צניעות במיטבה: לזכרה של מרים טוביה בונה

"במקום לקדם קו אוצרותי שנהגה מראש או להגיע למפגש עם תיאוריה מקובעת, אתנוצנטרית, טוביה בונה בחרה לתווך בין האמן לצופה בצורה שקטה ובענווה, כמו אנתרופולוג". רות רובינשטיין בהספד לאוצרת מרים טוביה בונה

ביוגרפיה קצרה

מרים טוביה בונה נולדה בתל אביב-יפו בשנת 1932. בשנת 1962 סיימה את לימודיה במדרשה לאמנות ובמשך תקופה פעלה כאמנית במקביל להוראת ציור בבתי ספר יסודיים. החל מסוף שנות ה-60 החלה ללמד בתיכון תלמה ילין, מכון אבני ועוד, אמנות והבנת אמנות, ולפעול כאוצרת. בשנים 1978-1979, כשהייתה אוצרת במשרה חלקית בגלריית הקיבוץ, אצרה מעל ל-20 תערוכות, בהן הציגו (חלקם בפעם הראשונה), בין השאר, האמנים אביטל גבע, מוטי מזרחי, משה גרשוני, דליה מאירי, חיים מאור, אורי רייזמן, דב הלר, מיכאל סגן-כהן וגרי גולדשטיין.

במהלך שנות ה-80 התבססה טוביה בונה כמרצה. היא לימדה במכללת שנקר, בבית ספר גבוה לציור קלישר ובמכללת אורנים, שם שימשה גם כראש המחלקה לאמנות ועיצוב. באותה תקופה המשיכה לפעול כאוצרת בתערוכות בוגרים של אותם מוסדות.

בראשית שנות ה-90 שבה לעסוק באוצרות במשרה מלאה, והפכה למנכ"ל ואוצרת ראשית במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן. במהלך ארבע וחצי שנותיה בתפקיד, יזמה והפיקה כ-55 תערוכות למגוון רחב של אמנים, בהם: אלימה, יאיר גרבוז, רועי רוזן, בוקי שוורץ, דוד וקשטיין, צביקה קנטור, אודי אלוני, מיכאל סגן-כהן, בלו-סימיון פיינרו ושושי קרמוצ׳ה. בנוסף, הזמינה אוצרים אורחים דוגמת אדם ברוך, גילה בלס וסורין הלר, לאצור תערוכות במוזיאון.

בשנת 1995 מונתה לאוצרת הראשית במוזיאון חיפה לאמנות. במקביל, שימשה כחברה בוועד המנהל של יד בן צבי.

מרים טוביה בונה

היכרותי עם מרים טוביה בונה

כשהתחלתי לכתוב את עבודת התזה (M.A) שלי באוניברסיטת בן גוריון בנגב, תחת הכותרת ״תהליך התקבלותו של מיכאל סגן-כהן בשדה האמנות הישראלי״ בהנחיית דר' מרב ירושלמי, גיליתי שטוביה בונה אצרה שתיים מתוך שלושת תערוכות היחיד שלו. הראשונה הוצגה בגלריית הקיבוץ בשנת 1978 והשנייה במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן בשנת 1994.

אפשר לומר שעבודתו הקונספטואלית של סגן-כהן הייתה רחוקה מהזרם המרכזי של האמנות הישראלית, במיוחד מכיוון שהוא שאב את  השראתו מהמקורות היהודיים. לאחר התערוכה ב-1978, מבקרי האמנות, שהתקשו  להבין את עבודתו, כינו את יצירותיו ״יצורים מכוכב אחר״, כדברי הפסיכולוג והאוצר איתמר לוי. אז מה, אם כן, דירבן את טוביה בונה לקחת סיכון עם אמן זה? מה היא ראתה והבינה שאחרים לא הצליחו לראות ולהבין? בחיפושי אחר תשובות, ראיינתי את טוביה בונה בביתה בהרצליה במרץ 2013.

רר:מה זיהית בעבודתו של מיכאל סגן-כהן שגרם לך לאצור את תערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריית הקיבוץ? מתשובתה, לא רק שלמדתי על ההערכה הרבה שלה כלפי יצירתו של סגן-כהן, אלא זכיתי גם לשמוע על האופן בו היא רואה ומבינה את שדה האמנות הישראלי:

מטב: תמיד אמרתי לתלמידים שלי, שבאמנות הישראלית לא יקרה שום דבר, עד שהיא לא תצמח באופן אותנטי במקום ובזמן ומטקסטים שהם שלה. וזה מה שסגן-כהן עשה. מטרת בצלאל הייתה ליצור אמנות יהודית, להתחבר לאיזה מקור ולצמוח ממנו. אבל האמנים שם עשו זאת בצורה פשטנית, למשל דמויות תימנים שנראו להם כמו יהודים אוטנטיים, ועיסוק בחפצים דתיים, פרוכות למשל. סגן-כהן עשה את ההיפך. בפעם הראשונה בה ראיתי את עבודתו, זה עשה לי בום!! הוא החזיר את זה לציור מקומי, ארכאי, זאת אומרת שהוא ניסה לייצר מקור חדש לאמנות ישראלית שתתפתח משם. הוא ניסה לעשות איקונוגרפיה חדשה. לקחת טקסטים מהתנ"ך ומהמקורות שלנו, ולתת להם ביטוי ויזואלי. באמצעות החזרה למקורות ולשורשים שלנו, סגן-כהן הצליח ליצור אמנות מקומית אותנטית. זה מה שאני מאמינה שאמנות ישראלית צריכה להיות. כלומר, לא כדברי זריצקי, כשדה אמנות הנושא עיניו אל פריז שצריך להשתלב בזרמים הבינלאומיים, שצריך להתחבר למרכז ומה שקורה בו ואחר כך להדהד אותו, אלא, שאמנים ישראלים צריכים ליצור מתוך השורשים שלהם, היהודיים והמקומיים. לכן, יצירותיו שיקפו את החברה הישראלית ואת דמותנו כאומה, ועשו זאת בצורה כה ייחודית, אותנטית ומקומית. זה הדבר שאהבתי בעבודתו, וזה מה שאני מכבדת ביצירה של אמנים ישראליים אחרים, ששואבים השראה ממקורות מקומיים.

תערוכת היחיד הראשונה של סגן-כהן הולידה דיון ושיח ביקורתי שהובל על ידי אדם ברוך, חבר קרוב ואוהד נלהב של סגן-כהן. אך באופן מעורר תמיהה, טוביה בונה לא הוזכרה כלל במהלך 25 שנות הקריירה של סגן-כהן, והיא אינה זוכה להכרה על כך שהזניקה את הקריירה שלו כאמן, או על תובנותיה וראייתה הייחודית על יצירתו. 

רר: מדוע לא זכית להכרה בדיון אודות חשיפת סגן-כהן?

לשאלה זו לא הייתה לה תשובה של ממש. היא חלקה איתי את חוסר העניין שלה בביקורות שנכתבו על התערוכות שאצרה, וטענה שמעולם לא קראה אותן. יתר על כן, היא סיפרה שהיא נמנעה מלפרסם את מחשבותיה ותובנותיה אודות מהות האמנות הישראלית. לכן, רק באמצעות התערוכות שאצרה, הרעיונות והתגליות שלה יוכלו להיחשף ולהתפרש, ואמת זו זכתה להכרה ולדברור מאדם ברוך, שהילל את עבודתה בפומבי לעיתים קרובות.

מרים טוביה בונה עם מוטי מזרחי, מיכאל גרובמן וראש העיר רמת גן צבי בר

רר: מה כללה המתודולוגיה האוצרותית שלך?

מטב: סוף שנות ה-70' הייתה תקופה שבה אוצרים רצו לקדם אמנים שחיזקו את הקו האוצרותי שלהם. לי לא היה קו. אני עבדתי רק באופן אינטואיטיבי בלא פחד ממה יגידו. מה שעבד עלי, מה שממנו הרגשתי מופתעת, לא מוכנה, מה שחידש לי, שלא חשבתי עליו קודם. אני לא האמן פה. התפקיד שלי הוא לחשוף, לומר – "שימו לב, יש כאן משהו." זה הסיפור שלי. מעולם לא ניגשתי ליצור תערוכה עם אג׳נדה, ולא עם תיאוריה מובנית מראש, שנדרשת עבודת אמנות כדי להצדיק אותה. נהפוך הוא! ניגשתי לכל אמן מתוך סקרנות לראות מה יש לו להציע. באופן אינטואיטיבי, אם העבודות נגעו בי, גרמו לי לחשוב, תפסו אותי לא מוכנה או הפתיעו אותי, התערוכה הייתה קורמת לה עור וגידים. אני הייתי בדרך כלל עוברת על תיק העבודות של האמן, ובוררת מתוכו את העבודות שחידשו והפתיעו. זו היא השקפת העולם שלי. כשאני אוצרת אני גם מחפשת אחר אמנות שהיא באמת מקומית ואותנטית.

מתשובתה זו ניכרת צניעותה של טוביה בונה. כלומר, במקום לקדם קו אוצרותי שנהגה מראש או להגיע למפגש עם תיאוריה מקובעת, אתנוצנטרית, טוביה בונה בחרה לתווך בין האמן לצופה בצורה שקטה ובענווה, כמו אנתרופולוג, ולתת לעבודות לדבר בשם עצמן.

כעת, כאשר אני מתחילה את עבודת הדוקטורט שלי, גם היא באוניברסיטת בן גוריון בנגב ובהנחיית דר' מרב ירושלמי,  בנושא ״עלייתה של אמנות יהודית עכשווית בישראל״, אני שוב מוצאת את עצמי מול תפיסתה הייחודית של טוביה בונה. תפיסה זו באה לידי ביטוי באמצעות אמנות יהודית עכשווית, שמוצגת ב"הביאנלה של ירושלים – אמנות יהודית עכשווית", שנחנכה בשנת 2013 על ידי רמי עוזרי. הביאנלה מציגה קולות רבים שהושתקו במשך השנים,  ונדחקו לשוליים מהזירה ההגמונית של האמנות הישראלית.

כשאמנים אלו יוצרים מתוך התרבות והמסורת היהודית, צפות סוגיות חשובות הנוגעות לחברה הישראלית, וכך עבודתם משקפת את שאיפותיה של טוביה בונה. יתר על כן, יצירות אלו מזכירות את יצירתו של מיכאל סגן-כהן, ולפיכך, ניתן לראות שטוביה בונה, לצד סגן-כהן ואדם ברוך, אכן הקדימו את זמנם.

לדעתי, הגיע הזמן להעניק למרים טוביה בונה את ההכרה והכבוד הראויים לה, ולהכיר בתרומתה הרבה של המרצה והאוצרת החשובה והצנועה הזו, שניסתה לשנות את כללי המשחק במקום לשמש רק כשומר סף, במסעה להניח את היסודות ל״אמנות ישראלית מקומית ואוטנטית באמצעות החזרה למקורות ולשורשים שלנו״.

3 תגובות על צניעות במיטבה: לזכרה של מרים טוביה בונה

    מרים טוביה בונה ז"ל לימדה אותי בתלמה ילין
    ואני מוקירה לה תודה עמוקה עד היום שהיא סללה את דרכי לאהבת והבנת האמנות ולהחלטתי להפוך לאוצרת. יהי זכרה ברוך!

    תודה על הכתבה. לא הכרתי את פועלה אם כי השם מיד הדהד כידוע… טוב לדעת אודות אוצרים עם נשמה יתרה, ששמירת הסף אינה "נר לרגליהם".

    זכיתי ללמוד אצלה בתלמה ילין בשנות ה-70. שיעורים מרתקים ומיוחדים שעד היום טבועים בי. כבר אז בתור נערה הרגשתי שזכיתי שלימדה אותי ותחושה זו שבורכתי מלווה אותי כל השנים מאז. מקווה שאכן תזכה להכרה ולכבוד שראוי לה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת