"העתיד שרוי בחושך"

"זעקת ההווה בתצלומיו של אפלבאום ממחאת בלפור מחפשת סדר חדש שיחזיר את הצדק, האמת והיופי לחיים העכשוויים; סדר שנובע מציות למנהיגים ולכללים שנובע מהסכמה ומהיענות לדרישות המצפון, ולא מכניעות, מפחד מעונש או מציפייה לשכר". אילנית קונופני על התערוכה "העתיד שרוי בחושך" של תומר אפלבאום בגלריה של המחלקה לצילום, בצלאל

צלם נעשה לצלם עיתונות כי דבק בו שיגעון האהבה. אילולא כן, יצלם עבור עצמו. הוא יתבונן, יקלוט, יתאר את עולמו מאהבה לדברים או לבני אדם, מאהבת הצילום או מדחף אדיר ליצור. ואולם אני סבורה שצילום עיתונות הוא בהכרח מעשה של שיגעון. הוא דוחף את האדם לחשוף את עצמו לסכנות, לאסונות ולפגיעות בעבור רוח צדק.

במהלך מלחמת העולם השנייה, לבקשת הגנרל דה גול, ניסחה סימון וייל הצהרת זכויות אדם. במאמר שכתבה ב-1943 תחת הכותרת ״האם אנו נלחמים למען הצדק?״ הגדירה את שיגעון האהבה כמניע את האדם לזהות ולהוקיר יופי, אושר ומלאוּת בחיים הארציים, לרצות לשמור עליהם בהקפדה יתרה ולעורר את היווצרותם במקומות שבהם הם חסרים.1 ״שיגעון האהבה מחדיר חמלה רכה כלפי האויב לתוך מקום בלב שהוא עמוק יותר מתרעומת ומאוֹמץ, לתוך המקום שממנו התרעומת והאומץ שואבים את כוחם״.2

המילה ״צדק״, כותבת וייל, מכילה את המשמעות של שלוש המילים של הסיסמה הצרפתית: חירות, שוויון, אחווה. ערכים אלו מתממשים רק עם הסכמה של בני האדם עם החוק – במקום שבו יש ציות בהסכמה, ישנה חירות. ההסכמה חיונית לציות; בלעדיה נחיה תחת דיכוי, שהוא האימה של הקיום האנושי. החירות אינה מצויה בממשלה או בשום מוסד אחר. עבור וייל, החירות נמצאת בציות: ״במקום שיש חירות, יש פריחה של אושר, של יופי ושל שירה״.3 וייל סבורה שרוח הציות שנעשה בהסכמה נובעת מאהבה ולא משנאה, וכי במקום שבו הסחר בכסף שולט בפעילות החברתית, אין אהבה. בני אדם צריכים משהו לאהוב, משהו לציית לו למען אהבתו, ולא משנאת הדבר המנוגד לו. ״צריך משהו שהאוכלוסייה תוכל לאהוב בטבעיות, מעומק הלב, מעומק עברה שלה, מתוך שאיפותיה המסורתיות, ולא באמצעות פיתוי, תעמולה, או תרומה זרה״.4

צילום: תומר אפלבאום

שיגעון האהבה קורן מתצלומיו של תומר אפלבאום. אני מביטה יחד איתו באלפי תצלומיו מחודש פברואר 2020 ועד היום, מפרוץ מגיפת הקורונה ואל תוך הימים הסוערים של המחאות הציבוריות נגד ראש הממשלה ומדיניות הממשלה. אפלבאום אינו מנסה לבטא רק את עצמו. הוא יכול לזהות את המחנה שבו אי-הצדק הוא המועט ביותר, להצטרף אליו, ובמילותיה של וייל, ״לאחוז בנשק ולהיחשף לאש האויב״. אך הוא אוחז במצלמה ומבין: ״(…) בצד האחר עושים אותו הדבר בדיוק״.5 אפלבאום, בשיגעון האהבה, בחיפוש אחר העקבות הזעירים של יופי, אושר ומלאוּת, מצלם בחמלה. הוא אדם רציונלי, ובכל זאת מעמיד את עצמו ואת מצלמתו תחת סיכונים שקשה לשאת, נאחז בשיגעון האהבה, ברוח הצדק, כי למרות נקודת המבט המפוכחת והתבונית, ״רק שיגעון האהבה לבדו הוא הגיוני״.6 תצלומיו מעניקים נוכחות למסרבים לציית, וברוח וייל, קוראים להשיב את שאיבדנו, את ערך האהבה ואת המניע המשותף לברית נאמנות – ולשם כך לא נותר אלא להדביק בשיגעון האהבה. ההסכמה החופשית תצמח מחדש מלמטה כלפי מעלה, מהמון בני האדם המסרבים לשתף פעולה עם אלו שנותנים את הפקודות, עד לרגע של שינוי.

זעקת ההווה בתצלומיו של אפלבאום ממחאת בלפור מחפשת סדר חדש שיחזיר את הצדק, האמת והיופי לחיים העכשוויים; סדר שנובע מציות למנהיגים ולכללים שנובע מהסכמה ומהיענות לדרישות המצפון, ולא מכניעות, מפחד מעונש או מציפייה לשכר. ״(…) כל קולקטיב, הנשלט בידי מנהיג ריבוני אשר אינו נותן דין וחשבון לאיש, נתון בידיו של אדם חולה (…) מי שמעודדים מצב דברים שבו הציפייה לרווח היא המניע העיקרי לפעולה, נוטלים את הציות מבני האדם, שכן ההסכמה העומדת ביסודו אינה דבר שאפשר למכור״.7

מחאת העצמאים, בגין, מיכאל האבי ושוטר, צילום: תומר אפלבאום

המשבר החברתי-כלכלי-פוליטי שבו מצויה ישראל מעורר תהיות בנוגע לעתיד המדינה ולעתידנו כפרטים החיים בה. בעודי נעדרת יכולות לדעת מה צופן לי העתיד, אני נאחזת במחשבות עליו במונחים של תקווה, של שאיפות, של כמיהות. אני רוצה לכתוב עליו במילים אשר נתפסות חיוביות וקשורות לשינוי, להתפתחות, להגשמה. אבל העתיד הוא גם הבלתי צפוי והלא-נודע המוחלט ביותר שעולה על הדעת. העבר מעיד עד כמה בלתי אפשרי לתכנן את העתיד. בזמן שבו ילוו מילים אלו את תצלומיו של אפלבאום בתערוכה, ייתכן שכבר נהיה במערכת בחירות חדשה, רביעית ברצף, ואולי כבר ייקבע הממשל החדש במדינה. אני מדמיינת מציאות של ממשל הממעיט למשול,8 אבל יודעת – העתיד לוט בערפל, לעולם ייוותר במסתורין.

בשנת 1849, בעקבות התנגדותו למלחמת מקסיקו כתב הנרי דויד ת׳ורו את המאמר ״אי־ציות אזרחי״, שבו התנגד לממשל. הוא תהה אם ייתכן ממשל המתבסס על צדק ומצפון ולא על חוק הרוב. הוא מעלה את האפשרות שחלקים מאוכלוסיית האומה החשים דיכוי ואי-צדק יובילו להתקוממות ומהפכה. ״כל בני האדם מכירים בזכות למהפכה; כלומר, הזכות לסרב לשמור אמונים לממשלה ולהתנגד לה כאשר עריצותה או חוסר יעילותה גדולים ובלתי נסבלים״.9 הוא טען כי סמכותה של המדינה אינה סמכות טהורה, היא חייבת לקבל את ברכתם והסכמתם של הנשלטים. ת'ורו מסביר כיצד באופן היסטורי התרחשה התקדמות ממונרכיה אבסולוטית למונרכיה מוגבלת, וממונרכיה מוגבלת לדמוקרטיה, ושואל: האם ננוע מדמוקרטיה לקראת כבוד אמיתי לפרט? אולי הדמוקרטיה אינה השיפור האחרון האפשרי בממשל? אולי נצעד לעבר ארגון של זכויות אדם המכיר בפרט ככוח עצמאי גבוה יותר, שממנו שואבת המדינה את כוחה וסמכותה שלה? ת׳ורו מעלה בדמיונו כי בעתיד תיתכן מדינה צודקת כלפי כל בני האדם, המתייחסת לכל פרט בכבוד ואף מאפשרת למי שיחפצו בכך לחיות בנפרד ממנה כשכנים וכחברים ללא התערבות. מאה ושבעים שנים אחריו, האם חזונו של ת׳ורו יכול להוות היום מפתח לאוכלוסייה רבת-מגזרים כמו האוכלוסייה של מדינת ישראל? האם ניתן למצוא בדבריו שער להבנת המאבק של האוכלוסייה החרדית לניתוק מכלל החברה, בעוד נציגיהם שותפים לממשלה מכהנת? האם צורת הממשל שדמיין ת׳ורו יכולה להוות דרך חיים אפשרית לדו-קיום בין יהודים לפלסטינים?

צילום: תומר אפלבאום

השאלה מה צופן לנו העתיד, לעולם תישאר פתוחה. רבקה סולניט פותחת את המסה ״האפלה של וולף, לאמץ את הבלתי ניתן להסבר״ (2009) בציטוט מיומנה של וירג'יניה וולף מינואר 1915, זמן מלחמת העולם הראשונה: ״העתיד שרוי בחושך, וכשמדובר בעתיד, זה בסך הכול המצב הרצוי ביותר, אני חושבת״.10 סולניט מבינה משפט זה כהזמנה לאמץ את האפלה שמלווה את העתיד, לצעוד לתוך האפלה בעיניים פקוחות. לדבריה, אמנם אין לנו זיכרון של העתיד, הוא באמת אפל, ורוב האנשים מפחדים מאפֵלה, חוששים מפני המעורפל והבלתי ניתן לצפייה. רגעי פחד אלו עלולים לעורר בנו את הרצון לעצום עיניים ולשכוח. אבל הלילה, הרגע שבו ראייתנו מעומעמת, הוא הזמן שבו עושים אהבה, הוא הזמן שבו דברים מתמזגים ונעשים קסומים, משוחררים ומתחדשים. החושך, כותבת סולניט בעקבות וולף, הוא מקום של תקווה, של אי־ודאות לחזות כיצד ומתי נגיע להישגים או ננצח.

סולניט בוחרת לצטט גם את המילים ״אני חושבת״ בסוף המשפט – מילים שמעידות על הנכונות של וולף להטיל ספק בעתיד אבל גם בקביעות מוחלטות בזמן הווה. ״זאת הכרזה יוצאת דופן הטוענת שאין להפוך את הבלתי ידוע לידוע על ידי חזונות כוזבים, או כהשלכה של נרטיבים פוליטיים או אידיאולוגיים מאיימים; זאת דרך לחגוג את האפלה, נכוֹנוּת – כפי שה׳אני חושבת׳ מעיד – להטיל ספק אפילו בהצהרה שלה״.11

דרך יפו, עימותים בין חסידי ברסלב למשטרה, ירושלים, צילום: תומר אפלבאום

סולניט מצטטת את המשפט של וולף על האפלה גם כמוטו לספרה  Hope in the Dark מ-2004, שנכתב בתגובת־נגד לייאוש שחשה לאחר פלישת ממשל בוש לעיראק. היא כותבת שם כי התקווה מצויה בתוך האפלה, שכן רוב השינויים נעים מהצללים ומהשוליים אל המרכז. הכוח הרדיקלי מתחיל את תנועתו מהמקומות הזניחים ביותר אל עבר שינוי הסטטוס קוו. לכן העתיד שלנו אינו באור הזרקורים. התקווה שלנו, הכוח שלנו לשינוי, מגיעים מהחושך, מקצות הצללים.

מאחורי כל תצלום של צלם עיתונות ישנו סיפור, מאחורי כל תצלום ישנה סדרה ארוכה של תצלומים המתעדים את אותו האירוע. אפלבאום מתייג ומארכב את תצלומיו לפי המועד שבו צולמו וגם לפי סוג האירוע: זירות רצח, שלטי מחאה, תצלומי רחפן וכו׳. נוסף על כוחו של התיאור החזותי בתצלומיו, התרשמתי מיכולתו לתאר במילים של אהבה וחמלה את המידע שאסף על מצולמיו. הוא זוכר רבים מהם בשמם, במקצועם, בסיטואציה האישית שהביאה אותם להיות מצולמים עבור העיתונות. לא פעם, גם לאחר תום האירוע, הוא ממשיך לחקור ולאסוף מידע עליהם או להאריך את השיח עימם. אבל בכל תצלום ישנו גם סיפור נוסף – הסיפור של חייו שלו והאופן שבו נטבעו המאורעות המצולמים בגופו ובנשמתו.

מחאת העצמאים, בגין, מעצר קוסטה בלאק, צילום: תומר אפלבאום

״אני מסוגל לשחזר את ההרגשה שלי באותו יום, יש תצלומים שאני יכול להריח ממש. לעיתים ביום אחד אני נדרש לנוע בין שגרה לקיצון, והמעברים משאירים את חותמם בנפש. אני נדרש לסוג שונה של יחס או התכווננות, ועל מנת שהלב יעמוד בקצב ובטלטולים אני נעטף בשכבת מגן של הומור או לעיתים של ציניות. האדרנלין מקהה את הפחד והכאב וגורם לי פעם אחר פעם לחזור לרדוף אחר סכנות״.12

את המעשה האוצרותי שלנו הוביל החושך. דוד עדיקא ואני בחרנו את רגעי השיא והשפל בלילות שבהם רדף אפלבאום מחאה אחר מחאה ויצר תיעוד מתמשך, מסמך היסטורי מקומי של אי־ציות אזרחי, של בחירה בהתנגדות לממשל ושל ביטוי לכוח של האזרחים לשאוף לשינוי ובעיקר לשמור על חירותם. אני חושבת.

 

״העתיד שרוי בחושך״13/ תומר אפלבאום
אוצרים: דוד עדיקא ואילנית קונופני
טקסט: אילנית קונופני
הגלריה של המחלקה לצילום, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים
דצמבר 2020

תומר אפלבאום (יליד 1978), צלם עיתונות, סוכנויות ומגזינים, חי ועובד בתל אביב. בוגר החוג לצילום ומדיה דיגיטלית, מכללת הדסה (2004). בשנים 2004–2007 צלם סוכנות "באובאו". משנת 2007 צלם עיתון הארץ. זוכה פרס Drone photo awards לתצלומי רחפנים לשנת 2020, בקטגוריית 19-Life Under COVID. לאורך השנים זכו תצלומיו בתחרויות צילום שונות כמו ״עדות מקומית״. אפלבאום הציג במגוון תערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובעולם.

הצג 13 הערות

  1. וייל, סימון, "האם אנו נאבקים למען הצדק?", ״שער ראשון: צדק וחובות כלפי האדם״, (תרגום: שירן בק), ירושלים: כרמל, 2019, עמ׳ 75-11.
  2. שם, עמ׳ 20.
  3. שם, עמ׳ 18.
  4. שם, עמ׳ 19.
  5. שם, עמ׳ 20.
  6. שם, עמ׳ 21.
  7. שם, עמ׳ 58.
  8. ת׳ורו, הנרי דויד, אי־ציות אזרחי (תרגום: דפנה לוי), תל אביב: רסלינג, 2005, עמ׳ 17.
  9. שם, עמ׳ 21.
  10. סולניט, רבקה, ״האפלה של וולף, לאמץ את הבלתי ניתן להסבר״, גברים מסבירים לי דברים (תרגום: תמר משמר), רמת השרון: אסיה, 2020, עמ׳ 119-93.
  11. שם, עמ׳ 94.
  12. תומר אפלבאום, שיחה עם דוד עדיקא ואילנית קונופני, 30.11.2020.
  13. וולף, וירג'יניה, חירות של רגע: פרקי יומן (תרגום: אלינוער ברגר), ירושלים: כתר, 2010, עמ׳ 25.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.