולידריות עם אל־עראקיב", שאליה הצטרפתי יחד עם אמנים אחרים בתגובה להרס תערוכת ציורים בכפר. כעבור מספר חודשים הוחלט לחנוך את "מרכז הסומוד" בכפר. "מרכז הסומוד" הוא לא מקום, הוא גם לא יכול להיות מבנה כי המבנים בכפר נהרסים. "מרכז הסומוד" הוא רעיון, הרעיון שאמניות ואמנים תומכות ותומכים דרך העבודות שלהם במאבק המשותף לשחרור של הנגב ממשטר הקרקעות הקולוניאליסטי. המרכז מארח בכל פעם אמנ.ית אחר.ת שמובילים פרויקט בכפר. ברוב המקרים היצירות נהרסות יחד עם הבתים.

אנחנו האמנים שחקני משנה במאבק הזה, אנחנו מגיבים אליו, משתתפים בו ומקבלים השראה ממנו. עבורנו זה בית ספר לסומוד.

חלק מהפעולות שנעשו עד כה:

טקס הנחת אבן הפינה למרכז הסומוד בכפר

הטקס היה מעין צעדת שיבה כשבראש הדיוקן של השיח' סיאח מוביל את הגידולים של הכפר – תאנה, זית, סברס וגפן, שנעקרו על ידי המדינה, חזרה אל הכפר.

ציורי הגידולים: ילדי ותושבי הכפר יחד עם מיכאל וטל קמינר

דיוקן השיח: ג'סיקה שרון

צילום: תומר אפלבאום

עריכת: ניצן כהן

בימוי: עינת ויצמן

מיני אל־עראקיב:

שיחזור הכפר כפי שהיה ב־2010, לפני ההריסה האחרונה.

יוצר: עזיז אל־טורי.

תיעוד, בימוי ועריכה: ניצן כהן

הבית הירוק

יוצרת: עינת שטקלר־זילברצוויג.

מתוך ההריסות של הבתים הוצאנו יוטה קרועה, מסמרים וקרשים שבורים ומהם בנינו בית בגודל של 2.5X2.5. את הבית כיסינו בבד יוטה, תפרנו ממנו כיסים, מילאנו אותם באדמה ושתלנו זרעים. ביקשנו מעזיז להשקות את הבית עד שיתחיל לפרוח.

https://youtu.be/r9pE9PJt4h8

ציור בחול

יוצרת: אולגה גולצר בליווי מוזיקלי של עאדל מסיס.

סיפור הכפר והמאבק דרך ציור בחול. הציור מצטייר ונמחק ואינו משאיר עקבות והוא אולי אחת הצורות המתאימות ביותר לספר את סיפורו של הכפר.

רקמת אל־עראקיב

יוצר: אדם אוריאל בשיתוף מירב וייס, ליאורה גינת, סבאח אבו מדיע'ם, עליאא אבו מדיע'ם, חקמה אבו מדיע'ם, סעיד אבו מדיע'ם, פהאד אבו מדיע'ם, מרים אבו מדיע'ם, סוג'וד אבו מדיע'ם, מוחמד אבו מדיע'ם, פטמה אבו מדיע'ם ועזיז אל־טורי.

ביצירה זו, שאורכה 26 מטר והיא מהדהדת את שטיח באייה (the Bayeux Tapestry), תושבות.י אל עראקיב מתארות.ים את זיכרונותיהן.ם וחלומותיהן.ם.

פרט מתוך רקמת אל ערקיב, צילום: דן רוברט להיאני

על הכפר אל־עראקיב

הכפר אל־עראקיב הוא כפר בדואי לא מוכר – ללא תשתיות, שאינו מחובר למים או חשמל, הנמצא עשרה ק"מ צפונית לבאר שבע. תושבי הכפר רכשו את האדמות בתקופה העות'מנית ומאז הם יושבים על קרקעותיהם. משנת 1951 מנסה מדינת ישראל בכל מיני דרכים לגרש את תושבי הכפר מאדמותיהם – ריסוס האדמות ברעל, נטיעת יערות, בניית התנחלות ועוד. בשנת 2010 המדינה החריפה את צעדיה והחלה בהרס שיטתי של הבתים. הבדואים מצדם נוקטים שיטת התנגדות לא אלימה הנקראת "סומוד", בעברית: איתנות, החזקת מעמד. בתיהם נהרסים בכל חודש ובכל חודש הם בונים מחדש. עד היום הכפר נהרס 195 פעם, אבל נבנה מחדש 196 פעם. בכך הפך הכפר לסמל של מאבק הבדואים על אדמתם.