יובל אצילי הוא הזוכה בפרס מיזם ARTIQ-אמנות ישראלית גאה על סך – 5,000 שקל לשנת 2020. אצילי הוא האמן השלישי שזוכה במלגה, הניתנת כחלק ממחויבותו של מיזם ARTIQ לקידום אמנות גאה וקווירית בישראל.
מיזם ARTIQ הוקם על ידי ד”ר יעל רוזין במטרה לאצור ולהציג מגוון רחב ככל האפשר מהאמנות הקווירית העכשווית; להציג ולהנגיש אותה לקהילה ולקהל הרחב; לעודד יצירה גאה ולתמוך ביוצרים ויוצרות קוויריים, מכל המגדרים ובכל מדיה.
חברות ועדת השיפוט היו רעות פרסטר- מנהלת מוזיאון פתח תקווה לאמנות, אבי לובין- אוצר, ניב פרידמן – אמן (זוכה מלגת ARTIQ לשנת 2019), ליאב מזרחי – אמן ואוצר, וד”ר יעל רוזין – יזמית ומנהלת מיזם ARTIQ.
בנימוקיהם לפרס קבעו השופטים/ות כי “בצילומיו ובעבודות הוידאו, אצילי מצליח להעביר את רוח התקופה העכשווית דרך נגיעות והתכתבות עם מסורת הצילום. נושאי המחקר שלו נעים בין צילומי דיוקן באור רך אל מול קומפוזיציות בעלות תנועה בארוקית. בשנים האחרונות מבסס אצילי את מקומו בשדה האמנות המקומי, כצלם-אמן רגיש אשר מעשיר את קשת הפרשנות על אמנות קווירית. עבודותיו עוסקות בייצוגים שונים של גבריות; במתח שבין הגברי-הנורמטיבי להומו-ארוטי, כל זאת תוך ערעור על המוסכמות בבחירת מושאי הצילום ואופני הצגתם. בין הדימויים, הנושאים ומושאי הצילום הוא משבץ את סיפורו האישי. עבודותיו של אצילי בוחנת גבולות אישיים, משפחתיים ולאומיים; גבריות וכדורגל, סוגת צילומי הריון והמשפחה ההטרונורמטיבית/קווירית, ועוד.
פרס ARTIQ לשנת 2020 ניתן לאצילי כתמיכה ועידוד על עבודותיו שהוגשו למלגה. בפרויקט המתוכנן עוסק אצילי במשפחה הקווירית ומותח את הגבולות בין ‘גברי’ ל’נשי’, ובין המיוצג על ידי הדימוי שבצילום האמנותי, לבין מה שנחבא בשולי הסיפור במציאות.”
חברות/חברי הועדה ביקשו לציין לשבח גם את מתן גולן: “בציון לשבח על יצירתו (ללא פרס כספי) בחרה הועדה לציין את האמן מתן גולן. עבודותיו הרשימו את ועדת הפרס באיכותן ומקוריותן. גולן, יוצר גשר בין המופשט לפיגורטיבי באמצעות משחקי חומרים, צורות, צבעוניות וקומפוזיציות. יצירותיו בעלות הומור ואירוניה, ומשקפות תהליכים רבים באמנות עכשווית. נושאי עבודותיו מרמזות על נוכחות הגוף הנעדר ועל ארוטיקה מסוות. הועדה מצאה לנכון לשבח את יצירתו של גולן ותרומתו לשיח האמנות הקווירית. “
הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב. 
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
