בתאריך 16.12.21 פורסמה בעיתון “ישראל היום” מודעה, ובה קול קורא להגשת מועמדות לתפקיד אוצר.ת מוזיאון הנגב. הדד־ליין להגשה עמד על כשבעה ימים ממועד פרסום המודעה. עיון בתוכן המכרז גילה כי התנאים המוצעים בו בעייתיים בלשון המעטה, ומשקפים לכל הפחות חוסר הבנה של תפקיד האוצר.ת. אלו יידרשו להוביל את חזון המוזיאון, להכין תוכנית דו־שנתית מפורטת, לנהל את אוסף המוזיאון, לאצור תערוכות, להפיק קטלוגים, ללוות את צוות המוזיאון הנרחב על כל מחלקותיו, לגייס כספים ותמיכות, לגבש מדיניות חינוכית, להיות אחראיים על פרסומי המוזיאון, לפתח את גן הפסלים שבמתחמו, וליזום שיתופי פעולה ופעילות קהילתית – כל זאת בתמורה ל־6,250 ש”ח לחודש, כעצמאי. כמובן שעל המועמד.ת להוכיח ניסיון רב שנים והשכלה אקדמית.
נזכיר שעל פי החוק, מוזיאון מוכר מחויב בהעסקת אוצר כתנאי סף. התגמול הדל המוצע במכרז, שאינו מוגדר כשכר ואינו מעניק תנאים סוציאליים כלשהם, לא יכול לאפשר לאוצר.ת להתחייב לכל מטלות המוזיאון, האוסף וכל הנלווה להם, וגם לא יכול לאפשר לחזון ולתערוכות שירקום להצליח.
איגוד האוצרות והאוצרים, שקם בתגובה לתנאים העסקה דורסניים אלה של עולם האמנות הישראלי, שלח פניה דחופה למוזיאון ולחברת “כיוונים” העירונית, שאליו היו מכותבים גם משרד התרבות ושר התרבות והספורט חילי טרופר. במכתב פנייה זה הצביע האיגוד על הפער שבין רשימת תחומי האחריות והמטלות המפורטות בתיאור המשרה לבין התגמול הבלתי הולם. בתשובה לפנייה כתב עודד שוהם, מנהל מתחם המוזיאונים בבאר שבע: “אנו רואים בתפקיד האוצר בעל ערך רב וחשוב מאד המחייב הכשרה הולמת ומקצועית ומשום כך אלו הם התנאים והדרישות להגשת המועמדים בקול הקורא”. האיגוד הציע להקפיא את המכרז או לשנות את תנאי ההעסקה בדיאלוג עמנו, אך מטעם המוזיאון לא התקבלה תגובה בשלב זה.
איגוד האוצרות והאוצרים קרא למוזיאון להשהות את המכרז ולחשב מחדש את התנאים הראויים והציע סיוע מקצועי בתהליך. בנוסף קרא האיגוד שלא להגיש מועמדות או למשוך מועמדויות שהוגשו למכרז הבעייתי.




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
